הלו, אתה שורט לי את האוטו

דרור פויר הגיעו לתערוכת מכוניות אספנות במוזיאון ת"א - והגיע רכוב על אופניים

יום שני בשבוע שעבר, שמונה וחצי בערב מול רחבת מוזיאון תל אביב לאמנות. האירוע: השקת הב.מ.וו החדשה, סדרה 5, ופתיחת תערוכה חדשה - "פסלים על גלגלים", שבה תוצג מכונית האמנות של האמן רוי ליכטנשטיין (ב.מ.וו שנת 77'). כמו כן מוצגות 15 מכוניות אספנות "שלא נראו בישראל", כך על-פי הקומוניקט. זה שקר גס, שהרי כל המכוניות שייכות לאספנים ישראלים, מכאן שהם נראו בישראל ועוד איך. אבל מהו שקר גס בישראל של 2010 אם לא האמת לאמיתה? מקסימום, תמיד נוכל לטעון שהייתה פה בעיית הסברה.

כך או אחרת, הרחבה מחוץ למוזיאון גודרה ונחסמה למוזמנים בלבד. אני חודר פנימה ולוקח לעצמי כוס יין. מה נשמע יקירי, מתעניין רני רהב. נהדר, אני עונה, איזה ערב נפלא. הנה פרופ' מוטי עומר, מנכ"ל המוזיאון. אני שואל לשלומו ומרים להנחתה: מה למכוניות במוזיאון לאמנות? עומר מסביר לי באריכות ובסבלנות שעיצוב הוא אמנות ושאומנות היא אמנות ושאמן הוא מעצב אבל לא תמיד להפך, או להפך, ומה היא אמנות אם לא ביטוי של זמן ומקום.

זה תמיד נחמד לדבר על אמנות, אבל את תשומת לבי תופסת הגברת שרי אריסון. בפעמים האחרונות שראיתי אותה היא נראתה מעולה. לא הערב. בחירה רעה של שמלה. עומדת שם מקושתת ליד הב.מ.וו החדשה ואיזה איש מכירות קודח לה בשכל. בור שחור של עצב נפער בנשמתי כשאני חושב על זה שבאיזשהו שלב אתה נהיה כל-כך עשיר עד שהאנשים היחידים שרוצים לדבר איתך הם אנשי מכירות. אז אני לוקח עוד כוס יין.

לימור לבנת והרובוטריקים

אני נכנס פנימה. 16 המכוניות ממלאות את קומת הכניסה למוזיאון, ואני עושה ביניהן סיבוב, מנסה לגבש מחשבה על ההבדל בין מכונית לפסל. המכוניות, אגב, מרהיבות אחת-אחת; הקדילאק אלדורדו 53', הקורבט 58', המוסטנג 66', היגואר 55' - יצירות מופת. מכונית היא אמנות של ממש - לבטח יותר מאיזה קו ירוק על רקע סגול או מעיים של סוס בתוך צנצנת. ועדיין, לא פסלים. שהרי מה עושה פסל לפסל - העובדה שהוא לא שימושי. ברגע שאפשר לעשות איתו משהו מלבד לחסות בצלו הוא מפסיק להיות פסל. חוץ מזה, להסתובב בין מכוניות זה לא כמו להסתובב בין פסלים. מול פסלים לא תראה גברים בגיל העמידה מדברים על מתלים ועל ריפודים. המכונית של ליכטנשטיין, אגב, הכי פחות מרשימה.

אני יוצא החוצה לעוד כוס יין. אנשים מדברים הרבה על המשט לעזה. אותו איש מכירות עדיין טוחן לאריסון את השכל. הייתי מציל אותה ממנו לו היה לי משהו אחר למכור לה. אני מביט בב.מ.וו החדשה סדרה 5. ליד המכוניות שבפנים היא נראית כל-כך סתמית ומכוערת, קוביית מתכת אפורה ומשעממת. אני לא אומר שפעם היה יותר טוב, אבל דבר אחד בטוח - המכוניות היו יפות יותר.

הנה עידן רייכל, הנה הזוג קסטרו, אבל עזבו הכול - הנה שלומי סרנגה! אני ניגש בדחילו ורחימו. מה קורה, גבר? הכול אחלה. איזה אוטו הכי עשה לך את זה, אני שואל, וסרנגה, ניצוצות בעיניו, מצביע על הביואיק מקלאפלין 1927.

