לחיי 500 החברים שיכלו להיות לי

הטור הפותח של עורכת "ליידי גלובס" לגיליון "להיות חבר - המהפכה החברתית"

אני לא יודעת מה איתכם אבל אני לוקחת איתי משהו מהגיליון הזה.

מסתבר שבכול הזמן שחשבתי, ככה בנונשלנטיות, שחברים זה בשביל הכיף, זה בכלל משהו אחר. זאת אומרת, מסתבר שזה הרבה יותר בריא ממה שחשבתי. פתאום אני מגלה שזה עניין של הארכת תוחלת החיים, חיזוק המערכת החיסונית, מניעה ומה לא. וכל הטוב הזה בא כדיבידנד על השקעה במנה גדושה של חברים.

זה מה שהחוקרים קובעים: הרבה חברים זה אושר, בריאות ותוחלת חיים. פעם חשבנו שזה הפוך - שיותר מדי חברים זה רדוד ושטחי ומגונה, מזויף וקלולסי.

אז זהו, שנלחצתי. נזכרתי שאצלי מתקיים עיקרון די עקבי: בעיצוב, בלבוש, בבית וגם בחברים - אפשר לקרוא לזה מינימליזם. אני אומרת שלא צריך להגזים בשום דבר. להיפך, הצו הוא לצמצם. אני מניחה על הצוואר שרשרת בבוקר ומיד מורידה. תכשיטים? עושים את העבודה טוב יותר כשהם נשארים במגירה, או במקרה שלי - נגנבים. גם באנקדוטות של עיצוב - כמה שפחות עובד טוב יותר בשבילי.

וחברים? אף פעם לא הבנתי את אלה שמעמיסים. בשביל מה צריך גדודי חברים, הרי חברים צריך בסופו של דבר גם לתחזק. במיוחד אם מתעקשים להיצמד לאתוס של חברי אמת.

משק האנרגיה שלנו מטיבו סגור. הזמן, הכוח והקשב מוגבלים.

אנחנו יכולים להרגיש התעלות ממפגש טוב עם חבר או עם ספר, יצירת אמנות וגם עם רעיון חזק, אבל הרבה פעמים זה משחק סכום אפס. כמה פעמים התפתיתי לשבת בבית ולקרוא ספר במקום לצאת לקשקש עם חברים. בסוף זה עניין של גירוי - מה מגרה אותך יותר.

אני יושבת על חוף הים עם ערימת ספרים, לא יודעת את נפשי מרוב אושר - מתלבטת עם מה להתחיל, ובסוף מצטרפות אליי כמה חברות. אאוצ'. לא שלא היה שמח, אבל הלך עונג קריאה.

לפעמים אני על תקן צופה משתתפת, מתבוננת בטיפוסים המגה-חברתיים האלה שמציפים את עצמם בהמוני חברים. הם מארחים, מבשלים, מתעסקים, מתקשרים, מבררים, מסמסים, מברכים. מחברתים את עצמם לדעת. ואני שואלת את עצמי: מה יקרה אם הם יהיו רגע אחד עם עצמם בשקט? האם לפתע יציף אותם נחשול חרדה?

לא שזה רע שהם מעסיקים את עצמם ככה. זו דרך סובלימטיבית להתמודד עם כל מיני עניינים לא פתורים, אפילו לא מודעים. מנגנון מתוחכם וידידותי למשתמש. הכי טוב שיש.

תראו איך זה הולך ביחד: איכשהו, אנשים שנוטים לחברתיות יתר בדרך כלל מאוד מיודדים עם אלמנט העומס. תציצו בבתים שלהם. הם מוצפים בפריטים. תראו את הלבוש שלהם. הם חיים טוב מאוד עם שפע. הם אוהבים ללכת בגדול על הגדול.

אבל כשאתה אוהב את זה מינימליסטי, אז זה גם בחברים.

ואז כל אחד מהם מקבל משמעות מיוחדת. הוא לא אחד מ-100.

ככה הייתי רוצה להיחשב אצל החברים שלי.

בגלל זה יש לי סנטימנט מיוחד לאלה שדווקא אין להם אלפי חברים בפייסבוק. להצעת החברות שלהם יש טעם אחר. פחות תעשייתי.

לפעמים להגיד לא, זה לא רע. זה רק מעלה את העונג ממה שיש. זה מאפשר מיקוד, תשומת לב ואנרגיה. נכון שבחיים לא תוכל להפוך לגורו אינטרנט מלהחזיק רק 200 חברים בפייסבוק, בשביל זה הקול שלך צריך לקבל הד. של אלף ואלפיים ויותר. ואז כשכל סטטוס שלך גורף עשרות תגובות, יש לך פה משהו. יש עם מה לעבוד.

בעידן מהפכה חברתית שמתנהלת ביקום מקביל, ברשת, אתה נמדד לפי כמה הד מקבל הקול שלך. זה בוודאי פונקציה של כמות החברים. כי אתה זה כמה חברים שיש לך. מודדים אותם במשקל. ואם זה המחיר, אז לא נורא - נדבוק במינימליזם, זה בא לנו יותר טבעי.

אבל אז מגיע גיליון כזה על היות חבר ואתה מגלה דברים שמכניסים אותך לאי נוחות. מה שהאמנת בו מתערער, כי בענייני בריאות לא משחקים.

אז אין ברירה, המסקנה בלתי נמנעת: צריכים לעשות מעשה. ואני כמו אידיוטית בזבזתי זמן בחדר כושר וזרקתי את כל המתוקים מהמקרר, כשכל מה שהייתי צריכה לעשות זה לארגן מפגש כבד של חברים. חמישה? חמישים!

הזמן עובד לרעתי, חייבים לעשות חושבים במהירות. היעד: לעבות את המערך החברתי שלי.

האם זה סוף עידן הקומץ הדל שכה הקפדתי בו?

אז מה, שאשב על רשימות ה-500 ליומולדת בנובמבר הקרוב? איך אמרתם שקוראים לכם?

אני כבר מרגישה חלושס.

vered-r@globes.co.il