הנקראות ביותר

ארץ הפקר

בזמן שבאוצר רוצים להעלות את תמלוגי הגז ליצחק תשובה ולשותפיו בתגלית תמר, את אוצר הטבע הייחודי שלה, הפוספטים בנגב, מוכרת המדינה ללא מכרז ועם נוסחת תמלוגים המעודכנת לפקודת המכרות המנדטורית מ-1925. וזה לא הכול: בעוד שיזמי הגז מימנו את הקידוחים ונטלו על עצמם את הסיכון כולו, בחיפושי הפוספטים הושקעו מיליונים מהקופה הציבורית. הרווח כולו של משפחת עופר. תחקיר > איתי רום

בדוח השנתי שהגישה כימיקלים לישראל לבורסה, בין הררי המילים המנתחות את השווקים הבינלאומיים, מופיעה הערה קצרה וקמצנית בפרטים. בפברואר 2010, נכתב שם, עודכנה המתכונת שלפיה הקונצרן משלם תמלוגים למדינה בגין כריית פוספטים, זאת "במסגרת הסדר פשרה שהסדיר את המחלוקות בנוגע לתמלוגי העבר ולנוסחת התמלוגים העתידיים".

בניגוד לדיון הציבורי המתלהט סביב תמלוגי הגז הטבעי שראוי לגבות מיצחק תשובה, מקובי מימון ומשותפיהם האמריקאים בקידוח תמר, המחלוקת בין המדינה לכי"ל, שבשליטת משפחת עופר, בנוגע לתמלוגים שהחברה משלמת בגין ניצול אוצרות ים המלח והפוספטים, מתנהלת רוב הזמן הרחק מהרדאר הציבורי. בנוגע לים המלח פורסמו ב-2007 ידיעות על טענות המדינה כי כי"ל שילמה לה תמלוגים נמוכים במאות מיליוני דולרים מהנדרש, ומאז ועד היום נמרח הטיפול בנושא והעניין התקשורתי בו דעך. גם בנוגע לפוספטים, נודע ל-G, טענה המדינה כי כי"ל שילמה לה תמלוגים נמוכים מדי בעזרת מצגים חשבונאיים בעייתיים, אולם העניין נשמר עד כה בדיסקרטיות, והמחלוקת מוסמסה לא פחות מ-13 שנה.

בפברואר השנה, בעקבות פסיקת המגשר דרור שטרום, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים, הסתיימה הפרשה בהמחאה בצ'ק שרשמה כי"ל לפקודת המדינה בסך 42 מיליון שקלים, ובעדכון מתכונת הגבייה של תמלוגי הפוספטים בעתיד באופן שיגדיל את חלקה של המדינה. במשרד התשתיות יש מי שמסתובב בחודשים האחרונים בחזה מנופח בשל ההישג הנ"ל, אולם האמת היא שהמדינה עדיין רחוקה מלמצות את זכויותיה בפוספטים. מתברר שגם במקרים שבהם אין לשיטתה מחויבות משפטית לעשות זאת, המדינה מעניקה לרותם אמפרט, חברת הפוספטים של כי"ל, רשיונות וזיכיונות כרייה שבצדם פוטנציאל הכנסות של מיליארדי דולרים - ללא מכרז, או לכל הפחות דרישה לתמלוגים גבוהים יותר.

על מה מתבססת נוסחת התמלוגים, גם לאחר הגישור אצל שטרום? על "פקודת המכרות" - חקיקה מנדטורית שהתקבלה ב-1925, לפני קרוב למאה שנה. אם על חוק הנפט מ-1952, שלפיו נקבעים תמלוגי הגז הטבעי, אמר שר האוצר יובל שטייניץ כי הוא "אנכרוניסטי", מעניין כיצד יש לכנות את פקודת המכרות, שהתקבלה שנים ספורות לאחר הכרזת בלפור, בימי מה שמכונה "העלייה הרביעית; תקופה שבה איש לא ידע אם באדמתה של פלשתינה קיימים פוספטים או לא, וחיפוש אחריהם היה כרוך בסיכון כספי אדיר.

