סיפורי ראש העין

נתחיל בטיפ לאנשים שמחפשים "לעשות מכה" מהירה: דוכן למשקאות קלים, או לחלופין לפלאפל או לנקניקיות בסמוך לאתר הקידוח "מגד 5" יכול להכניס לכיס לא פחות מאשר השקעה פנטזיונרית בנפט שיימצא במקום או שלא. האתר, שנמצא דרום מזרחית לראש העין, בין המרחבים הצחיחים ובצד הכביש המתפתל, הוא-הוא האטרקציה של הקיץ הזה בשוק ההון הישראלי. שומקום, כך מתברר, זה המקום החדש.

אין זו הפעם הראשונה שבה האתר של חברת גבעות עולם תופס כותרות ומרכז אליו סקרנים שהשקיעו במניה. בערב חמישי שעבר, למחרת הודעתה של גבעות עולם לבורסה כי האתר יניב נפט בהיקף מסחרי, הבאזז שבר שיאים. מעבר לחגיגת הטוקבקים האינטרנטית חצתה גבעות גם את גבולות הפריים טיים והשתבצה במהדורות החדשות המרכזיות. את מה שנסים גרמה לא הצליח לעשות לראש העין, עושים מנוף בודד ולפיד אחד שבוער.

הכניסה לאתר הקידוח אסורה, ומפרץ החניה שמחוץ לשער הופך לזירת ההתרחשות המרכזית. הגבעה שלצד האתר, מספרים שם, היא שטח אש של הבסיס הסמוך, וגם המשקיעים הכי שרופים נמנעים מלטפס עליה. כשהגענו לאתר בשעה שש בערב היינו לבד, וכבר היה נדמה לנו שלא קורה כאן כלום ושכל הסיפורים אגדות הם. המאבטח ישב רגל על רגל בכיסא הנוח וקשקש בסלולרי, "מכיר את המשקיעים שמגיעים לכאן", שאלנו אותו. "מכיר, אבל רק שלום-שלום", ענה, "לא יותר מזה - אסור לנו לדבר איתם". כשסיים לענות הוא סימן לי להסתובב כדי לראות את הרכב שנכנס לחניה, והנה זה מתחיל.

הרכב חונה במיקום האטרקטיבי ביותר: קו ראשון ללפיד. שני צעירים יוצאים ממנו, שניהם לובשים חולצות טי שחורות. כשהם שומעים את המילה עיתונות הם מעקמים פרצוף. מתברר שיש להם בטן מלאה על התקשורת, כמו גם לרבים מהמשקיעים האחרים. "בגלל התקשורת המסריחה המניה ירדה היום", הם מבטאים את הכעס, ומלמדים על תיאוריות קונספירציה שקושרות הון, שלטון ונפט.

אחד מהם מזכיר מכמה זוויות את הכוכבן רן דנקר, אז נקרא לו דנקר לצורך העניין. השני, קשוח במיוחד ולא מוכן לגלות את שמו בשום אופן ("אני את הדעות שלי שומר לעצמי"), אז נקרא לו הקשוח. הם התחילו להגיע לכאן בחודש האחרון מביתם בחולון; "זה קרה באופן ספונטני, אף אחד לא קבע עם אף אחד בהתחלה", הסבירו. בבורסה התחילו לסחור לפני שנתיים, ובגבעות הם מושקעים כשנה - חולמים על פרישה מוקדמת, והם רק בני 24.

מה אתם עושים כשאתם באים לפה? אני שואלת. "אנחנו באים לשעתיים - שותים קפה, מדברים וחותכים הביתה". ומי מגיע לכאן? "רוב האוכלוסייה פה היא ממגזר עדתי מסוים, ורבים מהמשקיעים הם מסורתיים", מצייר דנקר פרופיל של משקיע גבעות ממוצע. "יש להרבה אנשים מאמינים זיקה חזקה למקום, כי אומרים שזה כתוב בתנ"ך וגם מאמינים שכשביאת המשיח תגיע ימצאו את כל אוצרות הטבע בארץ. אז הנה מצאו גז, והנה הנפט כאן, אז זה כאילו הוכחות. אבל אנחנו לא מגיעים מהפן הזה ולא מאמינים בזה".

