ערוץ 1 מנצח את רשת. בנוק-אאוט

ברוממה ניצלו את המונדיאל כדי לעשות קפיצה טכנולוגית מטורפת בזמן. האולפן של ערוץ 2? דהוי וממוסחר

המשחק המרכזי הערב (ג') במונדיאל, בין ברזיל לצפון קוריאה (המדינה השנייה הכי שנואה בעולם כרגע, אחרי ישראל), יחתום שלושה ערבי שידור רצופים של "רשת" בערוץ 2. הנה כמה נקודות להשוואה בין השידורים מתוצרת רוממה לאלו שמנפקת הזכיינית מרמת החייל: קודם כל, ה-‏HD‏, או במילים אחרות: איך שגלגל מסתובב... רק אתמול סבלנו נוראות בכל פעם שנאלצנו לצפות בכדורגל בערוץ הראשון בגלל הנחיתות הטכנולוגית שלו, והנה - בעוד המעבר לטכנולוגיית ‏HD‏ הפך את הצפייה בשידורי ערוץ 1 לחוויה אמיתית, הרי שהשידורים בערוץ 2 (למי שלא צופה בהם ב"ספורט 5 ‏HD‏") נראים מעודכנים כשלג דאשתקד (תרתי משמע).

גם ברמת האולפן, הרי שערוץ 1 מנצח בנוק-אאוט, ולא רק בגלל האולפן היפה והמושקע, אלא יותר בגלל הבעייתיות המובנית בשידור המסחרי לעומת הציבורי: בציבורי, ממש כמו בייעודי (למשל בערוץ הספורט), הופך גם זמן המחצית לחלק מחוויית צפייה כוללת בת קרוב לשעתיים. בערוץ מסחרי, אתה יוצא להפסקה ביחד עם הפרסומות - ולפעמים שוכח לחזור. עם כל הכבוד לאלי אילדיס או לאיציק זוהר, הרי שכדי להעביר ל"רשת" את האווירה הנהדרת של ערוץ הספורט, היו צריכים לגייס גם את מודי בראון, אבי מלר ונדב יעקובי. יעל גולדמן היפה, שלא לדבר על איזה זמר מזדמן, נראים רע מאוד אפילו בהשוואה לרביבו המשעמם, רצון הצפוי וגינזבורג המסורבל.

המקום היחיד שבו מכה ערוץ 2 את עמיתו הוותיק הוא בעמדת הפרשן. דני נוימן הוא בעיני סוג של "פורסט גאמפ" של תקשורת הספורט: כבד פה ולשון, חסר תובנה מקורית אחת לרפואה, טועה ומטעה את הצופים, מנהל במוחו קרב דימיוני מול השופטים וההילוכים החוזרים. אלמלא הימצאותם של מתחרים ברמתו של שגיא כהן, אין ספק שנוימן היה גורף בהליכה את פרס הפרשן הגרוע בתולדות שידורי הספורט בישראל, אילו היה רק פרס שכזה.

‏ועוד משהו שעומד לזכות ערוץ 1: אתמול אחרי המשחק בין יפן לקמרון, מצאתי את עצמי ממשיך ל"ביציע עם גאולה אבן ועודד שחר", שם מסורבל לתוכנית חדשות עם קצב טוב, לאור העובדה שאני מתקשה לזכור מתי בפעם האחרונה צפיתי בתוכנית אקטואליה מבית היוצר של ערוץ 1, הרי שברוממה הרוויחו הרבה יותר מרייטינג.

‏‏***

‏פינת הרחובות גרוזנברג ונחלת בנימין בתל-אביב נראתה אתמול בצהריים כאילו הועתקה מרחובות אמסטרדם בעת "יום המלכה", חגם הלאומי של ההולנדים: מצעד כזה של לובשי חולצות כתומות לא נראה מאז פינוי גוש קטיף. כולם התכנסו לפאב קטן (מדי) שהפך למקום הכינוס הרשמי של אוהדי נבחרת הולנד. כמובן שמיד הגיע גם פקח שמחה בתקיפות של שריף על העובדה שכמה שמשיות הוצאו אל המדרכה, או משהו כזה, כדי להצל מעט מהשמש הקופחת (חולדאי, תרגיע את הפקחים עוכרי השמחות המקצועיים שלך, לפחות עד תום המונדיאל).

אבל אפילו פקחים שראו יותר מדי סרטי "הארי המזוהם" לא יכסו על העובדה שישראל, או לפחות תל-אביב, של מונדיאל 2010, הולכת והופכת דומה יותר לערים מערביות שבהן צפייה משותפת בפאב הופכת להיות חלק מחוויית המונדיאל. באנגליה הוערכה הפעילות הכלכלית שקשורה להייפ סביב המונדיאל במאות מיליוני ליש"ט.

בישראל אין עדיין מחקר עדכני אמנם שאומר כמה "שווה" המונדיאל. המפרסמים בינתיים ממשיכים למכור "ברייקים" בטלוויזיה, כי זה הדבר היחיד שנותר מדיד. אבל אל תתפלאו אם בקרוב תראו הרבה מבצעי קד"מ בפתח הפאבים: כשאלו מפוצצים גם בשעות אחר הצהריים, כבר ימצא מישהו שינצל את מצב הרוח המשופר אחרי כמה בירות כדי למכור לנו עוד משהו.