גם בשאלת הסיכון מעניין להשוות את המצב לפרשת הגז הטבעי: בעוד ששם המדינה גורסת כי זכותה להעלות את התמלוגים, אף על פי שתשובה ושותפיו נטלו על עצמם סיכון כספי כבד כשמימנו חיפושים שיכלו להסתיים בלא כלום - הרי שכאן היא מתעקשת שלא להעלות את התמלוגים, אף על פי שהמדינה עצמה מילאה חלק חשוב בגילוי הפוספטים, וסיכנה בחיפושים השקעה של מיליוני דולרים מהקופה הציבורית.

פוטנציאל של מיליארדים

המונח פוספטים אולי אינו אומר דבר לציבור הרחב, אולם לסלעים הללו יש קשר ישיר לכל אדם ואדם. רובם משמשים לייצור דשנים לצמחייה, שדרכה ודרך בעלי החיים הניזונים ממנה מקבל האדם זרחן - יסוד חיוני לקיומו. יתר הסלעים משמשים לייצור תוספי מזון, אבקות כביסה, משחות שיניים, חומרי נפץ ועוד שלל מוצרים מתחומים מגוונים. מדובר באחד מאוצרות הטבע היחידים שבהם התברכה ישראל, והוא איננו מתחדש: בעולם יש כמות מסוימת של סלעים, וכרייתם תביא לכך שיום אחד הם פשוט ייגמרו -עובדה המדאיגה לא מעט מדענים, שתוהים מנין יקבל האדם את הזרחן הנחוץ לו כל-כך.

המשמעות הכלכלית היא שחברות פוספטים ברחבי העולם תרות כל העת אחר מקורות חדשים, שבלעדיהם עתידן לוט בערפל. למרות זאת, המדינה נמנעת מפרסום מכרז בינלאומי לפני מתן רישיונות, ומעדיפה פשוט להעניק אותם למי שמבקשת, רותם אמפרט.

סוגיית המכרז וזכויות הכרייה של כי"ל צפויה לעלות בחודשים הקרובים על שולחנה של ועדת התכנון והבנייה של מחוז הדרום, זאת בעקבות תוכנית שהגישה רותם לכרייה בשדה פוספטים סמוך לערד, המכונה "שדה בריר". רזרבות הפוספט בשדה מוערכות בכ-65 מיליון טונות. קבוצת תושבים שהתארגנה למאבק נגד התוכנית טענה כי המדינה מעניקה כאן לכי"ל "מתנה" בשווי 100 מיליארד דולרים, והעיתונים ששו להדפיס. אמנם זוהי הצגה מעט דמגוגית של הדברים, המתבססת על מחירי הפוספט שזינקו ב-2008, בעוד שהשוק תנודתי ביותר ורב מתחרים, והפעלת המכרה כרוכה גם בהוצאות נכבדות. אולם אין ספק שהפעלת המכרה מזמנת לרותם אמפרט פוטנציאל הכנסות של מיליארדי דולרים, וגם רווח ניכר.

התנגדות התושבים מתמקדת בעיקר בהיבטים הבריאותיים של הפעלת המכרה, אך לא רק בהם. לרותם, הם טוענים, כלל לא הייתה זכות להגיש את התוכנית, מאחר שאין לה זכויות בקרקע, ואם ניתנו לה זכויות כאלה - הרי שהן ניתנו שלא כדין. "כשהחלו ההליכים המשפטיים נדהמנו לגלות", אומרת ד"ר שרית עוקד, ממובילות המאבק, "שהמדינה מעניקה את זכות הכרייה לרותם ללא כל צידוק ובצורה תמוהה. המדינה נותנת יד לסיכון חיי תושבי ערד וסביבתה תוך ניהול רשלני של אוצרות טבע השייכים לכולנו".

לאחרונה הגיעו התושבים המתנגדים לסיכום חריג למדי עם הפרקליטות, שלפיו יוכלו להציג את הטענות הללו בפני הוועדה המחוזית עוד בטרם יוחלט על הפקדת התוכנית, ובעקבות סיכום זה משכו את העתירה שהגישו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

"העובדה", נטען בעתירה, "כי עד כה מתן רישיונות כרייה הוביל לתשלום תמלוגים זעירים למדינה, יכולה להשתנות בקיומה של תחרות בהליך מכרזי. כך תוכל המדינה - והציבור באמצעותה - ליהנות מפירותיו הכלכליים העצומים של המכרה, ולא להפקירם בידי גורמים פרטיים ללא מכרז".

