תקציב אני מוחה. או שלא

את הדיה של ישיבת התקציב האחרונה אפשר לשמוע גם היום, 3 שבועות אחרי. זכורה במיוחד האמירה של השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ', שהייתה חסרת תקדים בחומרתה: "הממשלה הצביעה היום על תוספות תקציביות לארגוני הפשיעה", אמר כשבקשתו לתוספות תקציביות נדחתה. ההמשך ידוע: ישראל ביתנו "פוצצה" את הדיון והתנגדה לתקציב.

השבוע האוצר נכנע, לא לאהרונוביץ', אלא ליו"ר ועדת הכספים משה גפני (יהדות התורה) ולח"כ שלי יחימוביץ' (העבודה), בעניין ביטחוני מהמעלה הראשונה: הסרת ההתנגדות לחוק הטקסטיל הביטחוני, שסוללת את הדרך לאישורו בכנסת. נכון, מאוד לא פופולרי לצאת נגד החוק שאמור להציל את מה שנשאר מתעשיית הטקסטיל, אבל ישנו מישהו שאמור להביע את מחאתו, לכל הפחות, בעניין הזה: השר לביטחון פנים, שהגופים שעליהם הוא ממונה יחויבו עכשיו לרכוש את מדיהם ממפעלים ישראליים יקרים במקום לייבא אותם בזול מסין. הם, ומשלם המסים, ישלמו את מחיר הצעת החוק הזו, שלא לגמרי בטוח שתשיג את מטרתה בטווח הרחוק.

נו, אז אין מה לדאוג. הרי השר אהרונוביץ' ידוע בעמידתו האיתנה אל מול הגזירות הקשות; האוצר הרי כבר הרגיש את נחת זרועו ואת דימויו התקיפים. אז הנה מה שהיה לשר להגיד בנושא: "אין ספק שעבודת כפיים ישראלית וציונית חשובה יותר מכל חיסכון תקציבי כזה או אחר. צריך להתבסס על הבנה חברתית וריאליסטית של מצב המשק. אי-אפשר לכמת לנקודות עשרוניות אלפי אנשים טובים וקשי יום". אין מה לומר, השר שלנו יודע חמלה מהי, גם אם המשמעות היא פגיעה בתקציב משרדו. אפשר להבין אותו. האוצר הרי לא מצביע בקלפי.