דנקר שלנו מוציא מהרכב את הגזייה ואת ערכת הקפה, סחבקו הקשוח מתחיל לבחוש את המים בזמן שדנקר שולף חבילת טבק ומגלגל סיגריה. הוא מציע גם לי אחת. לקחתי.

רכב נוסף מגיע וממנו יוצא חזי בזק, 40, בחור חייכן שעוסק במוצרי פרסום. הוא מספר שהשקיע הפעם בגבעות 12 אלף שקלים. "בסיבוב הקודם בגבעות הרווחתי 5,000 שקל, עכשיו נכנסתי שוב עם אבא שלי. זאת פעם שלישית שאני מגיע לאתר", הוא מספר. "אני בא לראות ויזואלית איפה אני שם את הכסף שלי, לפענח מה שקורה. אני לא אהיה מחר עשיר מהנפט, אבל זה בשביל הפאן. מגיל 12-13 אני משקיע בחיפושי נפט, אפילו את הכסף של הבר מצווה שמתי על נפט".

השלושה מתכנסים ומדסקסים את הדוח הבא של החברה. הקשוח מלמד שהדוח הבא צפוי במחצית אוגוסט, ובו ידווח סוף-סוף גודל המאגר. "עד אז נראה לי שנצא לפגרה", הוא אומר.

לדעתכם הם כבר יודעים מה גודל המאגר?

דנקר: "הם יודעים, הם יודעים".

אז למה הם לא מדווחים?

דנקר: "כי הם אנשים רעים".

בזק: "לא, הם לא מדווחים כי טוביה לוסקין (מייסד החברה ומנכ"לה, צ' ק') צריך אישור של גיאולוג על".

הוא גיאולוג בעצמו, לא?

בזק: "כן, אבל הוא לא גיאולוג על. יש איזה גיאולוג על מחו"ל שצריך לאשר את מה שהוא אומר - הגיאולוג הכי טוב בעולם; הוא מסקוטלנד".

ומה אתם חושבים על לוסקין?

דנקר: "טוביה? הוא כזה סנטה קלאוס".

בזק: "אני מודה שאני אישית לא אהבתי את לוסקין עוד כשנכנסתי למגד 4. גבעות נחשבו אז לתחמנים כאלה, ולא ידעו למכור את עצמם, כמו תשובה, למשל. לוסקין היה נראה לי כמו פנטזיונר. מה זה היה הקטע הזה שנשבר לו המקדח במגד 4? מה נשבר לך המקדח? אתה לא יכול להביא חברה רצינית? אבל הפעם הוא הביא חברה הרבה יותר טובה, ברמה אחרת".

דנקר מכבה את הסיגריה ומתחיל למזוג קפה שחור לכוסות חד-פעמיות. אולי בדמיונו הוא מדמיין את הזהב השחור מבעבע, אולי זה רק דמיוני שלי. השלושה מתחילים לפנטז בקול רם על אפשרות להגיע לאתר הקידוח של יצחק תשובה בים, עם סירת גומי מתנפחת, לשתות עליה קפה בשעת שקיעה.

מהם הסיכויים, לדעתכם, שיהיה כאן מאגר נפט מסחרי באמת?

בזק: "לא יודע, אני לא מאלה עם הציפיות הגדולות. הרי אנחנו עוד לא כווית, זה לא שכל יום שני וחמישי מישהו עושה חור באדמה ומוצא משהו. מה הסיכוי לנפט אצלנו?".

אני מהנהנת ומכבה את הסיגריה, בזק עוקב אחר תנועותיי בחשדנות. "מה?", אני שואלת אותו. "לא, סתם, תגידי - מה זה מה שעישנת, זה ג'וינט?". "הגזמת", אני משיבה לו בחיוך, "דנקר כיבד אותי בסיגריה". דנקר צוחק ואומר לו: "יודע מה, חזי, כשתהיה תגלית רצינית אני מכבד את כולם בג'וינטים, אבל בינתיים זה רק טבק".

"דברים טובים בחביות קטנות"

השמש מתחילה לשקוע. אפילו בים לא רואים שקיעה כזאת; הכתום הלוהט של השמש משתלב עם שובל האש שיוצא מאתר הקידוח, ונדמה כאילו השמש מתבוננת במראה. דנקר והקשוח שמים מוזיקה ברכב, ומנשנשים חטיפים. ממש פיקניק של יום העצמאות. למקום מגיע אבנר סדון, הוא יוצא מהרכב ונעמד סמוך לשער הכניסה - מתבונן בריכוז. לא ברור מה הוא רואה פרט ללפיד, בוטקה של מאבטח ומנוף גבוה.