המוציאה לפועל: ציפי לבני

כדי להבין כיצד נוצר המצב שבו רותם מקבלת כך זכויות כרייה, יש לחזור מעט לאחור: היוזמה להפרטת כי"ל החלה לתפוס תאוצה במערכת הפוליטית במהלך שנות ה-80. ב-1989, כשבכנסת התלהט הוויכוח בנושא, היה זה דווקא חבר כנסת מהליכוד, דוד מגן, שתקף את ההפרטה מנקודת מבט אידיאולוגית. "כל חברי הכנסת", אמר במליאה, "נקראים להתייחס לשאלה העקרונית: האם רשאית ויכולה הממשלה להעביר חברה, הנשענת על מחצבים ואוצרות טבע, לידיים פרטיות? האם רשאית הממשלה לנשל את המדינה מנכסיה הטבעיים? האם תוכל אי-פעם ממשלה בישראל לתקן את שגיאותיה הגסות של הממשלה הנוכחית? הרי ממשלה הולכת וממשלה באה, והארץ על אוצרותיה הטבעיים לעולם עומדת".

אך עמדתו של מגן לא הייתה פופולרית במיוחד. הבון-טון ראה בהפרטה מנוע לצמיחת המשק, ובכי"ל הממשלתית כר פורה לניהול בלתי יעיל ולבחישת פוליטיקאים. בשנות ה-90 הופרטה החברה בהדרגה: חלקית באמצעות הנפקות בבורסה, וחלקית באמצעות מכירה ישירה של מניות ושל גרעין השליטה לחברה לישראל, אז בשליטת המיליארדר שאול אייזנברג.

מי שהשלימה את מלאכת הוצאתה המוחלטת של המדינה מכי"ל היא ציפי לבני, מנהלת רשות החברות הממשלתיות בשלהי שנות ה-90. "הממשלה לא צריכה להחזיק במניות כי"ל", הסבירה. "אני לא מאמינה באחזקות מיעוט - הן יכולות רק לסבך את המדינה בשגיאות עסקיות של החברה".

"בדיעבד", סבור דוד בועז, לשעבר הממונה על התקציבים ודירקטור בכי"ל הממשלתית, "זו הייתה טעות להפריט את כי"ל על כל מה שהיה בתוכה, כלומר למסור את כל משאבי הטבע של המדינה - האשלג, הפוספטים - לידיים פרטיות. זו הייתה החלטה בהחלט לא ראויה".

אבל המדינה מרוויחה תמלוגים.

"איך היא מרוויחה? יש סכום שהמדינה מקבלת, אבל הוא מעט מזער. אלה אוצרות טבע שלה, איזו סיבה יש להפריט את זה?".

ב-1999 מכר אירווין אייזנברג, בנו של שאול המנוח, את השליטה בחברה לישראל לאחים סמי ויולי עופר, שהפכו לבעלי השליטה בכי"ל. ארבעה חודשים אחרי השלמת העסקה, ב-26 באוגוסט, קיבלה רותם מהמפקח על המכרות דאז, ד"ר יעקב מימרן, "רישיון חיפוש" בשדה בריר. החברה שילמה תמורתו אגרה בסך 11,300 שקלים, ובכותרתו הוגדרה מטרתו: "לערוך חיפושים ובדיקות באתר שדה בריר, כדי לוודא אם המחצבים המפורטים להלן קיימים בשטח בכמויות מסחריות".

אלא שלא היה מדובר במצב של חוסר ודאות וסיכון: גם ברותם מאשרים כי עוד בשנות ה-80, כשהחברה הייתה ממשלתית, היה ברור לכול כי הפוספטים בשדה מצויים בכמויות מסחריות ומתאימים לניצול כלכלי.

