דרור קרן | שחקן

גם כשדרור קרן בוחר באמירות בוטות, הן נשמעות רכות, כמו זן מיוחד של קוצי סברס שלא דוקרים בלשון, דוגמה אולטימטיבית למשפט "הטון עושה את המוזיקה"; דיבור מדוד בטון שקט גם אם המילים חדות ומפתיעות. למשל, כשהוא מדבר על הרצון שלו להיות במאי. כל-כך הרבה שנים שהוא מדקלם במיומנות טקסטים של אחרים, ומעביר דרך עצמו, כשחקן, רק צד מסוים של הסיפור, שכבר בוער לו לספר סיפור שלם ולביימו.

הצעד הראשון היה העלאת מופע היחיד "מצד שני", שאותו הוא כתב, ביים ושיווק, ושהצליח לסגור כבר מאתיים הצגות. עכשיו הוא מחכה להזדמנות להיכנס אל מאחורי הקלעים, מה שאמור להשתלם גם כלכלית. בדרך הוא מותח ביקורת על דפוסי העבודה של חלק ניכר מבמאי ישראל. "במאי", הוא אומר, "מקבל אחוזים על ההכנסות. הוא עושה את העבודה, ואז ממשיך הלאה".

אתה מתכוון שהוא מגיע רק כל כמה הצגות?

"זה, אם הוא משקיע במיוחד. ב-90% מהמקרים, בתום החזרות, הבמאי מתאדה לענייניו ואנחנו לחיינו".

ואם מתעוררת בעיה?

"אז השחקנים פותרים אותה בעצמם".

יש לבמאי תאריך תפוגה?

"אסור שיהיה לו. לקהל אני אומר, יש הבדל בין עשרים ההצגות הראשונות לאלה שבאות אחר כך".

הן פחות טובות?

"הן אחרות. השאלה היא עד כמה ההצגה קרובה לבימוי. זה כמו ג'ינס. הוא מתרחב ומקבל את צורת הגוף, אבל רצוי לא לקרוע אותו".

מה עם האחריות של התיאטרון למוצר שלו?

"אנחנו מדברים, וחנוך לוין עולה לי לראש. הוא היה מגיע לחזרות באובססיביות, כי הוא היה חנוך. יחד עם זאת, אני מציין שיש שחקנים שהם כאב ראש, נודניקים בלתי נסבלים, כמוני, שכל הערה מחזירה אותם לתלם. למזלי, נפלה בחלקי הזכות לעבוד עם שחקנים השומרים על הבימוי הראשוני עד כמה שניתן. אבל תמיד יש אגואים, מאבקי כוח".

אז הכול תלוי ברצון הטוב של השחקנים.

"בברודוויי, למשל, יש מנהל הצגה, שזה מקצוע לכל דבר ויש לו רקע בבימוי, והוא מכיר את ההצגה על בוריה. תפקידו לשמור שהשחקנים לא יגלשו לצדדים".

ובארץ יש למנהלי הצגה סמכות מקצועית?

"זה משתנה. יש כאלה ויש כאלה. אם מישהו יגיד לי משהו, אני אקשיב. ואני חוזר לחנוך. חנוך היה שואל את המנקה לדעתה, כדי לקבל נקודת מבט לא מקצועית, אבל הכי נקייה. אם לא אומרים לי, אני בא ושואל. אני יכול להתווכח אם האלתור היה במקום או לא. ב'משרתם של שני אדונים', שביים מוני מושונוב היקר, אני מגלם את הדמות שמופקדת על הקשר עם הקהל, וכחלק מהקומדיה דל ארטה והאינטימיות, יוצא שאני אומר משהו שאני מרגיש נכון איתו באותו רגע. מנהלת הבמה באה והעירה לי שאם אני אוסיף טקסט, גם אחרים יוסיפו, וגם זה נכון".

ואיזה מין במאי אתה תהיה?