אתם יודעים, הרבה פעמים כשאני באירועים משעממים, כמו זה, אני מעסיק את עצמי בשאלה: מה היה נגרע מהעולם לו היה נוחת פה טיל והורג את כל מי שבחדר. אני לא מדבר על המובן מאליו: לכל אחד מאיתנו יש מישהו שאוהב אותו, מישהו שהיה חש בחסרונו, לכל אחד מאיתנו יש הלוואה שעליו להחזיר או חוב שעליו לגבות, לכל אחד מאיתנו חיים שלמים ומלאים. אבל לא על זה אני מדבר. אני מדבר על העולם כולו. על הציוויליזציה. מה היה נגרע ממנה לו טיל היה נוחת פה והורג את כולנו? אין לי תשובה טובה.

מתחילים הנאומים. אני נשען כלאחר יד על מרצדס בנץ דגם 300SE שנת 67', עם גג נפתח. מכונה מרהיבה. בזווית העין אני קולט שאנשים מסתכלים עליי כאילו השתנתי על ארון קודש או משהו, אז אני ממשיך להישען, עד שמגיע אדון הדור פנים אבל נחמד לאללה, ומבקש ממני לקום. מה שווה מכונית אם אי-אפשר להישען עליה, אני שואל. תבין, הוא אומר לי, אנחנו אספנים והמכוניות האלה הן בנפשנו, וחוץ מזה זה יכול לעשות שריטה. אבל שריטה זה אופי, אני מקשה. האדון מסתכל עליי במבט שאומר: יש שריטה ויש שריטה, חביבי, ושריטה ממך, עם כל הכבוד, איננה שריטה. אנחנו לוחצים ידיים. אני אבא של הילה, אומר לי האדון הנחמד, ורני (מצביע לכיוון רהב) הוא החתן שלי. לרהב, אגב, שתי מכוניות המוצגות פה הערב: רולס רויס סילבר קלאוד שנת 58' וקרייזלר וינדזור שנת 48'.

אני מפתח שיחה עם אחד האספנים הגדולים, אבל הוא מבקש להישאר בעילום שם. הוא מאוד אוהב לקרוא אותי, אבל לדבריו הדבר שהוא הכי אוהב בטור זה העובדה שרק אחרים מופיעים בו. הוא מציע לי הצעה: אם לא אכתוב את שמו הוא ייתן לי סיבוב על האוטו שלו. אני מסרב לדיל אבל מכבד את הבקשה.

מתחילים הנאומים. רני רהב נואם נאום ארוך. דני ברנר, יו"ר קבוצת קמור, נואם נאום עוד יותר ארוך (מלא ציטוטים של הנרי פורד שאפשר למצוא בויקיפדיה). איזה מישהו מב.מ.וו העולמית (ידיד גדול של ישראל, כך רהב) נואם נאום ארוך קצת פחות, אבל באנגלית. אורחת הכבוד, השרה לימור לבנת, נואמת גם היא. אנחנו מובילים בעולם בתרבות, היא אומרת, יש לנו ארץ נפלאה, היא חוזרת, וכך הלאה. באיזה מין עולם דמיוני חיה כבודה, אני תוהה.

תם שלב הנאומים. אני מבחין בעינת ארליך - שאווינג! - אני מבחין בעופר נמרודי שבא באיחור, אבל כולו זורח כמו ירח, שמח ופורח. הוא אץ רץ להתנשק עם הזוג רהב, ואני מבחין שכבוד השרה לבנת די פנויה והולך אליה.

השרה קורנת מאושר, בוחנת בתשומת לב את הסברה 1961, מכונית הספורט היחידה תוצרת ישראל. אני זוכרת את זה בתור ילדה, היא צוהלת. תראה, היא אומרת בגיל, יש אפילו דגל קטן על הדשבורד! אין, זה משהו התערוכה הזו, היא מוסיפה.

מה את אומרת על מה שקרה הבוקר, אני שואל ושולף את המחברת. לבנת מרצינה לפתע ועוטה על עצמה ארשת לאומית. יש בזה משהו מרשים: אפילו הרובוטריקים לא עושים טרנספורמציה במהירות כזאת. במיומנות היא פורסת בפניי את מנת היום של ההסברה הישראלית: באו להתקיף את צה"ל ואת מדינת ישראל; ביצעו לינץ' בחיילינו הלא חמושים; בעצם חמושים ברובי צבע; בעצם, גם באקדחים; לא הייתה ברירה; אנו מצרים על כך; האחריות על הטרוריסטים.

טוב, פויר, מסכמת השרה, פונה ממני אל צוות טלוויזיה, ושוב היא עליזה ומלאת חן. אני יוצא משם, טוחן כמה מתוקים, עולה על האופניים ונוסע הביתה.

צרו איתנו קשר *5988