"מי שאומר שאי אפשר להתעשר מעריכת דין טועה. בוודאי שאפשר"

שמש אחר-צהריים לוהטת צורבת את שער הברזל המפורזל בפתח ה"הסיינדה" של רננה ויוסי כהן ביישוב היוקרתי רשפון. למה הסיינדה? כי אין מילה אחרת שמתאימה יותר כדי לתאר את השטח עצום הממדים שנגלה במלוא הדרו מעבר לשער ולחומת האבן המקיפה אותו. בין החומות חבויים צי רכבים (ביניהם ג'יפ האמר, מרצדס שחורה וכמה טרקטורונים), וילה מרווחת (המצויה כעת בשיפוצים), הכנה לבריכת-שחייה משפחתית, פרדס עצי הדר, המסודרים כחיילים ממושמעים לצד שבילי גישה מעוצבים, ופארק מלאכותי, הכולל מדשאה רחבת ידיים, פרחים, שיחי נוי ואגם גדול, שמשווה לאזור מראה טבעי ומופלא.

וזה עוד לא נגמר. השביל העוקף את האגם מוביל ליקב מפואר להכנת יין ביתי ולמרתף יינות, שבו יינות יקרים ומשובחים במיוחד וגם וויסקי מיושן ומשקאות נוספים הממוקמים על מדפים מעץ. לצד היקב ממוקמת מכלאת סוסים, המאכלסת 10 סוסי תצוגה ערביים מפונקים למראה וסוס "פשוט יותר", מנוקד, שעליו רוכב בעל הבית. מעברו השני של היקב חבוי, בין עצי תות ושיחי גפן, גאזיבו קסום ובוסתן הכולל עצי פרי רבים, בהם גויאבה, ליצ'י, מנגו ועוד. בבניין סמוך נמצאת המסגרייה של בעל הבית, שבה הוא עמל על בניית כל מכלאות הסוסים, הגדרות וה"ראונד פן" לאימונים שלהם, וגם חדר קריוקי, הכולל ציוד הגברה איכותי לערבי שירה לזכרו של אלביס פרסלי, שאותם מארגן בעל הבית לחבורת הזמר שבה הוא חבר.

מהמתקנים שבהסיינדה נהנים חמשת דיירי הבית, בעל הבית, אשתו ושתי בנותיהם, כמו גם עשרת הסוסים, ארבע כלבות, 15 חתולים, שני תוכים ודגי האגם המלאכותי המפוטמים. "הבית הזה הוא הגשמת כל הפנטזיות שלי", אומר בעל הבית כשהוא מציג את הבייבי המפואר שלו תוך כדי נהיגה על טרקטורון משפחתי ברחבי האחוזה.

"את כל זה השגת מעריכת דין?", אני תוהה, והוא משיב ללא היסוס "בוודאי".

ביוגרפיה מקוצרת

"נולדתי בנווה צדק. אבי זיכרונו לברכה היה 55 שנה מזכיר של שופטים בבית משפט המחוזי בתל אביב, ואמי הייתה עקרת בית, שעבדה בכל מיני עבודות מזדמנות כדי לסייע בפרנסת המשפחה. יש לי שתי אחיות ושני אחים. גדלנו בבית שאמנם היה דל באמצעים, אבל אני מאחל לכולם בית כזה. השפע שיש לי היום הוא לא בריא. הוריי נלחמו יום-יום להביא אוכל לשולחן, אבל היינו מאושרים וגדלנו על ערכים של אהבת המדינה והערכה למה שיש לך.

"גרנו שבע נפשות בדירת שני חדרים וסלון. בלילות הסלון הפך לחדר השינה של הוריי, ואני ואחיי ישנו יחד בחדר שינה אחד. את החדר השני השכרנו כדי שתהיה לנו עוד קצת עזרה כלכלית. אבי היה קם ב-5:30 בבוקר והולך, יחד עם אמי, לנקות מספרה שהייתה ליד הבית. משם היה הולך לבית משפט ובהפסקת הצהריים שלו, ב-14:00, רכב על אופניים לעשות כל מיני שליחויות. כשהיה חוזר הביתה ב-19:00 נהג לאכול איתנו ארוחת ערב, ובשעה 20:00 היה מתחיל את עבודתו הרביעית, הכנת אלבומים. הוא היה מכניס צלופן לאלבומים של כריכייה.