"או-הו, תפסת אותי בפינה".

כמו חנוך לוין?

"כמוהו אף אחד לא יהיה. אבל חשוב לי להיות מעורב בכל התהליך".

כמו במופע שלך, שאתה גם מנהל.

"יחד עם אשתי ועם מפיק שעובד איתנו, ממשרד לא גדול, אבל מאוד מוצלח. אני אחראי על הוצאת הפוסטרים, על התלייה שלהם, לסגור תאריכי הופעות קדימה, ראיית חשבון, קבלות, שיווק, יחסי ציבור, קידום בכל צורה שאפשר להעלות על הדעת, הזמנת קניינים ומופעים סגורים, שהם חלק ניכר מהעסק".

אתה נהנה מזה?

"זה כאב ראש לא קטן, ואני מתנהל מהסלון בבית".

הרווח גדול יותר.

"בהחלט".

זה גם השיקול ביציאה למופע כזה?

"קשה לכוון דברים לפי הרמה הכלכלית. השיקול היה קודם כול להביע את עצמי, להביא את האג'נדה שלי לבמה. מין תהליך תרפויטי קומי. בהומור יש משהו מוקצן תמיד. אתה מנסה להאיר את הדברים מהכיוון שאתה חושב עליהם, ואתה לבד. בתיאטרון אתה חולק את הבמה, את תשומת הלב של הקהל, משחק במחזה שכתב מישהו אחר. נמאס להביא את היכולת שלי כדי לתרום רק למל ברוקס ב'מפיקים', אבל יחד עם זאת לא מיהרתי לעלות על הבמה לבד. זה קרה רק בגיל 43".

כלומר באיחור.

"בהחלט מבשיל לאט. עובר תהליכים של מה אני רוצה ולאן אני מכוון".

לא היה לך כיוון לקריירה?

"אני חושב שקריירה זה מה שאתה בוחר לא לעשות. אתה מתחיל כילד שתשומת הלב קוסמת לו. אילו היית שואלת אותי מה זה להיות שחקן, מה עושה לי טוב במקצוע, התשובה שלי הייתה משתנה לאורך השנים. כילד קטן רציתי להיות כמו הגדולים; כשאתה מקבל את ההכרה, אתה הופך לבררן; וכשאתה עובד ויש לך מגוון של הצעות, אתה מתחיל לבחור. אם יוצע לי תפקיד ראשי, אני לא אקח אותו באופן אוטומטי, אלא אבדוק אם מעניין אותי לספר את הסיפור הזה, אם הסיפור מספיק כדי להוציא אנשים מהבית כדי שיסתכלו אליי גבוה - לבמה או למסך".

אתה עושה מין שמאות אמנותית.

"ספרותית, אנושית. אם אני עומד מאחורי הגיבורים. בתסריט של 'חמש שעות מפריז' התאהבתי, כי הוא סיפור מהחיים. לא מהקולנוע".

ומה לגבי שיקולים כלכליים? יש לך ארבעה ילדים.

"בתיאטרון יצא לי מעט מאוד לקחת הפקות שהיו כלכליות, מתוך שיקול של 'זה יביא כסף', כי אין לדעת מראש מה יתפוס ומה לא. 'המפיקים', שעוסקת בנאצים, הייתה הפתעה מאוד גדולה. זה שההפקה הצליחה בברודוויי לא היה תעודת ביטוח להצלחה פה. אבל פרסומות אני עושה - סלקום, עוף טוב. בארץ שלנו הרמות הגבה והמהירות שבה אנשים נכנסים לך לכיס, אם אתה מופיע בפרסומות, מדהימות. בראד פיט, ריי צ'רלס וג'ולייט בינוש יכולים להריץ קמפיינים; אצלנו זה אסור. זה קצת מגוחך".

אכפת לך מהביקורת?

"ממש לא. אבל לא אפרסם נשק חם".

בארץ עושים פרסומות כדי לגמור את החודש.

