גיורא עופר בודד במערכה

לגיורא עופר יש בעיה: הוא לא "מת" על תקשורת. מבחינת מנכ"ל בנק דיסקונט היוצא, כל חשיפה בתקשורת היא גלולה שצריך לבלוע עם התפקיד. עכשיו, אחרי 10 שנים, הוא הודיע שהוא עוזב, ונראה שהעובדה שאינו יושב על אוזנם של עיתונאים מתנקמת בו. אם עופר היה נגיש יותר לתקשורת, סיפור פרישתו, ויותר מכך, תקופת כהונתו, היו מוצגים אולי באור אחר.

נזכרנו בכך בעקבות חזרת עובדי הבנק הבינלאומי לעבודה, בתום 12 ימי שביתה, מבלי שנחתם עמם, לפחות נכון לכתיבת שורות אלה, הסכם חדש. והנה הקשר:

בנק דיסקונט מחזיק ב-26% ממניות הבינלאומי. לבעל השליטה בבינלאומי, צדיק בינו, ניסיון עשיר בבנקאות, והוא - כפי שנוהגים לומר אצלנו - "צמח מלמטה". עובדה זו, שהצטרפה לאופיו הבלתי מתפשר, הביאה לכך שהוא לא חשש להתעמת עם העובדים, אפילו לא במחיר שביתה ממושכת יחסית, והעניק גיבוי למנכ"לית סמדר ברבר-צדיק. האם גם הבעלים של דיסקונט, קבוצת ברונפמן-שראן, היתה מוכנה להעניק גיבוי כזה לעופר?

קצת היסטוריה: עופר גדל בבנק לאומי, התקדם לתפקיד ראש החטיבה לבנקאות מסחרית והפך לאחד הבנקאים המוערכים בבנק. הוא סומן כאחד היורשים האפשריים של המנכ"לית, גליה מאור. במארס 2001 הוא עזב את לאומי, אולי כי הבין כי מאור אינה ממהרת לעזוב את תפקידה, וקיבל את ההצעה להתמנות למנכ"ל דיסקונט.

עופר קיבל לידיו בנק מפסיד, בעל תיק אשראי בעייתי מאוד, בעיקר בתחום הנדל"ן. יתרה מכך, לאורך שנים דורג דיסקונט בתחתית מבחינת יעילות תפעולית, והוא מתמודד עם ועד עובדים חזק ומיליטנטי.

את 2001, השנה שבה נכנס עופר לתפקידו, סיים הבנק עם 255 מיליון שקל הפסד. במילים אחרות, עופר קיבל בנק לא יציב, ולא במקרה אמר ב-2002 - שנת מיתון בעקבות האינתיפאדה השנייה - נגיד בנק ישראל דאז, דוד קליין, ש"התמוטטות בנק גדול אינה תסריט דמיוני". הוא התכוון לדיסקונט.

עופר עצמו אמר בעיצומו של המשבר הכלכלי העולמי הנוכחי, כי המשבר ב-2002 היה חמור הרבה יותר מבחינת ישראל וצדק. לראיה, בשנת 2008 רשם דיסקונט 245 מיליון שקל רווח נקי. באותה שנה בחר הבנק שלא להיפטר מניירות ערך מגובי משכנתאות של פאני מיי ופרדי מק - מהלך שהוכיח את עצמו, במיוחד לאור מה שקרה למתחרים הגדולים של דיסקונט.

לאורך עשור בדיסקונט, פעל עופר להרחבת הפעילות הקמעונאית, להרחבת בסיס הלקוחות ולמיתוג מחדש של הבנק, בין היתר בעזרת הפרזנטור מודי בר-און. במקביל, נעשתה עבודה יסודית לשיפור תיק האשראי של הבנק. עם הזמן, הוסר האיום על קיומו של הבנק והוא השיג והציג רווחים נאים.

משקיעים לא נלהבים

נכון, לא הכול הלך חלק. במלחמה על הבנקאות הקמעונאית ומשקי הבית, דיסקונט לא היה לבד, והמתחרים השיבו ועדיין משיבים מלחמה. סבסוד המשכנתאות הביא אמנם להגדלת נתח השוק של הבנק, אך המחיר היה פגיעה ברווחיות, והגידול לא נשמר. גם פרשת ההסתבכות בחברת ויזה כ.א.ל בשנה האחרונה לא הוסיפה לבנק, אבל עם יד על הלב, מישהו מכיר מנכ"ל בנק שהיה מעדיף שלא לכבס את הכביסה המלוכלכת בבית ולהגיש תלונה למשטרה נגד מנכ"ל ויזה כ.א.ל?

הבעיה המרכזית שעופר לא הצליח להתמודד איתה ביעילות היא ועד העובדים של הבנק. מדובר בוועד מיליטנטי, הכופה על הבנק חוסר יעילות. חוסר היעילות הזה מתבטא בהוצאות שכר לא מוצדקות של הבנק. רק באחרונה השיגו העובדים 8.5% תוספת שכר. כדי להצליח במאבק מול העובדים, היה עופר זקוק לגיבוי מיושבי הראש, ובעיקר לשיתוף פעולה מצד הבעלים.

הבעלים הנוכחיים, קבוצת ברונפמן-שראן, אינם ששים לטפל בבעיה, בעיקר מאחר שעימות עם העובדים כולל פיטורים, ותוכנית פרישה מוקדמת מחייבת הזרמת הון. חמש שנים חלפו מאז רכשה קבוצת ברונפמן-שראן את הבנק, ונראה שהיא אינה מוכנה להזרמה כזאת. אפילו כעת, הבנק אינו עומד בדרישות הון הליבה של בנק ישראל.

ביחסים שבין מנכ"ל לבעלים מתקיים מתח טבעי. בדיסקונט המצב לא שונה, הוא אפילו מתוח יותר. לא ברור אם קבוצת ברונפמן-שראן בכלל רוצה להמשיך להחזיק בבנק שרכשה. היא בוודאי אינה נלהבת מההשקעה. לראיה, היתה לקבוצה אופציה בהסכם המכירה להגדיל את חלקה בבנק, והיא בחרה שלא לממש אותה.

על הזרמת הון לבנק, לפחות כרגע, אין מה לדבר. גם עופר הבין, שבתנאים האלה, אחרי 10 שנים מתישות, עדיף למסור את המפתחות. נותר לו רק להביט בערגה לעבר הבנק שדיסקונט מחזיק ברבע ממניותיו, ולחשוב על הגיבוי שנותן הבעלים למנכ"לית בניהול המאבק מול העובדים ועל ההבדל בין שני הבנקים והעומדים בראשיהם.