הנקראות ביותר

לוסי דובינצ'יק | שחקנית

מידותיה קטנות, שיערה קצוץ והעיניים ערות וסקרניות. במבט ראשון דמותה משתקפת כמעט כשברירית, אבל לוסי דובינצ'יק, 27, רחוקה מאוד מהרושם הזה. היא מסוג האנשים שיזיזו את ההר מצד ימין לשמאל רק כדי לראות אם זה יושב טוב יותר בקומפוזיציה. היא לא מפחדת להשמיע ביקורת על תעשיית התרבות והבידור בישראל, ואם זה בכלל היה תלוי בה - היא הייתה מפיקה את התעשייה הזאת מחדש, כולל ליהוק, לוגיסטיקה וניהול תקציב.

הילדה - שעלתה לישראל ממוסקבה כשהייתה בת 7, ואחרי חמש שנים זכתה בפרס אופיר על משחקה בסרט "קלרה הקדושה" - בגרה והפכה לשחקנית בתיאטרון גשר, לאם חד-הורית, למנהלת יחסי ציבור בזמנה הפנוי, ולמייסדת פרויקט "71 הכיסאות" בגשר - מועדון תרבות שמאפשר לקהל מפגש עם אמנים משפיעים.

מסתתרת בך ביזנס וומן.

"יש בי גם החלק הזה, כן".

את לא זקוקה לסוכן שינהל לך את הזמן ואת החיים.

"בתיאטרון אני עובדת בלי סוכן, ובשנה האחרונה אני עובדת עם יוני דותן בכל הקשור לקולנוע ולטלוויזיה. אבל אני לגמרי סומכת על שיקול דעתי. אמנם רוב השחקנים לא כל-כך טובים בקטעים התפעוליים וזקוקים שהסוכן יעשה את זה, אבל אני כן טובה בקטעים האלה; אף פעם לא נזקקתי לגורם שלישי שימלא לי את היומן".

כבר מילדות עמדת על שלך במקצוע.

"אחרי קלרה הקדושה היו המון הצעות נורא מפתות, אפילו לשני סרטים הוליוודיים, אבל אני לא הסכמתי כי רציתי ללמוד קודם משחק. כל הסוכנים אמרו שהרכבת תחלוף אם אסרב, ואני התעקשתי שלא".

אחרי לימודים בתלמה ילין ושלוש שנים בניסן נתיב חזרת לביצה.

"כן, כולם זכרו אותי כילדה. התנסיתי בכל מיני תחומים. חלק ממה שעשיתי הבנתי שלא מתאים לי; למשל לשחק בטלנובלה, שהחלטתי שלא אעשה שוב".

נכנסת להיריון, את בת 24, וצריך לחשוב כלכלית. מה עושים?

"הייתי בהיריון ורציתי לקנות דירה. ידעתי שהמשכורת בתיאטרון באותם ימים זה לא משהו שאפשר לבנות עליו, בטח לא כחד-הורית. אז פתחתי משרד יחסי ציבור שעבד שלוש שנים; היום אני עושה יחסי ציבור רק לדברים ספציפיים. אז זה היה שיקול כלכלי פרופר. זה לא עולם שאני מאוד אוהבת, אבל מכירה ויודעת לעשות מצוין. משום שהבנתי כבר באותה תקופה אילו דברים אני רוצה לעשות בתחום המשחק, שיקרים לי לנפש, ידעתי שאני לא רוצה לערב בו מניעים כלכליים, אז החלטתי לממש את האופציה הזאת".

לפני שנתיים הגעת לתיאטרון גשר.

"כן, תמיד ידעתי שאגיע לגשר, ואני מאוד נהנית ומתפתחת שם. משום שהיה לי אז הגב הכלכלי של יחסי הציבור, הגעתי לגשר לא מעמדה פחדנית, כזאת שאם חס וחלילה משהו לא יסתדר אז לא יהיה לי כסף לשלם משכנתא. זה מאוד שחרר אותי וגם בנה אותי. זה כמו בעסקים - איש עסקים שבא רעב תמיד יעשה עסקות גרועות; זה חוק ידוע, וצריך להימנע מזה".