בפרשת תמלוגי הגז נמתחה ביקורת על כך שרישיונות הקידוח (שגם הם ניתנים ללא מכרז) ניתנים על סמך התייעצות של הממונה על חיפושי נפט עם מועצת הנפט. נטען כי המועצה מורכבת מגורמים פוליטיים שאינם בקיאים בנושא, ושההליך מקנה כוח רב מדי לאדם אחד - הממונה. עבודה שביצע מרכז המחקר והמידע של הכנסת הזהירה כי בשיטה זו, בניגוד למכרז, נפתח "פתח לשחיתות, כגון ניסיונות להשפיע על הממונה על הנפט או על חברי הוועדה".

תמורה הוגנת מהמדינה?

מה קורה בפוספטים? כאן אין אפילו מועצה: המפקח על המכרות מעניק רישיונות והיתרים בעצמו, ללא חובת התייעצות או דיון עם איש. אגב, מימרן, שמילא את התפקיד עד לאחרונה, הוא גם מי שמשמש בשנים האחרונות כממונה על ענייני הנפט.

בעתירת מתנגדי המכרה נטען כי הרישיון בשדה בריר הוענק באופן לא תקין, ולכן יש לראותו כבטל. בתגובה טענה רותם כי לא זו בלבד שהענקת רישיונות בשדה בריר ללא מכרז הייתה הליך תקין, אלא שלמדינה בכלל היה אסור לערוך מכרז. מדוע? הענקת רישיונות חיפוש מחצבים מוסדרת בהליך שהגדירה פקודת המכרות, המהווה חלופה למכרז אשר מבטיחה, בדרכה, שוויוניות. תחילה יכול כל אחד לקבל "היתר חיפוש" או "היתר חקירה", שמעניקים את הזכות לבצע חיפוש ראשוני של מחצבים בקרקע. בהמשך, מי שעמד בחובותיו ואיתר מחצבים רשאי לקבל "רישיון חיפוש", המקנה את הזכות לבצע בדיקות מעמיקות יותר להוכחת כדאיות כלכלית, ולאחריו - תעודת תגלית וזיכיון כרייה.

מדובר במנגנון דומה לזה שבחוק הנפט, המתבסס על הרציונל של הענקת הזכות כנגד נטילת הסיכון מצד היזם. בשדה בריר קיבלה פוספטים בנגב, החברה הממשלתית שלימים תמוזג ותופרט ותהפוך לרותם אמפרט, היתר חקירה ב-1983. ברותם טוענים שהדבר הקנה להם זכות ראשונים לקבלת הרישיונות המתקדמים יותר, שכן מדובר ב"תמורה הוגנת מצד המדינה, בעלת המחצבים, על עבודת החקירה והמיפוי הגיאולוגיים של האזור המדובר בידי בעל היתר החקירה, על חשבונו, ומסירת המידע שהתקבל למדינה".

"זה לא נכון", מגיב ד"ר מיכאל בייט, לשעבר המדען הראשי של משרד התשתיות ובזמנו ראש מינהל המחקר למדעי האדמה. "מדובר בפוספטים שנמצאו בפרויקט סקר הפוספטים הארצי, שהממשלה הקצתה לו תקציב שהועבר למכון הגיאולוגי".

ואכן, בדיקה מעלה כי הפוספטים באזור המכונה שדה זוהר, שבחלקו שוכן שדה בריר, אותרו לראשונה ב-1981, עוד בטרם קיבלה חברת הפוספטים היתר חקירה. את העבודות הובילו אז אנשי המכון הגיאולוגי במשרד האנרגיה, לימים משרד התשתיות.

סקר הפוספטים הארצי (ספ"א) היה פרויקט לאומי משותף למשרד ולכי"ל (שאז עוד הייתה חברה ממשלתית), שיזם המכון הגיאולוגי לאור התוכניות לפרוס בסיסי צה"ל בנגב, והרצון למנוע את הקמתם במיקומים שימנעו אפשרות לנצל את הפוספט. מסמכים של המכון מגלים כי הפרויקט מומן במשותף על-ידי משרד האנרגיה וכי"ל, זאת לאחר שבדירקטוריון פוספטים בנגב הוחלט להתנות את היציאה לסקר בכך שלא רק היא תישא בעלויות. כשרותם טוענת כעת לזכויות מכיוון שביצעה את החקירה על חשבונה, היא שוכחת לציין שהמדינה מימנה סקר זה במיליוני דולרים מקופתה, שהיוו כ-40% מתקציב הפרויקט.