"את יום העבודה הוא סיים רק בחצות. אמי טיפלה בקשיש ובקשישה מהשכונה, ומהצהריים טיפלה בי ובאחיי. למרות הדלות, הבית היה בית פתוח וכל ילדי השכונה היו באים לאכול אצלנו. כשאמי הייתה מכינה פלאפל היא תמיד הכינה 50-60 מנות. אבי היה קונה הביתה ארגז תפוחים, ואחרי חצי שעה כבר לא היה תפוח בבית.

"הדבר הכי חשוב בבית היה החינוך. הוריי היו מוכרים את נשמתם בשביל החינוך שלנו. זה היה ערך עליון. הם דחפו אותנו ללמוד, ובסופו של דבר זה חלחל. אחי הקטן הוא ביולוג ימי, הגדול איש עסקים, אחותי, רינה מיוחס, פרקליטה בכירה, מנהלת מחלקת מקרקעין ארצית של הפרקליטות, ואחותי הקטנה מנהלת מחלקת החינוך בראשון. אני נהייתי עורך-דין, אבל כילד לא רציתי ללמוד. בילדות קיבלתי השכלה ים-תיכונית. כל היום הייתי בים, לא הלכתי לבית-הספר ולא למדתי. מגיל 16 הייתי מציל בים. נהניתי מכל החתיכות ומהאווירה, למדתי מכונאות ועבדתי כמכונאי.

"הדבר היחיד שעניין אותי חוץ מהים היה בית המשפט. הלכתי עם אבי לבית המשפט די הרבה, ושם הייתי עושה משפטים מבוימים עם יוסי שגב, שהיה אז יוסי בטיטו. אביו עבד ביחד עם אבי וכל חופש גדול היינו מתרוצצים במסדרונות בית המשפט ועושים משפטים מבוימים. עריכת דין נראתה לי מקצוע מעניין, אבל לא רציתי ללמוד, שנאתי את זה, וחשבתי שאחרי הצבא אמשיך לעבוד כמציל או כמכונאי".

הפציעה

"במהלך השירות הצבאי שלי, נפצעתי, איבדתי רגל, ובבת-אחת השתנה מסלול חיי. שירתי בצנחנים ובמלחמת ההתשה, תוך ניסיון לחלץ פצועים שנתקעו במדרון בבקעת הירדן, הזחל"ם שממנו ירדתי נפל ביחד איתי למדרון, התפוצץ ונשרף כשאני תחתיו. נפצעתי מאוד-מאוד קשה. יד אחת התרסקה לי, היו לי 113 שברים ברגל ימין, הצלעות נשברו לי, פצעו את הריאות ונכנסו לי שומנים לריאות, ורגל שמאל שלי עפה. במשך חודש ושבוע הייתי מונשם ללא הכרה, במוות קליני. כשהתעוררתי מהתרדמת, ואחרי הליך שיקום ארוך, הבנתי שמציל או מכונאי אני כבר לא אוכל להיות.

"אחרי שיקום מאוד ארוך הבנתי שאם אני רוצה להתפרנס בעתיד אני צריך ללמוד, אז התחלתי ללמוד לבגרות ובמקביל עבדתי כנהג מונית. בנוסף, התעסקתי המון בבורסה, הייתי מעולה בזה והרווחתי המון כסף.

"אחרי שהשלמתי בגרויות חשבתי ללמוד רפואה או משפטים. חשבתי על רפואה כי אחרי כל הניתוחים שעברתי בשיקום, הזריקות שהזרקתי לעצמי ועוד כל מיני עניינים רפואיים שהתמציתי בהם, הרגשתי שאני כבר חצי-רופא. מצד שני, מאוד נמשכתי למשפטים, וזה מה שבחרתי ללמוד בסוף".