"קראתי בכל הכתבות שלכם שמגיעים לכאן אנשים, ואני גם נכנס מדי פעם לפורום, אז הגעתי", הוא מסביר בעת שאני תוהה בקול רם. "זאת פעם ראשונה שלי כאן; אפילו שאני מושקע וכבר מורווח בגבעות, אני משקיע לטווח ארוך".

איך אתה מתרשם מהאתר?

"בבורסה אין קשר בין מה שהחברות עושות לבין המסחר, ככה שמה שחשוב הוא אם אנשים ישקיעו או לא ישקיעו, ולא משנה לי אם יהיה פה נפט".

כמו סדון, הגיעו לאתר לראשונה גם משה קנדוב ובנו אליאב. הם מתגוררים ביישוב בית אריה הסמוך ומספרים שזה מקום יפה; קנדוב האב מצלם את השקיעות של בית אריה ומעלה את התמונות לרשת, "כדי שכל העולם יראה - אנחנו רואים מהמרפסת שלנו את הארץ - מחדרה ועד לשדה תעופה. גם את אתר הקידוח אנחנו רואים מהחלון".

למה עצרתם כאן היום?

"תמיד כשאנחנו נוסעים הביתה אנחנו רואים פה אנשים. בלילה יש גם הרבה אנשים שלא מכירים את האזור ונוסעים לאט כדי לא לפספס את האתר, והרי אסור לעקוף כאן, אז אנחנו נוסעים אחריהם באיטיות וזה מרגיז. מזמן רצינו לעצור כדי לראות על מה מדברים, אז עצרנו היום".

אתה משקיע בנפט?

"לא. אני משקיע סולידי. אני רואה במניה הזאת הימור - המדינה נכנסה למן קזינו אחד גדול, וכל אחד רוצה להרוויח. השאלה היא אם זה לא טעות למצוא פה נפט, כי הרי עוד קילומטר זה הקו הירוק, ואולי כשיהיה משא ומתן עם הפלסטינים הם יבקשו את בית אריה בגלל מאגר הנפט וניתן להם. עדיף שלא היו נותנים לחברה הזאת אישור לחפש פה".

השניים נפרדים לשלום, וקנדוב הצעיר מעלה אפשרות שמאגר הנפט האמיתי בישראל נמצא בכלל בתל אביב. כמה מטרים משם אני שומעת שניים שצוחקים בקול רם. אלה הם רמי עילם, בעל חברת הדברה, וחברו ציון שמבקש לא לציין את שם משפחתו. מה מצחיק, אני שואלת. "לא, פשוט חשבתי שזאת אימפריה, שנגיע ונראה משהו רציני, אבל זה כזה קטן, עם מנוף כזה קטן", משיב רמי. "איך אפשר להרוויח מזה? זה בלוף אחד גדול".

אז למה אתם פה?

ציון: "רמי חובב מניות נפט, והחברה שהוא אוהב, זרח, נמצאת בים המלח. אנחנו גרים בפתח תקווה, אז אמרתי לו, 'רמי, אתה יודע מה? פעם אחת בוא נראה מה זה - תריח את הנפט, תראה את הפנטזיה', אז הגענו".

רמי מודה: "אני משוגע קצת על נפט. הסיכון מושך אותי, אז יש לי הרפתקאות מדי פעם בזרח, ועשיתי מהלך יפה ברציו. אבל בגבעות עדיין לא השקעתי, ציון אומר שלא כדאי לי".

ציון: "פשוט, לעניות דעתי מה שקורה שעד היום היו שתיים וחצי מניות של נפט בבורסה, ומי שרצה לשחק בנפט שיחק איתן. מה שקורה עכשיו זה סוג של טרנד, אטמוספרה. אני לא מאמין שמשהו יכול לצאת מכאן, אבל מצד שני לא יכול להיות שאלוהים נתן הכול לסעודים ולנו לא".

רמי: "אני מוכן לקחת סיכון כאן, אני מושפע מחברים שלי שכל היום משקיעים בנפט".