ד"ר יאיר שילוני, שניהל את הסקר והוביל את מציאת הפוספטים באזור שדה זוהר שבתוכו שדה בריר, משחזר: "חברת הפוספטים הייתה עסוקה אז בבעיות שלה, כך שלפחות בהתחלה המכון הגיאולוגי, שבעצם הציע לבצע את הסקר הארצי, היה הדומיננטי. בשדה זוהר, ברגע שמצאנו שם את הפוספטים והבנו מהערכה ראשונית שאלה פוספטים מצוינים, לקחתי את הנהלת חברת הפוספטים לסיור, והראיתי להם את היקף המחצבים. מהרגע הזה הם החליטו להיכנס לתמונה חזק, עם קידוחים והכול".

מאוחר יותר חברת הפוספטים הופרטה. מה דעתך על טענות שלפיהן יש בעיה בכך שמי שנהנה מהפוספטים הוא בעיקר הבעלים הפרטיים, אחרי שהמדינה השקיעה בחיפושים?

"בוא נגיד את זה ככה: לו הייתי צריך לעבוד בתנאים של הפרטה מטעם המכון הגיאולוגי, הייתי עושה את זה בהרבה פחות חשק".

למה?

"כי בכל זאת הייתה אז מין גאווה כזאת, תחושה שהנה המדינה מוצאת לעצמה מחצבים, מעסיקה פועלים. לא הייתי נהנה כל-כך להעשיר טייקונים".

ד"ר בייט זוכר ש"עלתה השאלה איזו תמורה תקבל החברה עבור ההשקעה שלה, מכיוון שגם המדינה וגם חברת הפוספטים השקיעו כספים בסקר. אני זוכר שעלה רעיון לתת להם 'פור' של שנה על בסיס זה שהם השקיעו, ואחרי שנה הממצאים יתפרסמו בפומבי. ההנחה הייתה שאין שום גורם רציני נוסף שיכול לעשות זאת".

השיקול העיקרי, אומר בייט, היה שסיוע לכי"ל מקדם את התעשייה באופן שמבטיח תעסוקה לתושבי הנגב. ההנחה שממילא אין שום גורם אחר שיתחרה בכי"ל נשענה על כמה גורמים: לישראל תנאי שטח ייחודיים המצריכים לימוד; הקמת מכרה נחשבת למבצע מורכב ביותר; ותעשיית הפוספטים בכלל, במשך שנים, התקיימה בהפסד ולא הייתה אטרקטיבית ביותר. נוסף על כך, אומר בייט, קיים חשש שחברות זרות לא יעסיקו דווקא ישראלים, וחשיבות התעשייה מבחינה תעסוקתית היוותה שיקול מכריע. האפשרות למשוך לארץ חברות זרות, בהתאם לכך, נתפסה כלא רלבנטית.

"צריך לעשות חשיבה מחדש"

הלוך המחשבה משנות ה-80 לא ממש השתנה מאז. ניתוח כלכלי עדכני, שאפשר להסיק ממנו שישראל אכן אינה יכולה למשוך משקיעים זרים בתחום הפוספטים, לא בוצע. ד"ר מייקל לויד, מומחה לתעשיית הפוספטים ממכון מחקרי הפוספטים של מדינת פלורידה בארצות הברית, סבור שהדבר דווקא אפשרי בהחלט: "אילו הייתם מפרסמים שיש לכם מרבצים זמינים, אולי הייתם מקבלים תגובות. בישראל אתם יושבים במיקום אסטרטגי מבחינת פוספטים. אתם קרובים למקומות שניתן לייצא אליהם את הפוספט, בהודו ובסין".

