"עספור" כמשל: יוצרי הסדרה על המותג "אנדרדוג"

יהודי טוב, הוא אחד שחטף.

בין אם הוא ניצב מצליח ומוערך במשטרה, ובין אם הוא ניצב על סט פרסומת לחברה סלולרית.

הכאפה לא דילגה על איש מאיתנו. לא משנה לאיזה מגזר אנו משייכים עצמנו, באיזה קפה אנו שותים את המקיאטו ומאיזה קלאב דפקנו חלוקים במזוודה, ב-DNA היהודי יש תמיד סימן אדום של חמסה על הלחי.

התופעה הישראלית הידועה, "אני לא פראייר, אותי לא ידפקו", היא תופעת לוואי של "אני דפוק, נולדתי דפוק, ותמיד ידפקו אותי"...

למה ללכת רחוק אם אפשר ללכת רחוק מאוד - עוד מסיפורי התנ"ך סומנו כמוכי גורל, במצרים נאלצו אבותינו להכין לבנים מפירה, וסיפור ההצלחה הגדול ביותר של אותה תקופה היה של מגמגם שלא הצליח בסופו של דבר להיכנס אל הארץ המובטחת.

גם בימינו אנו, כל המוצלחים שבינינו, אלה שהצליחו להגשים את החלום האמריקני, פה בתל אביב, או יותר נכון בארסוף, עשו זאת כנגד כל הסיכויים, מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים, בעשר אצבעות ובטיפת דמם האחרונה (או שזאת סתם ירושה של דוד, שהגיע בעליות הראשונות וחילק את הפרדסים של רמת השרון בין חברים... צריך לדעת למי להיוולד).

אפילו אלה שהתיישבו על אוצרות המדינה ועשו רק לביתם (חתיכת בית), גם הם עשו זאת בקושי רב כשעלו מאירופה התרבותית היישר לחולות, לאנופלס ולפלאחים עם הסכינים בין השיניים.

זה קצת הזוי בהתחשב בכך שבמקורות נכתב שאנחנו העם הנבחר.

הכל היה צריך ללכת לנו יותר קל, מכאן השאלה הנשאלת היא: סבבה עם נבחר, אבל נבחר למה?

את התשובות להערכתנו אפשר למצוא בדפי ההיסטוריה, החל מפרעות קישינב דרך ליל הבדולח, בואכה רדיפות בכל מדינות ערב, וכלה במשטים הומניטריים עם שבאריות ונאבוטים, המסקנה הבלתי נמנעת - אנחנו נבחרנו להיות העם הנחבט!

כשחושבים על זה, זה מעורר כעס, עלבון ותחושת אי נוחות, אבל מנקודת מבט אלוהית, שהרי אלוהים יצר את כל התסריט הזה ויש לו תמלוגים באקו"ם/תל"י על כל החרא הזה, הניצחון הכי מתוק הוא ניצחון כנגד כל הסיכויים.

אין ספק שהאליפות שהפועל תל אביב לקחה השנה (סססרארבקק ערס) מתוקה שבעתיים מבחינתה, מאשר אליפויות קודמות שנסגרו ארבעה מחזורים לפני סיום העונה.

מכאן הסברה שאין באמת יהודי שהוא פייבוריט, גם אם ננצח מהבוקר עד הלילה, ונשלוט בכל כלכלת העולם, לנצח כולנו אנדרדוג - או במילים אחרות עספור (סלנג ירושלמי לחלשלוש שניצחונו חסר סיכוי).

אז אם נסתכל על זה אחרת, אלוהים בעצם עושה לנו טובה בדרך הייסורים שהוא מעביר אותנו, כדי שהזכיות שלנו יהיו מתוקות במיוחד, זה בדיוק מה שגורם לכולנו להרגיש עספורים.

אנחנו חייבים להתוודות שכיוצרים, סיפורם של העספורים תמיד עניין אותנו יותר, כי גם בחיינו האישיים רגעי הקושי והכישלונות הם תמיד סיפור טוב ומעניין יותר מאשר רגעי ההצלחה. אנשים מחבקים אותך מהסיבות הנכונות רק כשאתה מדמם. אלה החיבוקים היחידים שאתה מאמין להם. את החיבוקים שאתה מקבל כשאתה מוצלח אתה לוקח כמובן מאליו.

זה לא שאין לנו סיפורי הצלחה ישראליים, יש לנו הרבה, היהודים לא פראיירים זה בטוח, אותנו לא ידפקו, אבל מה שהופך כל סיפור הצלחה לסיפור הצלחה טוב, ששווה לספר, זה העספוריות שבו, איך הכל קרה כנגד כל הסיכויים, כי יהודי טוב הוא אחד שחטף... מה? לא ככה?!

לדירוג מדד המותגים 2010

הכותבים הם יוצרי וכוכבי "עספור" ומנהלי התוכן ב-ADD CONTENT AGENCY