ציון: "אבל באר שלא מפיקה 600 חביות ביום היא לא כלכלית. ונגיד שהבאר כאן תפיק 600 חביות, השאלה היא כמה אחוז מזה זה מים, כמה זה חומוס, כמה זה פול וכמה זה זעתר. אתה יכול להוציא תיאורטית אלף חביות ביום, אבל 20% יהיו נפט ואז זה לא כלכלי. אז מה עשינו כאן? גייסת הון מהציבור והייתה אווירה נחמדה. אני בטוח שאנשים יצאו מפה עירומים - מי שעושה את הכסף הגדול אלה בעלי העניין".

רמי: "לא יודע, אני הולך כאן עם הזרם - אם אני אתפוס גל של לפני עלייה אז אני קונה ומוכר".

ציון קורץ לו: "רמי, אנחנו מכירים אחד את השני. כשאתה קונה מניה אתה מתחתן איתה - תגיד לי, מתי פעם אחרונה מכרת? אין, אבל רמי הוא טמפרמנט, במה הוא ישקיע, בטבע? זה מניה לפנסיונרים".

רמי: "אבל האמת? אני התאכזבתי בגדול - אני לא מאמין - דמיינתי משהו ענק, עם עשרים משאיות, ואני רואה שזה כל-כך קטן. מה זה הבלוף הזה?".

אולי כי דברים טובים מגיעים בחבילות קטנות?

ציון: "בחביות קטנות - הם מגיעים בחביות קטנות".

"נתקענו בפקק ארבעים דקות"

המכוניות ממשיכות לזרום אל המקום. זוג צעיר עוצר להתרשם וממשיך בדרכו, עוד מעט כבר לא תהיה יותר חניה. מדי פעם נכנסת ויוצאת משאית מהאתר. גם רכב מלא בעובדים סקוטים עוצר בכניסה לשער, מסתכלים עלינו ומגחכים. הם כנראה כבר מכירים את הריטואל - ספק אם בסקוטלנד המשקיעים עושים משמרות מחוץ לחברות המונפקות בבורסה.

לפתע נכנסת מכונית נוספת, כסופה ומפוארת - כזאת שחייבים להסתכל עליה. ממנה יוצאים קובי ואסי, משקיעים ותיקים שניכר כי זאת לא הפעם הראשונה שלהם באתר. "אנחנו באים פעם בשבוע לבקר כי אנחנו מושקעים פה", מסביר אסי, וקובי מוסיף: "אני מושקע בגבעות משנת 2003, עוד מימי מגד 4. מי שמשקיע במניות של חברות בחיפושי נפט צריך לדעת שלא כל קידוח מצליח. הסטטיסטיקה היא שמכל חמישה קידוחים אחד או שניים יצליחו, הפעם הצליחו למזלנו".

זה שהלפיד בוער זה סימן טוב?

אסי: "הלפיד בוער רק בזמני הפקה או בזמן ניקוי המכלים. בהפקה האמיתית יש הפרדה בין איסוף הגז והנפט, עכשיו אלה רק מבחני הפקה".

תסביר.

אסי: "זה כמו קולה. אם תערבבי בקבוק קולה ותפתחי אז יישפך הגז עם הקולה, ואת הרי סופרת את הקולה אבל הגז יוצא עם הקולה, מה שאומר שכמות הקולה תהיה קטנה אבל זה לא אומר שאין קולה".

אבל קולה עולה 7 שקלים ונפט קצת יותר.

"זה בטוח, שמנו כאן יותר מ-7 שקלים".

שמתם הרבה כסף?

"שמנו סכומים יפים מאוד", הם שומרים על עמימות. "אבל הכניסה לא הייתה עם כל הכסף במכה, אלא לפי התקדמות הנתונים. הרי לא סתם הם עשו את הקידוח פה, הם ידעו שזה הסיכוי האחרון שיש להם - כי אם פה אין נפט אז אין גבעות".

למה, בעצם, אתם מגיעים לכאן?

קובי: "מה שאת רואה פה אלה משקיעים שלא מסתפקים בקריאת כתבה, אלא הם בודקים איפה הם משקיעים את הכסף ובאים לראות את זה. אנחנו רוצים לאמת את המידע שאנחנו מקבלים בתקשורת, ורוצים לראות את השלבים. אנחנו מצליחים כך לדלות אינפורמציה, ואז מחברים את כל המידע. זה שומע משהו, זה ראה משהו וזה אמר משהו. כשאנחנו נפגשים אנחנו מחליפים דעות. זה לא כמו לפני עשרים שנה שאנשים ידעו מה קורה רק לפי העיתונים והיו תלויים בהם".