לאור התכלותם של הפוספטים, מוסיף לויד: "יש היום גורמים שמחפשים ברחבי העולם משאבי פוספט. למרות העניין העצום בעולם, אני לא חושב שיתדפקו על דלתכם חברות רבות, אבל אני חושב ששתי מדינות היו מגלות מידה גדולה מאוד של עניין: הודו וסין. יש להם מעט מאוד פוספט שאפשר להשתמש בו, מבחינת האיכות שלו, לייצור חומצה זרחתית. בהחלט תוכלו למשוך עניין רב מהמדינות האלה".

לויד גם אינו פוסל אפשרות שחברות ענק הנסחרות בנאסד"ק יתעניינו במכרה, כגון Mosaic מפלורידה (רזרבות הפוספט בפלורידה צפויות להתכלות במהלך ארבעים השנים הקרובות), או חברת הענק הקנדית Agrium ("הם מאוד אגרסיביים בפיתוח משאבי הדשנים שלהם"). חברות אלה כורות פוספט גם באסיה, הרחק ממדינות המוצא שלהן.

כך או אחרת, בין שמכרז יניב מתעניינים ובין שלא יניב, אין ספק שהמדינה בהחלט יכולה לדרוש מכי"ל תמלוגים גבוהים יותר. "ייתכן מאוד שצריך לעשות כאן חשיבה מחדש", אומר בייט. "כפי שהוקמה ועדת ששינסקי לנושא הגז, אפשר לעשות בנושא הפוספטים וגם באוצרות ים המלח, ולבדוק מה התמלוגים הריאליים שהמפעלים צריכים לשלם. בעוד שבקידוחי הגז טוענים שלמדינה יש התחייבות, בפוספטים נותנים אישור מחדש לכל מכרה, כך שאי-אפשר לבוא בטענות ולהגיד שהמדינה התחייבה למשהו".

"מבחינה מהותית", טוען עו"ד אפי מיכאלי, המייצג את מתנגדי המכרה, "לא ניתן לראות את רותם כמי שלקחה סיכון ולכן ראוי שתיהנה מהסיכוי. מדובר במצב ייחודי שבו היה ידוע כי קיים משאב, לא היה צריך לגלות אותו. הרי מאז שנות ה-80, בגלל הסקר שערכה המדינה, כבר היה ידוע לכול כי קיים פוספט רב באזורי הנגב, וגם היו מפות ברורות שתיארו את מיקומו ואת הכמויות המוערכות. הסקר הזה היה פרויקט של המדינה, שביקשה לבדוק באמצעותו, למען עצמה, היכן מצויות עתודות הפוספט שלה. במובן הזה, המכון הגיאולוגי וכל גורם אחר שימש כשלוח של המדינה, ולכן כל טובת הנאה שצמחה מהסקר הזה שייכת אך ורק למדינה".

אבל גם כי"ל הייתה שותפה לביצוע הסקר ולמימונו. זה לא מקנה זכויות?

"הלוך המחשבה באותה תקופה היה שחברת הפוספטים וכי"ל הן זרוע של המדינה, בדיוק כמו המכון הגיאולוגי ומשרד האנרגיה, בדיוק כמו המשטרה או צה"ל. לכן זה נראה לי קלוש לטעון שהעובדה כי היתר החקירה, שניתן במסגרת הפרויקט הלאומי לאיתור פוספטים, פרויקט שתוקצב בחלקו על-ידי המדינה, מקנה כעת לרותם זכויות לעניין מציאת הפוספט".

הפוספט לא בהערכת השווי

במארס 2009 שלח מיכאלי מכתב לראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, לשאר השרים ולחברי הוועדה המחוזית, ובו העלה את טענותיו כי חובה להוציא מכרז על הפעלת המכרה וכי לרותם אין זכויות לגיטימיות בקרקע. אולמרט ושאר השרים לא טרחו להשיב, וגם מחליפיהם בממשלה הנוכחית לא השיבו עד היום.

מי שזיכה את התושבים מתנגדי המכרה במענה הוא עו"ד יהודה מירון, היועץ המשפטי לוועדה המחוזית. רותם אמפרט, טען מירון, אכן נחשבת לבעלת עניין בקרקע, בזכות ההיתרים שקיבלה במהלך השנים ממשרד התשתיות: תחילה "היתר חקירה" ואחריו "רישיון חיפוש".

