על הגנים הדפוקים אחראיות האמהות

מחקר חדש גילה כי מקור האגואיזם בגנים שמורישה האם, ואילו אלטרואיזם מקורו באבות

אם השכנים שלכם בלתי נסבלים בעיניכם, מעכשיו תוכלו פשוט להאשים את האימהות שלהם. ממחקר שפורסם בכתב העת המדעי Evolution מתברר, שגנים שמועברים מהאם מעודדים התנהגות אנוכית, בעוד שגנים שמועברים מהאב משפיעים לחיוב דווקא על התנהגות אלטרואיסטית.

החוקרים מסבירים את התופעה בכך שלאורך ההיסטוריה, נשים נטו לעבור ממקום למקום, ואילו הגברים היו נטועים בדרך-כלל במקומם. לכן, האימהות הקדומות שלנו נקשרו פחות לשכנים שלהן בהשוואה לאבות הקדומים, והעניין בא לידי ביטוי בגנים.

את המחקר הוביל ד"ר אנדי גרדנר, חוקר מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת אוקספורד, לצד חוקרים מאוניברסיטת טנסי האמריקנית. החוקרים בחנו את ההשפעה שיש לכך שגנים "יודעים" מאיזה הורה הם הגיעו - תהליך שנקרא "הטבעה גנומית" (Genomic Imprinting) - על ההתנהגות האנוכית או האלטרואיסטית של מי שנושא את הגן.

ההטבעה הגנומית מתייחסת לגנים שמושתקים לאחר שהם מועברים מהאב או מהאם. התיאוריה המקובלת היא שנוצר קונפליקט בין הגנים והתוצאה היא שאחד הגנים כופה על עצמו השתקה של ההעתקים שלו. אולם, התיאוריה מתאימה לשלבי ההתפתחות המוקדמות בילדות, ולא לגיל מבוגר יותר.

לכן, נוסף לתיאוריה הממד האבולוציוני, ובמקרה זה ההסבר על היסטוריית הנדודים של האישה לעומת הגבר. החוקרים גילו שלהיסטוריה יש השפעה על הגנטיקה ונוצר קונפליקט, כשכל גן מושך לכיוון שלו. החוקר גרדנר מספק דימוי מסרטים מצוירים ומשווה זאת לשדון טוב ושדון רע שיושבים על כתפי האדם ומנסים לשכנע אותו לפעול בדרך שלהם.

מחקר שנערך במחלקה לביולוגיה מולקולרית באוניברסיטת הרווארד ופורסם לפני כחודשיים מצא תופעה מעניינת קשורה. במסגרת הקונפליקט בין הגנים מהאם לגנים מהאב, הגנים של האם גוברים בשלב התפתחות העובר. מאוחר יותר מגיעה תקופת הילדות ובה הגנים מתחרים ביניהם על השליטה, ובסופו של דבר בגיל בגרות יש נטייה לטובת הגנים של האב.

הבדידות מסוכנת לבריאות

לא טוב היות האדם לבדו. מחקרים שנערכו בשנים האחרונות הראו שבבדידות טמון סיכון בריאותי, בדומה לעישון או להשמנת יתר, וכי היא עלולה להוביל ללחץ דם גבוה, לפגיעה באיכות השינה ואף לדמנציה. בדומה לסיכונים בריאותיים אחרים, יש להתמודד איתה כדי להפחית את הסיכון לחלות.

ד"ר ג'ון קצ'ופו מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת שיקגו חקר את ההיבטים השונים של הבדידות. הוא החליט לבחון מחקרים קודמים שנעשו בתחום כדי לגלות מה היא השיטה היעילה ביותר להפחית את הבדידות. תוצאות המחקר שלו התפרסמו בכתב העת Personality and Social Psychology Review.

המחקר גילה שהשיטה הנבחרת היא שינוי תפיסתי. כלומר, היעד הוא התמקדות באופן החשיבה של אדם על עצמו ועל אחרים כגורם המשמעותי ביותר בהפחתת הבדידות. ובפרט, מדובר על שבירת המעגל של מחשבות שליליות, דימוי עצמי נמוך ומחשבות על איך האדם נתפס בעיני אחרים.

שיטות אחרות שנבדקו ונמצאו יעילות פחות בהפחתת הבדידות היו טיפוח כישורים חברתיים, הגברת התמיכה החברתית ויצירת הזדמנויות לאינטראקציה חברתית. לדברי קצ'ופו, אנחנו חיים בתקופה בה אנשים הופכים להיות מבודדים יותר ועולה הסיכון לחלות במחלות, ומכאן נובעת החשיבות של מציאת שיטה להקלת הבדידות.

ואם העובדה שלהפחתת מחשבות שליליות יש השפעה חיובית על מצבו של האדם לא באמת מפתיעה, הנה חוקרת שלא מהססת לצאת בדעה שונה. פרופ' מקלסטר בל מאוניברסיטת קולומביה בארה"ב טוענת, שלמחשבות שליליות כמו כעס וזלזול יש ממדים חיוביים שאנו נוטים להתעלם מהם.

היא ממליצה לדחות את האינסטינקט שלנו לסלוח לאנשים ולתעל את המחשבות לזלזול ושאט נפש - כמובן, במידה סבירה. בל, המתמחה בפילוסופיה ובפסיכולוגיה מוסרית, סבורה שלכעס יש ערך ביצירת מוטיבציה והוא יכול להגן על כבודם של מי שסבלו מאי צדק.

לדברי בל, הכעס הוא מורכב ממה שאנו נוטים לחשוב, והוא משמש לתכליות שונות ובהן הכרה, חרטה, פיצוי והבטחה שהמעשה הרע לא יחזור על עצמו. אז בפעם הבאה שמישהו מרגיז אתכם, אל תמהרו לסלוח. אפשר לכעוס - יש אפילו אישור אקדמי לכך שיש בזה צדדים חיוביים.