הקולונל מהגסטאפו

"הייתי בשיקום כמה חודשים טובים. עקב חומרת הפציעה שלחו אותי לטיפולים בגרמניה, ומה שקרה לי שם התפרץ החוצה אחרי הרבה שנים ברומן שכתבתי. בשיקום בגרמניה שמו אותי לבד בחדר מפואר, ולא הייתי רגיל לזה. גדלתי עם חמישה אחים באותו חדר והרגשתי בודד בחדר הענק, וזה גם מייבש את המוח להיות לבד כמה חודשים בחדר, אז ביקשתי שיכניסו עוד חולה לחדר. הכניסו לי לחדר קטוע רגל כמוני - גרמני מבוגר שעטף אותי באהבה, והפך לאבא שלי שם. הוא טיפל בי ופינק אותי ומאוד התחברנו.

"אחרי שהוא השתחרר, הוא הזמין אותי אליו הביתה ועשה לי מסיבת שיקום גדולה. בסיום המסיבה הוא היה קצת שיכור, העלה אותי לעליית גג, פתח ארגז מסע והוציא ממנו חליפה של קצין נאצי ואמר לי 'קולונל גוסטב קרזינסקי לפקודתך'. התברר, שהוא היה קולונל בגסטאפו. הייתי בהלם, ברחתי משם כל עוד נפשי בי, ולא רציתי לשמוע ממנו יותר.

"הוא שלח לי מכתבים שבהם הסביר לי שהוא רק מילא פקודות וכדומה, אבל לא הייתי מוכן לדבר איתו למרות כל תחנוניו. שנים מאוחר יותר כתבתי רומן על בסיס הסיפור הזה, ושם כבר הפלגתי עם הדמיון. אני לא רוצה לעשות ספויילר למי שלא קרא אותו, שיישארו במתח, אבל זה ספר מתח שבו הוא מנסה לכפר על מעשיו על-ידי הצלת יהודים מפעולה של גוף ניאו-נאצי מודרני".

על הנכות

"הנכות אצלי היא דבר שאני לא מתעסק בו. תודה לאל, אני אדם מאוד בריא ואני לא מרגיש שחסר לי כלום בחיים. בפועל, הפציעה שלי היא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, כי היא שינתה את מסלול חיי. יכול להיות שאם לא הייתי נפצע הייתי עד היום מציל בים. ביום-יום ברור שזה לא נעים לסחוב את הפרוטזה, אבל מה עושים ברגל? הולכים איתה? אני הולך גם בלעדיה.

"לא הייתי רוצה להתחלף עם אדם שעבר טראומה שבגללה נהיה שרוט בראש, אבל הוא חסון ובריא ויש לו שתי רגליים. רגל היא איבר בגוף שסך הכול הולכים איתו. אין שום דבר שאני מוגבל בו. הדבר היחיד שאני לא יכול לעשות זה לרוץ, אבל איזה בן אדם רץ? מתי רצים? רק בשביל ספורט, אז אני עושה ספורט אחר".

הפריצה לתודעה

"כשסיימתי ללמוד משפטים, ב-83', התחלתי לכתוב ספר על דיני חברות, שיצא ב-86'. לא היה אז בארץ שום ספר בנושא. אחרי זה הוצאתי סדרה של עוד שלושה ספרים בתחום. מיד כשסיימתי את ההתמחות, החלטתי לפתוח משרד עצמאי. הייתי נשוי אז לאשתי הראשונה, היה לי פנטהאוז בגבעתיים, והחלטתי לעבוד בחדר מהבית. אז כבר היה לי סכום כסף רציני שהרווחתי בבורסה וחייתי במעמד בינוני פלוס.