אלא שדברים אלה סותרים את גרסתה של המדינה, כפי שעלתה מאוחר יותר בתגובתה לעתירה נגד המכרה. שם נכתב כי בשדה בריר "לא היה צורך במתן היתרים בדרגה נמוכה יותר (היתר לחיפוש או היתר חקירה)" לפני הענקת הרישיונות המתקדמים, מאחר שסקר הפוספטים הארצי כבר יצר "בסיס מספק בנוגע למקומות הימצאם של שדות פוספטים זמינים, ואף הערכה ראשונית של איכותם".

בכלל, במשרד התשתיות דוחים את טענת רותם לזכות ראשונים לקבלת הרישיונות, משום שתוקפו של היתר החקירה משנות ה-80 פג מזמן. מדוע בכל זאת הוענקו הרישיונות מבלי שהועלו התמלוגים? "במהלך השנים", מנמק המשרד, "לא הגיש שום גורם, לבד מרותם אמפרט, בקשה להיתר או לרישיון כלשהו לחיפוש פוספטים" (ראו תגובה משמאל).

"אם המדינה לא הייתה מחויבת חוזית לרותם", אומר משה עזריאל, בעלי חברת הייעוץ הכלכלי דוכס, "ודאי שהיא הייתה צריכה להוציא מכרז על כריית הפוספטים, איזו שאלה. אלה הרי נכסי מדינה, מה פתאום לתת אותם אוטומטית?".

עזריאל, יחד עם רו"ח גד סומך, הכין ב-1991 את אחת מהערכות השווי שהזמינה רשות החברות הממשלתיות לפני הפרטת כי"ל. גם ההערכה שלו וגם ההערכה האחרת, של חברת מודלים כלכליים שבבעלות ד"ר יעקב שיינין, לא כללה פירוט או ניתוח כלשהו של רזרבות הפוספט של כי"ל, ושל היתרים ורישיונות שהיו בבעלותה, כנהוג בהערכת שווי של חברות כרייה. תחום האשלג מים המלח היה אז אטרקטיבי בהרבה ותפס את עיקר תשומת הלב.

עזריאל סבור גם היום שחשיבותו המשנית של הפוספט ביחס לאשלג לא חייבה ניתוח של הרזרבות. זוהי גישה שמומחים מהעולם מתקשים להבין. "ברוב המקרים של רכישות או מיזוגים של חברות כרייה, מציגים את ערכי הרזרבות", אומר ד"ר מייקל לויד. "כך מעריכים את ההכנסה העתידית הצפויה לחברה. רק בימים האחרונים ראינו את ההצעה של BHP Billiton (חברת הכרייה הגדולה בעולם, א' ר') לקנות את פוטאש (ענקית הדשנים הקנדית שמחזיקה כ-14% ממניות כי"ל, א' ר'), ומובן שאחד הדברים שהם הצהירו עליו כתורמים לערך של פוטאש הוא רזרבות הפוספט שלה".

בדיקה מעלה כי גם בתשקיפים שפרסמה המדינה לציבור לפני הנפקת מניות כי"ל בבורסה - שבהם מפורטים זיכיונות החברה - לא מצוינות זכויות בשדה בריר. מעיון בתשקיפים נראה שהתפיסה באותו זמן הייתה כי מובן מאליו שבכל מקום שבו אפשרית כריית פוספטים - רותם היא שתקבל את הזכויות. למשל, בתשקיף שפרסמה המדינה לפני הנפקת מניות כי"ל הראשונה, ב-1992, מופיע הסבר על שדה זוהר, שדה הפוספטים הגדול שבתוכו שוכן שדה בריר, ומתוארת התנגדות עיריית ערד לכרייה במקום - אף על פי שהחברה לא אחזה אז בהיתרים תקפים כלשהם לגבי האזור. בתשקיף שפרסמה המדינה לפני ההנפקה השנייה, ב-1998, לא מוזכר השדה כלל.