את משחקת בגשר וגם עוזרת במאי של יבגני אריה; הרבה במאים צעירים היו מתחלפים איתך.

"נורא רציתי ללמוד בימוי, והיה לי ניסיון בכמה הפקות כעוזרת במאי, אז יבגני הציע לי לעבוד איתו. הוא במאי גאון, ולמרות כל הסיפורים עליו הוא ממש איש נוח. אני חושבת שהוא ראה את הצד הארגוני והפיקודי הזה שלי. זה נהיה אחד הדברים היותר מעניינים שאני עושה בחיי, וזאת גם אלטרנטיבה מדהימה, במקום לטוס למוסקבה וללמוד שם שלוש שנים בימוי".

למה במוסקבה ולא ללמוד בישראל?

"כי בארץ אין בתי ספר טובים לבימוי. האמת שגם אין הרבה במאים גאונים".

עכשיו את ובן זוגך, הבמאי והכותב שי בן-עטר, עובדים על עיבוד בימתי לסרט 'החיים על-פי אגפא' שיצר אסי דיין.

"קנינו את הזכויות מאסי. זה לא היה זול, ועכשיו אנחנו בתהליכי כתיבה".

החברות הקרובה שלך ושל אסי דיין סייעה לעסקה הזאת להתממש.

"אסי מאוד רצה לעשות לסרט עיבוד, ובגלל שהוא מכיר את הנפשות הפועלות, הוא יכול לסמוך עלינו. אנחנו נעזרים בו המון, מגיעים אליו פעם בשבוע ועובדים יחד על הכתיבה. מובן שהאופציה המועדפת היא שזה יעלה בגשר".

התברגת לעולם התיאטרון על אף שהתחלת בכלל מהקולנוע.

"זה יצא ככה. אני דווקא, בנטייה הטבעית יותר, נמשכת לקולנוע, אבל בארץ מייצרים רק עשרה סרטים בשנה, כשחלק מהם זה על חיילים וחלק זה על משפחות מזרחיות. בסרטים הנותרים, בדרך כלל המלהקת לא מתה עליי, כי הבן זוג שלה היה פעם דלוק עליי".

מלהקת ספציפית?

"יש כמה (צוחקת). באיזה אופן משונה אני מרגישה שאמנם יצא לי לעשות עד היום 12 סרטים, שזה המון יחסית, אבל בתיאטרון אני מקבלת הרבה יותר הכרה, במובן המקצועי, מאשר בקולנוע. יש הרבה תפקידים שאני חושבת שמתאימים לי, אבל הם לא עוברים דרכי. קולנוע, נכון להיום, חסר לי. לדעתי זה קשור לאינטריגות ולאגו".

אין לך סבלנות לפוליטיקה.

"ממש לא. אני מרגישה שלא תמיד הדברים מאוד מקצועיים בארץ. הרי אם אני יודעת שבמאי הוא טוב לא אשאל את עצמי אם הוא בן אדם חברותי שיאכל איתי סנדוויץ'. משום מה בארץ זה שיקול שעולה בקנה אחד עם המקצועיות, ובעיניי יש עניין עם המלהקות, שמאוד בעייתי בהקשר הזה".

את מרגישה ככה גם בעולם הטלוויזיה?

"בכל התחום המצולם בארץ אני מרגישה שיש לי יותר מזל מאשר הכרה. למשל, 'מרחק נגיעה' די הפתיע את כולם כשהפך לשלאגר. רוני ניניו, שהוא במאי מצוין, צילם איתי את הפרסומת הראשונה בחיי כשהייתי בת 10, והוא דאג באופן אישי שאגיע לאודישנים לסדרה, מה שאני לא יודעת אם היה קורה אילו זה היה במאי אחר".

למה זה קורה, לדעתך?

