אלפרד מאן ל-G: "המיליארדים שלי הפכו את ילדיי לעצלנים"

הוא פיתח מערכות לטילים, מכשירים שסייעו לחירשים לשמוע ולמשותקים ללכת, ועכשיו, בגיל 85, הוא רוצה גם לשנות את חייהם של חולי הסוכרת. מה יקרה אם זה לא יצליח? "אז יהיה פחות מיליארד. ממילא שום דבר לא הולך למשפחה"

אלפרד מאן כבר הצליח בימי חייו לגרום לחירשים לשמוע, לעיוורים לראות, לפיסחים ללכת, לשנות את חייהם של חולי סוכרת מהקצה אל הקצה, ועל הדרך להפוך לאחד היזמים-משקיעים-מיליארדרים הבולטים ביותר בעולם בתחום מדעי החיים. מה שהוא לא הצליח לעשות, לדבריו, הוא למנוע מהמיליארדים שלו להפוך את שבעת ילדיו - מארבע נשים שונות - ל"עצלנים".

"ילדיי קיבלו כאחוז אחד מרכושי", הוא אומר בראיון ל-G. "תכננתי את זה בזהירות, כך שאף אחד מהם לא יהיה עשיר מכדי שתהיה לו מוטיבציה לעבוד וליצור. הבעיה הייתה שהחברות שלי נעשו מצליחות מדי, ולכל הילדים יש מספיק כסף שהם לא צריכים לעבוד, ולמען האמת, רובם גם לא רוצים. שלושה מהם עובדים, אבל השאר פרשו. אחד מהם יצא לפנסיה עוד לפני שהתחיל לעבוד והשני פרש אחרי שני ימי עבודה".

את שאר הכסף - כלומר 99% ממנו - מאן רוצה לתרום למוסדות אקדמיים ברחבי העולם, אבל גם שם הוא מתקשה. "100 מיליון דולר, מישהו?" הייתה הכותרת ב"פורבס" לפני שנים אחדות, לכתבה שטענה כי אוניברסיטאות רבות מסרבות למתת, בגלל התנאים שמציב מאן בתמורה לתרומה.

אחד המוסדות שכן הסכים להתאים את עצמו לתנאים של מאן, וקיבל בתמורה התחייבות להשקעה של 100 מיליון דולרים במכון ליישום ולמסחור טכנולוגיות בתחום הביו-רפואה, הוא הטכניון בחיפה. על כן אנחנו נפגשים בחדרי מכון AMIT (The Alfred Mann Institute at the Technion), בעוד אשתו הרביעית קלוד, הפעילה מאוד ב-AMIT, מצטרפת מדי פעם לשיחה במבטאה הצרפתי הבולט, מה שמביא את הזוג מאן לעוד סדרה של חיבוקים ונישקוקים פומביים.

הדבר האחרון שאפשר לומר על מאן, גוש אנרגיה תוסס המתקרב לשנתו ה-85, זה שהוא מאופק, זהיר או חששן. אם מחברים את הסכומים שבהם מכר את חברותיו במהלך השנים מגיעים לכ-9 מיליארד דולרים. אבל מהאקזיט הראשון שביצע, עוד לפני שקראו לזה אקזיט, בשנות ה-60, נהג לקחת את כל הכסף ולהשקיע אותו הלאה, במיזם הבא.

לפני כחמש שנים, בהגיעו לגבורות, ביצע את ההימור הגדול ביותר בהיסטוריה של משקיע בודד על חברה: מיליארד דולרים שהשקיע בחברת Mannkind, משחק מילים על שמו, לייצור משאפי אינסולין. ערכה ירד בינתיים לפחות ממחצית מסכום ההשקעה (נסחרת בנאסד"ק על-פי שווי של 390 מיליון דולרים), אבל זה קורה מפני שדרכה לאישורים - כך על-פי מאן - רצופה רגולטורים מה-FDA (מינהל המזון והתרופות האמריקאי) ומומחים לסוכרת שעומדים בדרכו, "כי הם טיפשים", שלוקח להם זמן להבין את מה שהוא מטיף לו כבר שנים בתחום הטיפול במחלה.

מאן הוא איש סוער ורגשני אבל גם סוחר לא קטן. אמנם יש לו נוסחה שלפיה הוא קובע במה ישקיע וכמה, אבל לא פחות מכך הוא מונחה על-ידי אתגרים, רגשות, כעסים ורצון להוכיח את עצמו. אולי ההשקעה האדירה בפיתוח, שאם יצליח עשוי לשנות את חייהם של חולי סוכרת מהקצה אל הקצה, קשורה גם לרצון מונומנטלי להשאיר אחריו משהו בלתי נשכח.

הימור רציני, מיליארד דולרים.