מיכאלי רואה בתשקיפים ובהערכות השווי חיזוק נוסף לטענותיו: "בתשקיף אמורים להציג את מצבת הנכסים של החברה המונפקת. כך המשקיעים מקבלים החלטה מושכלת לגבי רכישת המניה. היו שני תשקיפים, ובשניהם לא מצוין דבר וחצי דבר על זכויות של החברה בשדה בריר. המשמעות היא שלא היו לה זכויות כאלה".

המדינה תישאר חותמת גומי?

בעוד שבכל הנוגע לשיעור התמלוגים, המדינה נצמדת באדיקות לפקודת המכרות הנושנה מ-1925, בנוגע לסעיף אחר בפקודה, המקשה על כי"ל, היא טוענת שהפקודה מיושנת ולא רלבנטית. מדובר בסעיף הקובע כי מותר למפקח על המכרות להעניק זכויות כרייה רק אם קיבל את הסכמתה של הרשות המקומית שבתחומיה המכרה.

עיריית ערד, ששדה בריר כלול בתחום שיפוטה, מתנגדת בחריפות להקמת המכרה. המדינה שוללת את הטיעון הזה, בנימוק ששאלת ייעוד הקרקע מוסדרת לפי חוקי התכנון והבנייה המודרניים בוועדות התכנון, ולא לפי פקודת המכרות הישנה.

הכרעה בסוגיות המתוארות, חשוב להדגיש, רלבנטית לא רק לשדה בריר. הנגב זרוע בשדות פוספטים נוספים שאיתרו המדינה וכי"ל בימיה כחברה ממשלתית, משנות ה-60 ועד שנות ה-80. בחלק ניכר מהשדות ברור כי לא תאושר כרייה, מסיבות שונות: שמירת הטבע, שטחי אש, קרבה יתרה ליישובים ועוד. אך ישנם עוד שדות מתאימים לניצול, ורזרבות לא מבוטלות של פוספטים.

השאלה היא, אם תנסה המדינה לשווקם במכרז לכל המרבה במחיר, או תפעל לעדכון חקיקה שיגדיל באופן ראוי את התמלוגים המשולמים לה - או שמא תמשיך לגבות תמלוגים בהתאם לפקודה מנדטורית משנות ה-20 של המאה שעברה, ולהעניק את הזכויות אוטומטית לקונצרן כימיקלים לישראל.

תגובות

"לבד מרותם, אף גורם לא הגיש בקשה"

תגובת משרד התשתיות: "סקר הפוספטים הארצי בוצע עבור החברה הממשלתית רותם דשנים. הסקר יצר בסיס מספק בנוגע למקומות הימצאותם של שדות זמינים, ואף הערכה ראשונית של איכותם, אך לא נדרש לסוגיית ההיתכנות הכלכלית של כל מרבץ. הכדאיות נבחנת בהתבסס על הנתונים הגיאולוגיים והתכנוניים הייחודיים לכל שדה, ועל הערך הכלכלי של הפוספט ושל מוצרי ההמשך שלו בזמן נתון. במסגרת הפרטת החברה הועברו כל הזכויות לחברה המופרטת. הרישיונות בשדה בריר הוענקו לחברה החדשה והמופרטת ונרשמו על-שמה בפנקס המכרות. במהלך השנים לא הגיש אף גורם, לבד מרותם, בקשה להיתר או לרישיון כלשהו לחיפוש פוספטים".

לעניין הצורך בהסכמת עיריית ערד לכרייה, מפנים במשרד לתשובת המדינה לבג"ץ, שבה נכתב כי פקודת המכרות קובעת הסדרים שונים, ש"במהלך השנים מקצתם הוסדרו על-ידי דברי חקיקה*ישראליים אחרים, אשר הלכה למעשה באו במקומם".

תגובת כימיקלים לישראל: "הטענות אינן נכונות. החברה אינה מתייחסת לנושאים שהדיון בהם מצוי בהליכים סטטוטוריים. חוק חובת מכרזים אינו חל על זיכיונות המוענקים לפי פקודת המכרות. בפקודה שמכוחה מקבלת רותם זיכיונות והיתרים לכריית פוספט קיים מנגנון מפורט להבטחת שוויון הזדמנויות לכל יזם שמבקש לחפש ולכרות אוצרות טבע".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות