ביהמ"ש בארה"ב נקט בסנקציות נגד סנדיסק - העלימה ראיות

"מאבק דוד בגוליית": הרכבי ואלעזר, מחלוצי טכנולוגיית הדיסק און קי קיבלו את תמיכת ביהמ"ש כי סנדיסק פעלה ברשלנות, כשאיבדה את מחשביהם ומסמכיהם, שנדרשו להוכחת חובתה לתשלום ה-Earn Out

מאבקם הממושך של דן הרכבי וגדעון אלעזר נגד חברת סנדיסק , אשר הוגדר על ידי השופט הפדרלי המחוזי של ניו יורק כ"מאבקו של דוד בגוליית" נושא כעת פירות ראשוניים, מה שמאפשר להם לצאת לשלב הסופי של מלחמתם בחברה - הקרב על זכותם לקבל את מלוא הסך של 4 מיליון הדולרים , אשר הוגדרו כ-Earn-Out בעת מכירת חברת MDRM, שהיתה בבעלותם לסנדיסק בנוסף ל-10 מיליון הדולר שכבר קיבלו בעת מכירת החברה.

הרכבי ואלעזר, מחלוצי טכנולוגיית הדיסק און קיי, עמדו בראש חברת MDRM שהוקמה בשנת 2002 ונרכשה על ידי סנדיסק בשנת 2004, אז מונה הרכבי לראש חטיבת ה-SanDisk Secure Content Solutions, אשר פיתחה טכנולוגיה המאפשרת לשמור על גבי הכוננים מידע חשוב בצורה מאובטחת ומוגנת במסגרת הפצה של תכנים דיגיטליים.

בעת המכירה הוגדר כי התשלומים הנוספים יבוצעו על סמך מכירת יחידות ע"י סנדיסק הכוללות את הטכנולוגיה של MDRM או את ניגזרות אותה הטכנולוגיה. הטכנולוגיה הוטמעה בכונני הפלאש של סאנדיסק "קרוזר פרידום" וב"U3", אך סנדיסק סירבה להכיר בכך, ולכן הציעה לשלם להם רק 800 אלף דולר במסגרת ה-Earn out. הרכבי ואלעזר המשיכו ללחוץ על סנדיסק שתשלם להם את מלוא התמורה, מה שהוביל בסופו של דבר לפיטוריהם מהחברה.

משפוטרו, וניטלו מהם המחשבים הניידים ותיבות הדואר האלקטרוני אשר עימם עבדו בחברה, שלח עורך דינם לסנדיסק מכתב דרישה לשמירה על הדוקומנטים. היועץ המשפטי של סנדיסק אישר בתזכיר חוזר כי המחשבים הניידים ותיבות המייל מוגדרים כ"לא להשמדה" והורה למנהל התפעול של החברה לשמור עליהם. בעקבות כך נשמרו מחשביהם של הרכבי ואלעזר במשך יותר משנה במחסנים שהקצתה לכך החברה.

למרות זאת, כאשר רצו השניים לאחזר את המידע אשר היה במחשביהם ובתייבות המייל שלהם, על מנת להוכיח את חשיבות הטכנולוגיה שפיתחו למוצרים שמוכרת סאנדיסק לשם הוכחת זכותם בכספי ה-Earn Out, נתקלו השניים בשורה ארוכה של כשלים, רשלנות וחוסר אחריות מצידה של סנדיסק, מה שמנע מהם מלהשיג את החומרים הדרושים להם על מנת להוכיח את טענתם. לדוגמא, החברה אשר התקינה מערכת חדשה על שרתיה לא שמרה בה על ארכיון המיילים של השניים, כמו כן ניתנו מחשביהם הניידים לעובדים אחרים בחברה. וזאת בניגוד להוראת הממורנדום של היועץ המשפטי.

בהמשך, בעקבות דרישת השניים לספק להם את המידע, ניסתה החברה להערים קשיים ו"להכניס מקלות בגלגלים", כאשר בתחילה טענה כי המיילים לא נשמרו מאחר ולמערכת החדשה הועברו רק המיילים של העובדים הקיימים, אח"כ הצליחה לאחזר מעט מסמכים של אלעזר אך לא אלו הרלוונטים לעניין, ואת מסמכיו של הרכבי לא מצאה כלל. לחץ נוסף הביא את החברה לבצע פעולה מעמיקה יותר ובעקבותיה נשלחו לשניים כ-1.4 מיליון קבצים, בהם הם נאלצו לטפל בעצמם אך ראה זה פלא - דווקא המסמכים הרלוונטים כגון מיילים שעברו בין השניים ולטענתם הכילו את המידע שהיה יכול לעזור להם להוכיח את נחיצות הטכנולוגיה והטמעת ניגזרותיה במוצרי החברה, לא נמצאו במידע שסופק.

השופט הפדרלי השתכנע כי החברה אשר מוצריה מיועדים לשמירה על נתונים, פעלה, לכל הפחות, ברשלנות וחוסר אחריות וחייב את סנדיסק לפצות את הרכבי ואלעזר ב-150 אלף דולר על העלויות שנוספו להם על רקע "קיצורי הדרך" של סנדיסק ואת עורכי דינם נדרשת החברה לפצות בכ-200 אלף דולר על ההוצאות המשפטיות. השופט קיבל בכך את טענת השניים כי הנושא העומד על הפרק הוא האם נעשה שימוש בקונספט הטכנולוגיה שהביאו לסנדיסק ולא רק האם הקוד עצמו הוטמע במוצריה, מה שמחזק את הסיכויים של השניים לנצח במערכה.