"אילו הייתי יודע בתחילת הדרך שההשקעה תגיע למיליארד דולרים קרוב לוודאי שלא הייתי עושה את זה, אבל בשלב הזה בחיי אני יודע שהסוכרת היא האתגר הגדול ביותר לרפואה בעולם".

עד עכשיו הכול הצליח לך, אבל מה יקרה אם מנקיינד לא תצליח, אם משהו ישתבש?

"אז יהיה פחות מיליארד. ממילא כל כספי הולך לפילנתרופיה, למשפחה שלי כבר דאגתי, ושום דבר לא הולך אליה".

צפי מכירות של 700 מיליון דולרים

אלפרד מאן, אל בפי כל מודעיו, אמנם יהודי, אבל הקשר שלו לישראל נוצר בשלב מאוחר יחסית בחייו, ודרך שותפות עסקית עם קרן הון סיכון "תעוזה" החיפאית, בניהולו של אבי קרבס. מאן הוא בעלים של 24.8% מתעוזה - מה שהופך אותו לבעל השליטה בחברה - ותעוזה היא שותפה זוטרה של מאן במניותיה של חברת ביונס, המייצרת מכשיר שמסייע לבעלי שיתוק חלקי להשתמש ברגל או ביד הפגועה.

בסרטוני ההמחשה של המכשיר הזה, ובכתבות הטלוויזיה שסיפרו על אודותיו, נראה השימוש בו כמו מעשה כשפים של קדושים שמקימים משותקים. אך למעשה מדובר בחיקוי של מה שגוף בריא יודע לעשות בעצמו: במקרים מסוימים שבהם מערכת העצבים אינה יכולה - כתוצאה משבץ או מחלה - להעביר את הפקודות הנדרשות לאיבר, גירוי חשמלי יכול לעשות זאת במקומה.

באמצע שנות ה-90, חברה ישראלית קטנה בשם נס שקדה על פיתוח מכשיר כזה לרגל, וקרן תעוזה שהשקיעה בה גילתה שהקרן של מאן בקליפורניה מפתחת מוצר דומה להפליא: מכשיר בגודל מחט המוחדר מתחת לעור כדי להניע כף יד שאיבדה את היכולת לנוע, שנקרא ביון. לנס כבר היה אישור של ה-FDA, אבל לא הייתה לה גישה לשוק. הביון, שמאן כבר הספיק להשקיע בו 100 מיליון דולרים עד אז, עדיין היה בתהליכים. אז בשלב ראשון הוחלט להקים חברת שיווק משותפת עבור שני המכשירים.

בתחילה מאן לא היה מעוניין לרכוש את נס. "אשתי גויה, היא מפחדת מההפצצות אצלכם", אמר. בסופו של דבר ה"גויה" התבררה כאוהדת ישראל נמרצת הרבה יותר מבעלה: קלוד מאן, שנולדה במחנה ריכוז מפני שהוריה נשלחו לשם לאחר שסייעו ללוחמי מחתרת וליהודים במלחמת העולם השנייה, היא זו ששכנעה את בעלה להשקיע בטכניון.

בשלב מסוים, מספר קרבס, מאן רצה לקנות את נס "במחיר נמוך מדי", לטעמה של תעוזה. מאן גזר את מחירה של נס מהערך הבורסאי של תעוזה, שבעיני הנהלתה - קרבס הנשיא ומשה ארנס היו"ר - היה רחוק מלשקף את ערכה של נס. כיוון שתעוזה סירבו לעסקה, מצא מאן דרך אחרת להיות שותף להצלחה שניבא לנס: הוא השקיע בתעוזה עצמה, בשלושה גלים.

את אחד הגלים הללו קרבס לא יכול לשכוח: לפני שלוש שנים עמדה הקרן, בדיוק בשל אותם ערכים נמוכים בשווייה הבורסאי, בסכנה של השתלטות עוינת. "בשש בערב שעון ישראל", נזכר קרבס, "התקשרתי לאל ואמרתי לו, יש לי בעיה. בשמונה בבוקר למחרת הוא שלח לי 2 מיליון דולרים לקנות מניות תעוזה, כדי לחסום את ניסיון ההשתלטות".

בסופו של דבר, בסוף 2007 החליט מאן שנכון יותר למזג את החברות, ורכש מתעוזה את נס ב-75 מיליון דולרים, כאשר 12 מיליון דולרים מהסכום הזה שולמו ב-6% ממניות החברה המאוחדת, ביונס. על אף ההבטחה הגדולה הגלומה בביונס, לאחרונה הציע מאן לשותפיו בתעוזה לקנות חצי ממניותיה (3%) על-פי שווי של 190 מיליון דולרים. גם אם מביאים בחשבון שמאן אוהב לקנות בזול, וגם אם זוכרים לה שהיא כבר מוכרת בקצת מתחת ל-30 מיליון דולרים לשנה, עדיין רואים כי בניגוד לנהנים ממוצריה, החברה עדיין רחוקה מלרוץ.

זה לא מונע ממאן, אופטימיסט מושבע, לחזות לה, בלי הנד עפעף, עתיד מזהיר. "בתוך ארבע-חמש שנים אנחנו צופים מכירות של 700 מיליון דולרים בשנה. אולי זה עסק קטן היום, אבל הוא יהיה הצלחה אדירה כאשר נפתור כמה מכשולים בדרך".

המדע עובד, הרגולציה מפריעה

אם תבקשו ממאן לנקוב בשם של מחלה אחת ויחידה שהיא המגפה של המאה ה-21, הוא יאמר שזוהי הסוכרת. את עיקר שאיפותיו תולה מאן במשאף האינסולין שפיתחה מנקיינד שלו, מכשיר שנמצא בכיסו בכל עת ונשלף להדגמה. חברת פייזר הפסיקה פיתוח של משאף משלה לאחר השקעה של מאות מיליוני דולרים, אבל מאן לא מודאג. המכשיר של פייזר, הוא אומר, היה מגושם ונטול יתרונות קליניים, וקהל היעד היחיד שהוא רואה לו הוא בעלי פוביה מזריקות. שלו קטן, יעיל ונטול סיכונים, ויש לו, כך מאן, עתיד מזהיר.

"מהניסיון שלי במינימד הבנתי שהבעיה הגדולה בטיפול באינסולין המוזרק בסביבות הארוחה, היא שהוא נשאר בגוף הרבה אחרי שהארוחה כבר התעכלה. זמן ממוצע לעיכול ארוחה הוא שלוש שעות, האינסולין מתפרק רק אחרי חמש עד שבע שעות".

המכשיר של מאן פותר את חולי הסוכרת מלהגדיר טרם הארוחה מה וכמה יאכלו, להצליב עם רמת הרגישות שלהם לאינסולין שלהם, ואז להחליט מה מינון התרופה. סוכרתי מסוג 2 יכול לאכול מאפס עד 150 פחמימות בלי לשנות את הכמות, סוכרתי מסוג 1 (הסוכרת מהסוג הקשה יותר, המכונה גם "סוכרת נעורים") צריך להקפיד יותר, אבל גם הוא מקבל חופש שקודם לא היה לו. המכשיר פותר אותם אפילו מהצורך לחשב מתי יאכלו, כי בשל המהירות שבה החומר מגיע לגוף בשאיפה אפשר להשתמש בו אפילו בין המנה הראשונה לשנייה. לגבי סוכרת מסוג 2 בשלביה הרגילים המכשיר כבר מזמן הוכיח את יעילותו. אבל לגבי החולים הקשים יותר - סוג 1 וסוג 2 בשלב מאוחר של המחלה - מאן מתקשה להראות שאפשר להגיע אצלם לרמה ממוצעת של סוכר בדם.

"המדע הקליני ברור. הבעיה היא איך לעבור את התהליך הרגולטורי. הם דורשים ממני מטרות מאוד ספציפיות, ואני לא יכול להשיג אותן בגלל הפחדים של הרופאים. אני יכול להגיע לרמת סוכר אחידה ונמוכה ממה שהם מרשים, אני מטיף לזה כבר שנים, ולא עוזר לי, כי הם טיפשים. הרי ברור שרמה עקבית עדיפה על התנודתיות שהם כופים על החולים".

למה לא הצהרתם על המשאף כעל מוצר לסוכרת מסוג 2 וגמרנו?

"רצינו, אבל אנשים מהFDA- אמרו שהוא יאושר רק אם יתאים גם לחולי סוכרת מסוג 1, שזה די טיפשי: בארצות הברית, לדוגמה, יש 27 מיליון סוכרתיים; מהם רק כמיליון הם מסוג 1, וכל השאר מסוג 2".

אז אתה מצטער שהשקעת מיליארד דולרים?

"לא. כי זה ישנה לחלוטין את הטיפול בסוכרת".

ומה תעשה אחר כך?

"לא אשקיע בדבר חדש, אני מנסה להוריד את מספר שעות העבודה השבועיות לשישים".

רעייתו קלוד מצטרפת פתאום לשיחה. "או לא!", היא קוטעת את בעלה. "הוא מתכנן להיות עם אשתו. תמכתי, לא הייתי תובענית, אני מבינה, אבל הוא עומד להיות בן 85 ואני עומדת להיות בת 70. אז שייתן לי קצת זמן להיות יחד וליהנות זה מזה". ומיד אחרי המילים האלה, הם חותמים בנשיקה.