"אני מכיר הרבה עורכי דין שהודות לקשרים נהיו לאימפריות. לי לא היו קשרים, לא היה לי כלום. מה שגרם להצלחה שלי זה הבפנים שלי. כל תיק שלקחתי, לא לקחתי אותו בשביל הכסף, אלא בשביל משהו שבער אצלי תמיד - להצליח ולעזור. התיק הראשון שלי היה תיק ענק בבג"ץ, 'בג"ץ אלמנות צה"ל'. נלחמתי עם משרד הביטחון וראש הממשלה שלוש וחצי שנים וניצחתי אותם. הודות למאבק עיקש, משרד הביטחון נאלץ להכיר בעמותת אלמנות צה"ל.

"זה היה הלקוח הראשון ומכיוון שזה היה מאבק מאוד מתוקשר, שבסיומו הייתה כתבה עליי שנפרשה על שלושה מוספים, פרצתי לתודעה הציבורית. התחילו לבוא אליי נכים עם תביעות נגד משרד הביטחון, וכשהספר שלי יצא, הגיעו גם חברות ואנשי עסקים שביקשו ממני חוות-דעת בדיני חברות, וכך לאט-לאט בניתי את עצמי".

התעשרות

"מי שאומר שאי אפשר להתעשר מעריכת דין טועה. בוודאי שאפשר. השאלה מה זה עושר? אין לי 200 מיליון דולר, אבל אני עשיר. הבית שלי שווה לפחות 15 מיליון דולר, המשרד שלי שווה איזה 10 מיליון דולר, יש לי עוד נכסים ואנחנו חיים ברמת חיים מאוד גבוהה. איך הגעתי לזה מדירת הוריי הקטנה בנווה צדק? המקפצה הגדולה שלי הייתה תביעת פירוק שלכאורה לא היה בה כסף. באה אלי פרקליטת מחוז ת"א, שהייתי סטאז'ר שלה ואמרה לי, 'שמע, יש פה איזה אחד שפירא שצריך למנות מפרק לחברה שלו, ואין כסף בקופה. אתה לא תרוויח מזה כלום, אבל אין לי למי לפנות'. בדיוק אז סיימתי לכתוב את החלק השלישי בטרילוגיה של דיני חברות שמדבר פירוקים, והחלטתי ללכת על זה.

"התחלתי לחקור בלי אמצעים וכסף ותקציבים, ישבתי שישי-שבת ובניתי את התביעה הכי גדולה בדיני פירוק אי פעם של מיליארד שקל - פירוק שטיחי כרמל של אברהם שפירא. בסופו של דבר, תפסתי נכסים והשגתי כסף לקופת הפירוק וקיבלתי 3 מיליון דולר על כל ההישגים והעבודה שלי בתיק. לא רק שעשיתי הרבה כסף, הייתה לי מאותו שלב גם פרסטיז'ה והערכה משופטים בתחום וקיבלתי הרבה פירוקים. נכנסתי למעגל של פירוקים, כינוסים ותביעות בין בעלי מניות. מינפתי את ההצלחה ותרגמתי אותה לכסף עוד יותר גדול".

שכר הבכירים

"את כל הדיון הזה סביב שכר הבכירים אני מכתיר בכותרת 'הפופוליסטים נובחים והשיירה עוברת'. אסור להתערב בשכר הבכירים. זה נוגד את עקרונות דיני החברות. שכר הבכירים בחברות ציבוריות צריך להיקבע על-ידי כוחות שוק, כל התערבות וכל רגולציה בעניין רק תגרום נזקים.

"אם תתקבל הצעת רשות ניירות ערך להעביר את השכר של חמשת הבכירים לאישור באסיפה הכללית, זה ייצור פתח לסחטנות. למה? כי על-פי ההצעה גוזלים את כוח השליטה ונותנים אותו לקבוצת מיעוט שהופכת לשחקנית הדומיננטית במגרש. בפועל, יבוא המיעוט שבמיעוט ויאמר לבעלי השליטה 'תן לי את זה ואני אסכים להצביע ככה'. אז זה לא נכון, זה פתח לסחטנות.