והעיתונים היום לא כל-כך מפרגנים.

קובי: "קראו לנו בעיתון כבר 'גבעת חלפון', 'הרים וגבעות' ו'רכבת הרים' ועוד כל מיני כינויי גנאי, בלשון המעטה, ורמזים לדברים שליליים. אבל אנחנו מבקשים הזדמנות שווה ושהנתונים ידברו בעד עצמם".

אבל יש מי שדווקא לוקחים את "התקשורת העוינת" יותר בקלות. כאלה הם קובי כהן וחברו מוטי בנגלסדורף - שניהם בני 30 ועובדים כשכירים בתחום ההיי-טק. הם משקיעים סכום נכבד בגבעות, "כמה מאות אלפי שקלים", הם זורקים בנונשלנט. "בסיבוב הראשון בגבעות עשיתי רווח של 100 אלף שקל, עכשיו נכנסתי שוב", מתגאה בנגלסדורף.

הם מקבלים את פנינו בברכה אבל אומרים: "כל עיתון כותב משהו אחר, איכשהו לא נותנים בתקשורת את כל המידע - תמיד יש הסתייגות מאכזבת".

אולי עדיף להיות מסויג מאשר אופטימי - בכל זאת זה כסף של אנשים.

כהן: "כן, ת'כלס זאת מניית חלום, אלה המניות שאפשר לעשות בהן את הכסף. אנחנו בעצמנו מהמרים עליה, אולי אפשר לעשות פה את המכה, את הכסף לטיול או לדירה".

האישה יודעת על ההרפתקה הזאת?

"אני משתף אותה לגבי השער, אני לא מפתיע ואומר לה הפסדנו 50 אלף שקל. אבל אחרי שאמרו שהאתר מסחרי באמת ירדה לי אבן מהלב. אם מחר המניה תעלה ב-10%, אני אחשוב אולי למכור".

אתם מגיעים לפה הרבה?

כהן: "אנחנו לא מהמכורים. היינו פה לפני שבועיים-שלושה, ועכשיו זה פעם רביעית. נתקענו בפקק ארבעים דקות רק בשביל לראות את הלפיד, כי כשרואים את הלפיד יודעים שמשהו קורה וזה לא רק ליופי".

כשאנחנו נפרדים הם מבקשים באופן מפתיע להצטלם איתנו - כל המקום הזה הוא בסימן אטרקציה אחת גדולה. אלכס קופצ'ין, משקיע נוסף, כבר מתכנן להביא לכאן גם את האישה והילדים, שיראו: "כי לא בכל יום רואים דבר כזה - זאת גאווה גדולה". הוא, אגב, מושקע בגבעות ב-30 אלף שקלים.

"אנשים צריכים להאמין במשהו"

השעה כבר תשע בערב, חושך מוחלט, והלפיד הבוער מחליף את הירח. הגרעין הקשה של המשקיעים מתחיל להתגודד סביב קובי ואסי, ורבים נוספים עוד בדרך. "זה כמו שהצעירים יוצאים לפאב, אנחנו יוצאים לכאן", מסביר לי אחד מהם, ומלמד שהשעות המועדפות הן בשעות הערב המאוחרות אל תוך הלילה.

בינתיים, במכונית יושבים דנקר והקשוח. הם נשענים בניחותא על הכיסא ומשלבים רגליים שמציצות מהחלון - מסתכלים על הלפיד, ומאיר אריאל מתנגן מהסטריאו. אז מה יהיה, אני שואלת אותם רגע לפני שאנחנו נפרדים. הקשוח מתרכך לפני פרידה: "תהיה פה היסטוריה. יש פה שדה ענק ויהיו פה מאה מיליון חביות, בעזרת השם, ולפחות עוד 15-10 קידוחים. תהיו אופטימיים, אל תהיו אנטי סתם - זה הורס את המשקיעים. אם כל-כך הרבה אנשים מאמינים בזה אז כנראה זה יקרה. ואולי אלה חלומות ואולי אלה רק תקוות, אבל בן אדם שאין לו תקוות אין לו למה לחיות - אל תהרסו את התקוות שלנו. גם אם זה יישאר בגדר חלום - אנשים צריכים להאמין במשהו".