אז מה ייצא לי מזה?

"טוב, אז מה ייצא לי מזה?" נסו לחשוב כמה פעמים ביום אתם ממלמלים לעצמכם את השאלה הזאת, וכמה פעמים ביום ממלמלים אותה לעצמם האנשים הקרובים לכם, והאנשים הקרובים להם, ואולי אחרי כמה מעגלים כאלה תגיעו בסוף לאיזה מספר אסטרונומי של כמה פעמים השאלה הזאת נשאלת מדי יום על-ידי אנשים בכל רחבי הארץ.

לכאורה, שאלה לגיטימית. מי לא רוצה שיהיה לו טוב? העניין הוא שאיכשהו התשובה על השאלה הזו בדרך-כלל מסתבכת.

הנה דוגמה: הכותרות זעקו השבוע שסמכויותיה של ועדת טירקל, שחוקרת את מה שקרה במשט הדמים לעזה, יורחבו. פרשנויות אם זה מוצדק או לא, ומי ירוויח ומי יפסיד, מילאו את כלי התקשורת מקיר לקיר. כרגיל, הכול רווי אינטרסים - בדיוק כאלה שעונים תשובות מלאות על השאלה "טוב, אז מה ייצא לי מזה?".

הרי נתניהו מינה את הוועדה לא כי רצה באמת לחקור את מחדל המשט - אלא כדי להראות לקהילה הבינלאומית ובעיקר לארה"ב, שהוא "עושה משהו". יעקב טירקל קיבל על עצמו את המשימה - ועכשיו פתאום הוא דורש הרחבת סמכויות, כי הוא מעדיף להיות "ועדה ממלכתית", סוג של "וינוגרד 2", ולא רק לספק לנתניהו תשובה למראית-עין.

האם דרישותיו של טירקל באות מסיבות של "טוב, מה ייצא לי מזה?" - או מסיבות ענייניות? לך תדע. לפחות החלטה אחת טובה התקבלה - מנדט החקירה לא יכלול את חיילי צה"ל, שכבר נחבטו מספיק בפרשה הזאת.

נחום ברנע כתב השבוע ב"ידיעות אחרונות" כי השרים הגנו על עצמם, ולכן היחיד שצריך לדאוג מהממצאים של הוועדה הוא הרמטכ"ל, גבי אשכנזי. כן, האיש שאחרי מלחמת לבנון השנייה לקח לידיו האמיצות צה"ל עם המון בעיות, שיפץ אותו באהבה והחזיר לו מכבודו. אבל אשכנזי בין כה וכה כבר הושפל כשהודיעו לו על אי-הארכת הכהונה שלו, אז בעצם, מה זה משנה? העיקר שעכשיו, בסיבוב הנוכחי, למישהו אולי "יצא מזה משהו".

כך העסק ממשיך להסתעף, להתקדם, לא ידוע עדיין לאן יילך, אבל מה שכן - ממש לא נראה שמה שרצה המשורר לומר, אכן יהיה מה שייאמר בסוף. אם רצינו ועדה שתספק לישראל טיהור ברמה ההסברתית, קשה להאמין כרגע שזה מה שנקבל. האם מישהו מתוך כל השותפים לעניין רצה את טובת צה"ל? או חלילה, את טובת המדינה? רוב הסיכויים שהעדיפויות האלה לא התנוססו במקום טוב בעשירייה הפותחת של אפילו אחד מכל בעלי האינטרסים.

לא רק במקרה הזה, נדמה כי כשהאינטרס הראשי של כל מהלך שמובל על-ידי מישהו שהולך לאנשהו הוא "מה ייצא לי מזה", איכשהו - הדברים מסתבכים בדרך. בדרך מעוותת, למרות כל השקעת האנרגיה, מה שאני כל-כך רוצה, לא ממש יוצא.

כותרות אחרות שכיכבו השבוע קשורות במשפטו של חיים רמון. התגלו רשלנויות בהליכי משפטו, נמצאו כמה אשמים בולטים, שעכשיו תורם להיצלב בעיתונות ושכולם יצעקו שהם צריכים להתפטר, ובקיצור - אותו גלגל שוב מסתובב, רק בכיוון טיפה אחר.

האם ההליך הזה ייטיב עם הבעיות הרבות שמציפות את המערכת המשפטית בישראל? או שמא, את הדרך היחצ"נית שבה למדה לעבוד המשטרה על קייסים עם רייטינג? רוב הסיכויים שלא.

האם רמון קיבל את מה שרצה כל-כך, שזה טיהור שמו? אולי באופן חלקי. אבל בשורה התחתונה, המשך ההתעסקות עם הסוגיה הזו והעובדה שהיא עלתה שוב לכותרות, בוודאי לא מיטיבים איתו. זה רק מחזק את הזיהוי החזק ממילא של רמון עם "פרשת הנשיקה" - וחבל. הוא ודאי לא התכוון שזה יהיה מה שהכי ייזכר מכל מה שעשה עד היום.

בהמון עצב, אפשר לומר דבר דומה גם על הכותרת הראשית של "מעריב" ביום חמישי, שמפנה לראיון "יוקרתי ונדיר" עם אבו-מאזן. "הראיס מדבר", זעקו הלוגואים, והפנו את הקוראים למסמך מלא בסיסמאות שמשרתות אדם אחד: אבו-מאזן.

כדי להשיג את אינטרס הראיון ה"בלעדי" שיביא היום קצת רייטינג, העיתון בחר לשאול שאלות קלות, שהתשובות עליהן ריקות מתוכן אמיתי. אבו-מאזן "מקווה ששליט יחזור למשפחתו עבור שחרור אסירים פלסטינים", בלי שנדרש לדבר על הסחטנות, על אי-עמידה בכללי אמנת ז'נווה או על המחיר המופקע. אבו-מאזן מצהיר כי "השואה היא פשע שאף אחד לא יכול להכחיש אותו", בעוד חבריו מכחישים ומוזילים את השואה על ימין ועל שמאל.

אז איזה אינטרס עיתונאי או ציבורי משרת הראיון הזה? על פניו, נראה כי הוא משרת רק את ה"מה ייצא לי מזה" של כלי התקשורת - במקרה הפעם "מעריב". אבל זוהי מלכודת רגילה שכל יום נופל בה כלי תקשורת אחר.

בקיצור, כשכל אחד רואה את האינטרס הצר שלו שלא מתייחס בכלל לאינטרס הקולקטיבי - נדמה כי הדברים תמיד מסתעפים, מסתבכים. כל-כך הרבה אינטרסים, כל-כך הרבה כיוונים, מחשבות, משאלות, שמסתחררים למערבולת שהכיוון שלה הוא אחד: למטה.

אבל מה נכון יותר עבור כולנו? ברגע הראשון נדמה אולי שאילו היינו חושבים כך קצת יותר, היינו מוותרים על מה שמגיע לנו באופן אישי. אבל זה בדיוק להפך: רווח ברמה הקולקטיבית הוא רווח שהיה מגיע לכל אחד מאיתנו.

וככה? כאוסף אינדיבידואלים יש לנו המון רצונות. כל אחד דוחף לרצון הרגעי שלו, שלא ממש מסתדר עם הרצון המיידי של האחר, ונוצרת פקעת די גדולה ומסובכת, שלא רואה יותר ממטר קדימה, שלא מכירה בכוח של הרצון המשותף, ורק ממשיכה להסתבך.

אולי בגלל זה בדרך-כלל בסוף מה שרצינו - לא ממש יוצא. אז בעצם, מה יוצא לנו מזה?