מה מצדיק את משכורתו של יונס?

שלא בטובתו הפך אלי יונס, מנכ"ל מזרחי טפחות, לסמל השכר הגבוה של מנהלים. עם עלות שכר בגובה 18.6 מיליון שקל בשנת 2009, יותר ממיליון וחצי שקל לחודש, הפך יונס לכליא ברק של כל הטוענים להגבלת שכר הבכירים.

מצדיקי שכרו התבססו בעיקר על שני טיעונים:

1. מרבית עלות השכר שלו היא אופציות ואותן אפשר לתמחר בדרכים שונות, כך שהסכום שרשום בדו"ח לא באמת משקף את הסכום שנכנס בפועל לכיסו.

2. יונס הרוויח מהאופציות כי מניות הבנק עלו. אבל בזכות ניהולו המצוין נהנו מעלית המניות כולם: בעלי השליטה, בעלי המניות מהציבור, קרנות הפנסיה, קופות הגמל וכן, גם יונס עצמו.

האם הטיעונים הללו נכונים? הנה העובדות:

בנובמבר 2008, חמישה חודשים לפני סופו של חוזה ההעסקה של יונס במזרחי טפחות, הוא הוארך. יונס ויתר על בונוס שנתי וקיבל מבעלי השליטה אופציות ל-2.44% ממניות הבנק, לפי מחיר מימוש בשווי 21.18 שקל למניה. המחיר נקבע לפי שער המניה ביום שקדם לאישור תוכנית האופציות על ידי ועדת התגמול של הדירקטוריון.

הימים היו ימי שיא המשבר. כלכלות העולם הביטו לתוך תהום ונבעתו, ויונס בהחלט לקח הימור כשוויתר על בונוס שנתי בטוח, והלך על אופציות. מצד שני, בנובמבר 2008 כבר היה ברור שהממשלות לא ייתנו לבנקים ליפול. אחרי קריסת ליהמן ברדרס והלאמת AIG, כל בנק שהשמיע קולות של מצוקה, התבקש לסור מיד למשרד האוצר המקומי הקרוב למשרדי הנהלתו, כדי להתחבר לאינפוזיה ממשלתית או לעבור הלאמה במקרה הצורך.

כאשר אישר דירקטוריון מזרחי טפחות את הסכם ההעסקה של יונס בסוף נובמבר, המניה המשיכה לרדת ומחיר המימוש שנקבע ליונס כבר היה גבוה ב-9.5% מהמחיר בבורסה. אבל התמונה השתנתה במהירות: מניית מזרחי טפחות החלה לעלות, ועד אפריל 2009 נכנסו האופציות לתוך הכסף. עד סוף 2009 עלתה המנייה ב-64% ממחירה ביום הקצאת האופציות.

העלות בדו"ח לא משקפת

החלק הראשון של הטיעון הראשון של אנשי יונס, לפיו מרבית עלות שכרו בשנת 2009 נובעת מאופציות, נכון. עלות שכר הבסיס שלו היא 3 מיליון שקל, והיתרה, 15.5 מיליון שקל, היא עלות האופציות. 14.3 מיליון שקל מתוכה מיוחסים לתוכנית החדשה, ו-1.2 מיליון שקל נובעים מהתוכנית הישנה משנת 2004.

אבל מה לגבי החלק השני של הטיעון הזה? האם הסכום שרשום בדו"ח לא משקף באמת את מה שנכנס בפועל לכיסו של יונס? ב-1 באפריל 2010 הוקצתה ליונס מנת האופציות הראשונה מתוך חמש. על פי המתווה, יונס לא משלם מכיסו כדי לממש את האופציות, אלא מוקצות לו מניות המשקפות את סכום ההטבה הכספי הגלום באופציה. כך, כמה ימים אחרי ההקצאה, המיר יונס 1.14 מיליון אופציות במחיר מימוש בגובה 22 שקל תמורת 445 אלף מניות בשער 34.9 שקל. ממימוש האופציות הוא קיבל מניות בשווי 15.5 מיליון שקל, קצת יותר מעלות האופציות שמחושבת בשכרו.

במילים אחרות, יכול להיות שלעיתים עלות האופציות שמקבלים מנהלים אינה משקפת את ההטבה האמיתית, אבל במקרה של יונס היא בהחלט שיקפה. אגב, השווי הנאיבי (ההפרש בין מחיר המניה כיום למחיר המימוש) של האופציות שנותרו ליונס הוא 24 מיליון שקל.

רק בגלל הרוח

ומה לגבי הטיעון השני, לפיו יונס הוא מנהל איכותי שתרם לעליית מניית הבנק, וכולם הרוויחו מכך? על פניו, אין הוגן מזה. גם הבעלים של מזרחי טפחות, מוזי ורטהיים, מסכים עם יונס. "בשנת 2008 הייתה אווירת משבר ולא היה ביטחון שהמניות ינסקו, אבל בזכות יונס זה הצליח", אמר בהרצאה באוניברסיטת תל אביב לפני שבוע.

על יכולותיו של יונס כמנהל אין ויכוח, אבל האם עליית מניית מזרחי טפחות בשנת 2009 אמנם נבעה מכישורי הניהול שלו? בדיקה קצרה מראה שלא בהכרח. הביטו בגרף המצורף כאן: כל מניות הבנקים עלו במהלך התקופה הרלוונטית בעשרות אחוזים. עובדה לא ממש מפתיעה אם נזכור שבמהלך 2008 הן קרסו, והבנקים נסחרו במכפיל של 0.4-0.6 על ההון העצמי שלהם.

מניית מזרחי טפחות בהחלט עלתה, אבל לא יותר ממניות בנקים אחרים, ולמעשה - פחות. חוץ מבנק לאומי, כל מניות הבנקים האחרים עלו יותר באותה תקופה. בעלי המניות של הבנק אמנם הרוויחו מעליית המניה, וכך גם יונס שהאופציות שלו נכנסו עמוק לכסף, אבל האם לא היה זה בעיקר בזכות הרוח הגבית של העליות בשווקים, ולאו דווקא בגלל יכולותיו הניהוליות של יונס?