"למה להתערב בכלל? אין כאן כשל שוק. לא ברור לי מה הבעיה עם זה שמנהל מקבל מעל מיליון שקל לחודש או 20 מיליון שקל לשנה. לדעתי, אין דבר כזה שכר מוגזם. יש לאנשים בישראל עין צרה להצלחה. זה הכול פופוליזם זול".

חוק החברות

"חוק החברות שלנו הוא חוק פגום בצורה שלא תיאמן. כשהייתי מתמחה ועוזר אסיסטנט של פרופ' יוסף גרוס באוניברסיטה, הייתי הולך איתו לוועדה הציבורית לחקיקת חוק החברות, בראשות השופט אהרן ברק. כשהגענו לוועדה, היינו בסעיף 30, ואני הצוציק אמרתי 'רגע, אם אנחנו בסעיף 30 ויש עוד 500 סעיפים, אפילו בשנת 2000 לא נגיע לחוק חברות חדש'. שאלתי אותם למה אנחנו צריכים להמציא את הגלגל? כמו שאנחנו קונים מרצדס מהגרמנים וכמו שקנינו מהגרמנים את חוק החוזים, בואו ניקח את חוק החברות הכי טוב בעולם, של מדינת דלאוור, נתרגם אותו, נעשה שינויים קטנים ונכניס אותו לספר החוקים שלנו.

"פרופ' גרוס נתן לי בעיטה מתחת לשולחן ואחרים הסתכלו עליי, איך אני מעז לדבר. ומה הם עשו בסוף? בשנת 1999 הם התייאשו מחקיקת חוק חדש, תיקנו רק חצי מפקודת החברות והשאירו מעין בן-כלאיים שאמור לטפל בדיני החברות בישראל. בפועל, נוצר מצב שיש המון קונפליקטים בין החוק החדש לפקודת החברות, שחלקים ממנה עוד בתוקף.

"בעקבות החוק המטולא הזה, המציאות של החברות היום היא נוראה. יש

אי-בהירות של החוק, שמאפשרת לשופטים לפרש בצורות שונות ומשונות את החוק. אין ודאות, אין ציפיות, אין בהירות, הכול מעורפל. כמעט כל החקיקה בחברות היא חקיקת מסגרת. היא לא מלאה בקונקרטיזציה, במה שקורה בפועל. אתה לא יודע כלום לגבי איך החוק ישפיע על מקרה שקורה לך במציאות.

"זה לא טוב לאף אחד, אבל זה רע מאוד לעולם העסקים, שנמנע מללכת לבתי משפט בגלל זה, כי אין לו מושג איך הוא ייצא משם. כולם מפחדים מאי-הוודאות. החוק משפיע לרעה על עולם העסקים".

סדר יום אופייני

"אני קם בשש וחצי, אוכל ארוחת בוקר, קורא עיתונים וארבע פעמים בשבוע עושה אימון כושר. יש לי חדר כושר קטן בבית ואני עושה גם אירובי על אופניים, גם אימון כוח וגם אימון אורטופדי. אחרי זה אני הולך לבית משפט או למשרד, ואני אף פעם לא יודע מתי יסתיים היום שלי. אני לא שולט בסדר היום שלי בכלל. תמיד יש הפתעות שמשנות את התוכניות.

"השבוע החלטתי ללכת הביתה בשבע בערב, ופתאום הגיעו אלי לקוחות עם צו מניעה לדיון למחרת, אז נתקעתי במשרד עד שתיים לפנות בוקר. שלוש פעמים בשבוע אני משתדל לסיים בשבע, אבל במקרים רבים בשמונה בערב מגיעים אלי הביתה לקוחות. גם בשישי-שבת יש אצלי לקוחות. בקיצור, אין שעות קבועות ואין סדר יום אופייני".

שעבוד לעבודה

"אני לא חושב שזה שלילי להיות משועבד לעבודה. יש ימים שבהם הלחץ יורד ואז אני מגלה שאני לא מסוגל להתנהל בלי הלחץ של העבודה. אם יש לי יותר מיום-יומיים מנוחה אני מתפוצץ. אני חי על האדרנלין של העבודה. בלעדיו אני משתגע. פעם הייתי יוצא לחופשות של כמה ימים בבתי מלון יוקרתיים ומשתגע. הייתי מטפס על הקירות בציפייה שהחופשה תסתיים".

היקב

"ייצור יינות זה תחביב משפחתי. כשבניתי את הבית החלטתי לבנות לעצמי יקב ואני מייצר כאן יינות בייתים. זה התחיל מאבי, שהיה עושה יין לקידוש בכדי חרס בבית. בהמשך, אחי הגדול נהיה מומחה ליין, עשה יין מדהים, ולימד אותי להכין יין. עכשיו אני מכין יינות מכל מיני ענבים, חלק מחלק לחברים וחלק שותה".

האורווה

"רכיבה על סוסים היא תחביב של אשתי ושלי. יש לנו 10 סוסות נקבות וסוס זכר אחד שלי, שאני רותם אותו לכרכרה ורוכב בשדות ובשטחים סביב רשפון. האהבה לסוסים התחילה אצלי מילדות, מבית סבתי, שהיה לה משק בגן יבנה ואחד הדברים שהכי אהבתי זה לרכוב על הסוסים והעגלה שהיו לה במשק. שנים רציתי להקים אורווה בבית, אך גרתי בדירות בתל אביב. עכשיו הגשמתי את החלום".

המסגרייה

"מאז שאני ילד אני אוהב לעבוד עם ילדים, לבנות ולחבר דברים. היום יש לי מסגרייה ונגריה בבית. אני חולה על העבודה במכונות החיתוך והניסור וברתכות. בניתי את הריהוט ליקב, את הגדרות לאורוות ולמכלאות של הסוסים, את הריהוט לגזיבו ועוד. פעם בניתי מטבחים שלמים, היום אני מסתפק בעבודות הפיתוח בבית".

קריירה חלופית

אני חולם להיות סופר ולכתוב רומנים, אבל את זה אולי אוכל לעשות גם בהמשך. כקריירה חלופית אני חושב שהייתי יכול להיות אורטופד טוב. את הידע המוקדם למדתי על בשרי".

בדיחה עצמית לסיום

"אני אומר לתלמידים שאני מרצה להם על פשיטות רגל, שלי יש ניסיון אישי בפשיטות רגל - אני כל יום פושט את הרגל ושם אותה ליד המיטה. כשאמר לי שופט נחמד 'יוסי תטען בקצרה', עניתי לו 'אתה יודע שהכול אצלי על רגל אחת'".

רזומה

אישי: ד"ר יוסי כהן (60) נולד בתל-אביב ומתגורר ברשפון. נשוי בשלישית, לרננה, ואב לחמש בנות, שתיים מנישואיו הראשונים, אחת מנישואיו השניים ושתיים מנישואיו לרננה

תפקיד: ראש משרד עוה"ד יוסי כהן, שאותו ייסד ב-1986. מרצה למשפטים בפורומים שונים בתחום דיני החברות

תחום התמחות: מתמחה בדיני תאגידים. מחברם של ארבעה ספרים בתחום דיני החברות, בהם 'העקרונות הבסיסיים של דיני החברות בישראל', 'ניהול החברה' ו-'כינוסים, פירוקים, הסדרי נושים, הקפאות הליכים'

ועוד משהו: לאחר שנפצע קשה במלחמת ההתשה, ואיבד את רגלו, שהה בשיקום בגרמניה. לאחר שנים כתב רומן חצי-אוטוביוגרפי בשם "תיבת הכסף", על חוויותיו מהשיקום, לאחר שגילה כי חברו לחדר בשיקום היה קצין גסטאפו