קרקס הקנאה ביאיר לפיד

לפני כמה חודשים ראיתי את המופע של יאיר לפיד עם תמיר הרפז ורמי קלינשטיין. נראה שהרבה מאוד דברים השתנו מאז. הבלגן התעצם, או שזו רק אני? מכל מקום, המופע היה מלא בטקסטים ובשירים מקסימים שכולם ישראל היפה, זו שביום-יום שלנו אנחנו נוטים מאוד לשכוח, לראות רק את הכותרות הרעות ולהתעלם מהדברים שהתברכנו בהם.

בשנים האחרונות, לפחות ממה שאני רואה כעוד צופה מהצד בעשייתו, לפיד הפך לאחד המסבירים הטובים שלנו, גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים. בעיניי, במיוחד עכשיו, כולנו צריכים אותו.

העניין הוא שהתקשורת נורא אוהבת לרדת על סלבס ש"מועדים". רק שכאן מדובר במעידה לגמרי דמיקולו. התקשורת החליטה לפני כמה חודשים שלפיד רוצה ללכת לפוליטיקה, הוא אמר שזה לא נכון והמשיך בדרכו כעיתונאי. אחר-כך הגיעו הצחוקים המתבקשים על העניין ב"ארץ נהדרת", והתקשורת בעצם כבר החליטה בשבילו וקבעה כעובדה שלפיד נמצא על קו התפר בין עיתונות לפוליטיקה. אז עכשיו, אחרי שהחליטה, היא גם דורשת ממנו לבחור.

מה נסגר איתנו? אפשר לתת לו לחשוב, לבחור ולהחליט במקום לחשוב, לבחור להחליט בשבילו, ואחר-כך גם להאשים?

לפעמים נדמה לנו שאנשים שיש להם חזות חזקה יעמדו בכול. מה אין לו, ליאיר לפיד? יופי, חוכמה, תהילה והצלחה. אבל מה שנראה מבחוץ כמובן אינו תמיד מה שנמצא מבפנים, וגם למי שנראה לנו שיכול לספוג הכול כי הוא כזה "כל-יכול", יש נקודות שבירה, רק שאנחנו לא תמיד מצליחים להבחין בהן.

לפיד הוא אחד שכדאי לכל אחד מאיתנו לטפח. נכון, הוא סלב, ונדמה שיש לו הכול, וזה יכול לפעמים קצת לעצבן, אבל הוא גם אחד היחידים באזור שבאמת נותן מעצמו לטובת הכלל. הוא מייצג את הקול השפוי, את הערכים שכמעט לא נותר מהם דבר, את הנכונות לקחת אחריות.

האם זה עוד לא ברור לנו שעדיף לשים את הקנאה בצד ולאפשר ללפיד להמשיך בעבודתו, למעננו

הנאמנות דומה באופייה לאהבה

העיתונות דיברה השבוע על העונשים הסמליים בלבד שניתנו לח"כית חנין זועבי מבל"ד על כך שלקחה חלק במשט הבלתי חוקי לעזה. אפשר להבין את האמירה הזאת. אין ספק כי חלק מחברי הכנסת של המפלגות הערביות שכחו לאיזו מדינה הם משתייכים ולמי הם נשבעו לשמור אמונים. בגידה מצטיירת בעיניהם כדבר לגיטימי לגמרי, ואת חסינותם הם מנצלים לרעה.

אין הרבה ויכוח גם על כך שלזועבי היה באמת מגיע עונש הרבה יותר גרוע מהחזרת הדרכון הדיפלומטי. מצד שני, אפשר גם להבין למה נבחרו עונשים סמליים כל-כך. במשך שנים לא מעטות השתרשו פה נורמות קלוקלות, והיוצרות קצת התבלבלו. אבל האם הכי נכון לתקן הכול במשיכה אחת כואבת? זבנג וגמרנו? זה נראה אולי קל ומהיר, אבל זה גם עלול להיות קצת מסוכן.

הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו זה בלגן והתלקחות מכיוון הרחוב הערבי-ישראלי. האם באמת דרושה לנו חזית נוספת, או שעדיף כרגע להסתפק בעונשים סמליים, רק כדי להזכיר לאנשים איפה הם חיים?

נכון, יש לנו בעיות, אבל כבר נוכחנו שלא הכול אפשר לפתור בכוח, וגם לא ביום אחד. נאמנות, במיוחד, היא כנראה דבר שלא משיגים אותו בכוח. קצת כמו אהבה.

החמקמקות לא תוביל אותנו לשום מקום חוץ מאשר לגולדסטון 2

האם זה נדמה רק לי, או שאנחנו הולכים שוב בעקבות הדי-טריות שנותרו מדו"ח גולדסטון, אך לא מכבר? כרגע נדמה כאילו לא למדנו דבר. הרי כבר ידוע לכול שהכשל שלנו הוא בהסברה. התהליכים כבר כל-כך ברורים, כמעט ידועים לחלוטין מראש.

לאחר המשט, מועצת הביטחון של האו"ם לא חיכתה 5 דקות וכבר הזדרזה לגנות את ישראל. השלב הבא היה פיצוץ מטורף במדיה העולמית. עכשיו מזכ"ל האו"ם דורש ועדת חקירה - וישראל, כהרגלה, מסרבת, מגמגמת ומנסה איכשהו לרקוח משהו שיתאים לה.

זה בסדר גמור להתנגד לוועדת חקירה של האו"ם, שכולנו יודעים עד כמה הוא טהור ובלתי מוטה. אבל השאלה היא איך עושים את זה. אם אנחנו כבר מבינים שאנחנו חיים בעולם של פרובוקציות מדיה, אפשר לפעמים גם לנצל אותן לטובתנו.

תארו לכם, למשל, שנתניהו היה הולך לנאום באו"ם, עולה על הפודיום, ואומר משהו בסגנון הבא: חברים נכבדים ויקרים, הבנו את שיטות העבודה כאן. אתם קודם כול מגנים ומאשימים, ואחר-כך מקימים ועדות חקירה. אז אולי הפעם נעשה את זה קצת אחרת? בואו, נחסוך את כל הניירת וכוח-האדם, הדפיסו את המסקנות שכבר הגעתם אליהן ממילא, דלגו על עובדות דוגמת הטרוריסטים שהיו על סיפון האונייה שהובילה את המשט, דלגו על עובדות כמו ארגון ה-IHH הטורקי המזוהה עם ארגוני טרור, דלגו גם על העובדה שאתם בעצם לא מכירים בזכותה של ישראל להגן על עצמה ולא נותנים לנו פתרון אמיתי - ונסגור עניין.

אפשר לקרוא לזה "גולדסטון, סרט ההמשך" ולוותר על כל הביורוקרטיה שבדרך. הרי אתם כבר יודעים בדיוק כמוני מה יהיו הממצאים, ומי יהיה אשם - אז בואו תאשימו אותי עכשיו, וכולנו נוכל לסיים מוקדם את יום העבודה שלנו ואולי ללכת לתפוס איזה סרט טוב. מה דעתכם?