"שחקנים קורעים את התחת בשביל גרושים לחודש, ואני מדבר על שלאגרים שרצים עשרים-שלושים פעמים בחודש".

איך זה קורה?

"זאת הסיבה לכך ששח"ם הוקם - כדי שהמינימום לא יהיה פלילי. זה קורה כי אנחנו תמיד נרצה להיות במרכז הבמה, ועל כל אחד שמסרב יש מאה שיקפצו על התפקיד, ומפיקים מנצלים את זה עד תום".

אתה כבר לא שם.

"הייתי שם לגמרי. כשאתה מבוקש אתה יכול לדרוש, וגם לי אמרו לא והפסדתי פרויקטים. באיזשהו שלב אמר לי קולגה, 'חבוב, תעשה שיקול כלכלי פשוט: כמה הצגה מכניסה בערב, באולם של אלף איש, מינוס שערוך של המשכורות וההוצאות - ותגיד, כשאתה בתפקיד ראשי והקהל בא גם בגללך, אתה שווה אפס נקודה אפס אפס אחד מההכנסות? או אולי בכלל 3%'".

וכמה דרור קרן שווה?

"אני חושב שבמצטבר - הרבה. היום אני יכול להגיד, גם אם זה לא נשמע צנוע, שהשם שלי עוזר לתיאטרון, ואני שמח על זה".

בתיאטרון אתה פרילנסר וסוגר חוזים לבד. למה?

"בפשט? הבנתי שהמחיר החודשי והשנתי שאני משלם על סגירת חוזים שבהם אני מעורב לחלוטין הוא גדול מדי. שווה לי למחול על כבודי ולעשות את זה לבד. בטלוויזיה ובקולנוע זה אחרת. אני במשרד של זוהר יעקובסון מאז שהוא נפתח, וזה חשוב, בעיקר כשיוצאים החוצה לחו"ל".

אתה יוצא לחו"ל?

"כשמגיע מפיק אמריקאי, סוכן הוא הכרחי. זוהר היא הגשר שלי להפקות בינלאומיות, אבל אני לא רואה את עצמי עוקר לחו"ל עם משפחתי, אפילו שאשתי רוצה. היא חושבת שאני יכול להצליח שם".

למה לא נשארת בלונדון אחרי הלימודים?

"כי תיאטרון חיפה מימן את חלקם, והייתי מחויב לחזור אליו. זאת הארץ שלי והשפה והתרבות שלי, ואני יוצר עם אנשים מכאן ולכאן. אבל אולי זה יקרה. העולם נפתח אלינו. היינו בפסטיבל טורונטו עם 'חמש שעות מפריז', סרט קטן שהוצג בקולנוע של 500 איש, ואני מסתכל על המפיק ושואל, האולם מלא כי אלה מוזמנים שלנו? והוא צוחק ואומר שהוא היה צריך לקנות ארבעה כרטיסים כדי להכניס חברים".

הסרט מציג בחו"ל?

"בפריז ראו אותו שישים אלף איש, עם המשט והבלגן ברקע".

ומה נכנס לך לכיס?

"כלום. אבל במאים ומפיקים מחו"ל שראו אותו מגיעים אליי דרך הפייסבוק או דרך זוהר ומציעים אודישנים".

הצלחת לחסוך, להסתדר בחיים?

"ברגע שאחזיר את ההלוואות על הדירה שקנינו, אולי נתחיל. אמר לי פעם יועץ כלכלי שאני צריך למנף את הפרסום שלי, מה שלא עשיתי עד היום, והוא צדק לגמרי. יש כאלה שפותחים בתי ספר למשחק, נותנים הרצאות, אבל אף פעם לא כיוונתי לשם. אולי אני בר מזל במובן הזה. החוכמה היא להיות במשהו שאתה מבין בו, מקושר בו, ולא תהיה חייב להיות נוכח בו כל הזמן. כמו בימוי".