"בגלל שאני לא בן אדם חנפן, אני אפילו פחות נחמדה מהרגיל במצבים שמצריכים חנפנות. למזלי יבגני אריה הוא בן אדם מספיק מגניב שזה מצא חן בעיניו שאף פעם לא התנהגתי בפחדנות, אלא בכבוד. אבל לרוב האנשים זה מפריע".

אולי זה קשור לפליטי הריאליטי שדוחקים את השחקנים מהמסך?

"יש בארץ נטייה להכתרות ולמעיכות, כמו אופנה. פתאום יש כוכב עולה, ואחרי שנה כותבים עליו שהוא התרסק לרסיסים. זה כמו תחביב בקולנוע ובטלוויזיה לגלות תגלית צעירה, ואני שואלת איפה המקצוע; בכל זאת, לא הכול ריאליטי".

איך שורדים את זה?

"אני כבר 15 שנים מצליחה לנצח את הבועה הזאת, כי אני לא מתרסקת. אפילו שנורא קיוו בשלבים כאלה ואחרים שאתרסק פתאום - זה נורא מסחרי. אפשר לפוצץ על זה עיתונים עם שערים וכמה תוכניות טובות בגיא פינס".

גם זאת טקטיקה, לא?

"אני לא מתעסקת בזה. גם כשהכתירו אותי כילדת פלא לא הרגשתי ככה. זה סיפור טוב כחומר עיתונאי, אבל לצערי גם בברנז'ה של אנשי המקצוע אוהבים את התגליות. מצד אחד הם לא ייקחו תגלית בסאונד כי אז לא יהיה להם סאונד טוב, אבל הם יבחרו תגלית בתחום המשחק. אני לא אומרת שאין פה ושם תגליות, אבל זה מוזר: אם בן אדם לומד שלוש שנים מקצוע - למה שלא יעבוד בו?".

יש שחקנים נוספים שמרגישים כמוך?

"אני בטוחה שעוד שחקנים מרגישים כמוני, אבל מעטים יעזו להגיד את זה, כי זה מסוכן. אילו לא הייתי כל-כך סומכת על עצמי, אז גם אני הייתי אומרת שהמלהקות נפלאות והבמאים הם גברים אחד-אחד; אבל זה בתחום החנפנות, ואני חושבת שאני מספיק טובה ומקצועית כדי לא לעשות את זה. בגלל זה משעמם אותי לקרוא את רוב הראיונות כשכל שחקן מתייפייף איך הוא כל הזמן עובד, במקום פעם אחת להוציא איזו אמת. הרי הם כולם התאמצו ועברו קשיים במקצוע; במקום לדבר על זה הם מייפים את הדברים. אין פלא שבתוך שנייה מעלים אותם, ואז מורידים אותם. הם משתפים פעולה עם התופעה הזאת. אילו לא הייתי בן אדם שעומד בפני עצמו, אני מתארת לעצמי שזה מה שהיו עושים גם לי, וגם ניסו".

אז יש צביעות שהשחקנים משתפים איתה פעולה; אולי זה נובע מחרדות כלכליות?

"כמובן. זה נובע מהרבה חרדות. שחקנים זה עם פחדן שתלוי באהבת הקהל, באהבת הבמאי, ובכלל הוא תלוי. הייתי שמחה ליותר מקצועיות ורצינות בתחום שלנו".

תמיד היית כזאת - אחת שלא מפחדת להגיד מה היא חושבת, או שאלה השנים במקצוע שאילצו אותך לפתח עור של פיל?

"תמיד הייתי כזאת. גם אלמה כזאת; היא בת שנתיים וחצי, אבל כשהיא מגיעה לארוחות משפחתיות של שלושים איש, היא מתחילה לצוות את האנשים למשחקי כדור ומארגנת את כל העניינים".

ואם גם היא תרצה להיות שחקנית?

"מה שתרצה. אבא שלי תמיד היה אומר, לא חשוב מה אתה עושה אלא איך אתה עושה את זה, ואני איתו; אני מאמינה בהתגלגלות של החיים".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות