הזוהר הצפוני

למרות האורחים המכובדים מחו"ל שביטלו ברגע האחרון את הגעתם, פסטיבל חיפה 2010 מסתמן עד כה כאחד הפסטיבלים המוצלחים ביותר בשנים האחרונות, עם רפרטואר מרתק ואווירה תוססת במיוחד

שאלות רבות חיברנו עבור בנדק פלגאוף, התסריטאי והבמאי של "רחם" - יצירת מופת אמיצה ויוצאת דופן, שכצפוי, הולידה שיח מהדהד בקרב הצופים בה, כזה שדי היה בו בכדי למלא את האולם בהקרנה הנוספת. אלא שפלגהאוף, כמו גם אורחים רבים אחרים, ביטל את הגעתו לפסטיבל ברגע האחרון. אלמלא היינו מפוכחים, היינו אומרים שקללה רבצה על פסטיבל חיפה - כמעט כל קולנוען בינלאומי שהוזמן אליו חלה, נפצע או עבר אירוע שמנע ממנו להגיע. וחבל שכך, כיוון שהאורחים שביטלו הפסידו פסטיבל מוצלח מאוד, עד כה, עם רפרטואר מרתק ועם אווירה תוססת, ובעיקר הפסידו הזדמנות לפגוש בקהל מגוון וסקרן שהגיע מכל קצוות ישראל כדי לחוות ולהתרשם מקרוב ולהתעניין לא רק בפופולרי ובמסחרי, אלא גם בקולנוע עצמאי, מורכב, אלטרנטיבי או דל תקציב.

השנה תהיה זו כנראה שנתו הכלכלית המוצלחת ביותר של הפסטיבל. אם לשפוט על-פי ההמון שנכח בחמישי האחרון בקבלת הפנים החגיגית בגינת בית הכט שבמתחם הפסטיבל, במעמד טקס הפתיחה, ועל-פי כמות הקהל שגודש מדי יום את רחבת האודיטוריום והסינמטק של מרכז הכרמל, מדובר בכמות כפולה כמעט ממה שנרשם בשנים עברו.

את נתוני הקופות המדויקים נקבל במהלך השבוע, לאחר שאנשי האדמיניסטרציה יחזרו לנשום.

מטקס הפתיחה, אגב, לא יזכרו את ההופעה המוצלחת של נינט טייב, וגם לא את נאומיהם של אנשי התעשייה והפסטיבל. מה שיזכרו מהטקס זה את מופע היחיד של השחקנית רונית אלקבץ, שזכתה בפרס על פועלה הקולנועי, וניצלה את ההזדמנות, ובעיקר את הקהל השבוי, כדי לפרוץ בנאום חוצב להבות ואגו טריפ באורך של כחצי שעה.

רק לשם השוואה, לפני כשנתיים, בפסטיבל הקולנוע בירושלים, הוענק פרס דומה לשחקנית איילת זורר. זורר התקרבה למיקרופון, חייכה, אמרה "תודה רבה" ושהיא מתרגשת, וחיממה את לב הקהל. לא היה צריך יותר מזה גם השנה בחיפה.

"אוקיינוסים",

צרפת/שוייץ/ספרד

במאים: ז'אק פרין, ז'אק קלוזו

שש שנות עבודה וכ-55 מיליון דולר הושקעו ב"אוקיינוסים" - סרט טבע תת-ימי מהפנט, שנדרשו לו שלוש שנות הנדסה ופיתוח של מצלמות מיוחדות ואביזרי צילום (שישמשו קרוב לוודאי לפרויקטים נוספים בז'אנר) ושלוש שנות צילום בכל רחבי עולם המים. המצלמה שוחה עם להקת דולפינים, מצלמות זעירות אחרות מתלוות לגורי צבי ים קטנים, ולציפורים במעופן, בדרכן אל מנת הדגים או הצבים היומית שלהן.

הפקת הענק הזו, שאת ההשקעה הכספית שלה איש לא ציפה להחזיר למעשה, היא פרויקט שבהגדרתו מהווה פרויקט הפסד, ומה שיפה זה שכנראה לאיש מהיוצרים שלו לא ממש אכפת, כי הפרויקט כולו נולד מאהבה לטבע ולכדור הארץ, ומתוך מטרה לגרום לצופים להכיר את היצורים החיים מתחת למים קרוב ככל האפשר, בעיקר קרוב ללב.

פיליפה רוס, הבכיר מבין 17 הצלמים שהשתתפו בפרויקט, מחכה לכם באודיטוריום חיפה ביום שלישי הקרוב ב-14:00 בצהריים. אחרי שתצפו בסרט, הוא יסביר לכם מה גורם ל-300 איש להירתם ולהקדיש כמעט עשור מחייהם למען כדור הארץ, ואיך לעזאזל הם גרמו לחיות המים להאמין שהמצלמה הזעירה היא חלק מהם.

"אחד משבעה",

ישראל

במאי: גואל פינטו

הסרט היחיד עד כה שגרם לנו להזיל דמעות, הוא הסרט התיעודי האישי "אחד משבעה" של העיתונאי גואל פינטו. גילוי נאות: גואל פינטו כותב באופן קבוע למדור התרבות של "גלובס" אך לא מצאנו לנכון להתעלם מהסרט המרגש הזה ולו רק עבור הצופים.

בסרט "אחד משבעה" יוצא פינטו למסע חיפוש אחר הנסיבות לחוסר השייכות שהוא חש, בכל סביבה שבה הוא נמצא. סרט תיעודי אישי, יותר משהוא בחירה נרטיבית שלא ניתן לסתור אותה, הוא סיפור של רגשות. קשה שלא להתרגש מפינטו, מאימו הכריזמטית, מהמפגש הטעון והלא ממוצה עם אביו החולה. קשה עוד יותר שלא להזדהות עם פינטו: לעתים תאב חיים, דומיננטי, לעתים עלה נידף ברוח. מה שבטוח, אמביוולנטי לכל אורך הדרך. הסרט הוא הזמנה להתבוננות באדם, בגיבור, דרך הבחירה שלו בהעברת הסיפור שלו. אצל פינטו, זה לא מה שהוא אומר, אלא איך שהוא אומר. וה"איך", מלמד על פינטו אולי יותר מכל התחנות הטעונות והרות המשמעות שהוא עבר בחייו.

"אימא",

דרום קוריאה

במאי: בונג ג'ון-הו

סרט נוסף שלהקרנתו חיכינו בציפייה הוא "אימא", של הבמאי הקוריאני המבריק בונג ג'ון-הו. ג'ון-הו הוא אחד הבמאים המוכשרים של דורנו, ולדעתי הוא יכבוש את מקומו בתולדות הקולנוע כאחד הבמאים הגדולים אי פעם. מדובר באמן רב כישרונות, המשלב פיוט, צילומים מרהיבים, עוצרי נשימה, וסצנות מותחות עד אימה. אחרי "כלבים נובחים אינם נושכים", "המארח" ו"זיכרונות מרצח", שב ג'ון-הו להקפיא את דמם של הצופים. הסרט השתתף בפסטיבל קאן האחרון, ופסטיבל חיפה, הידוע בחיבתו לקולנוע הקוריאני, שלף אותו מהמבחר והוסיפו לרפרטואר המקומי.

אימא (כך היא מופיעה בסרט, אין לה שם), אלמנה בגיל העמידה, מגדלת את בנה היחיד דו-ג'ון, הסובל מפיגור שכלי קל. אף שהוא כמעט בן 30, הוא זקוק לפיקוח צמוד, והיא עושה ככל שביכולתה כדי לסוכך עליו. זה כמובן לא מספיק, וגם בלתי אפשרי, ודו-ג'ון מתחבר עם טיפוס שלילי למדי, שמכניס אותו לצרות מיותרות. בוקר אחד נמצאת גופתה של בחורה צעירה, שנרצחה על גג בניין במרכז העיר. דו-ג'ון הוא מטרה נוחה עבור השוטרים, שרוצים לסגור את התיק בהקדם.

מהיכרותם עמו, הם יודעים שיהיה זה קל להרשיע אותו - הוא ימהר להודות, על אף שהוא חף מפשע. באין מי שיושיע, האימא מנהלת חקירה אלימה במטרה למצוא את הרוצח לפני שבנה האהוב יבלה את שארית חייו מאחורי הסורגים.

הסצנה שבה האימא חומקת בחשאי מדירת חברו של בנה, בעודו ישן, היא סוג של רומן פולנסקי לעשירים: בטעות היא מפילה בקבוק מים, המים נשפכים על הרצפה, מתקרבים אל אצבעו של החבר. אם יגעו באצבע, הוא יתעורר: חייה יעמדו בסכנה. לבה של האימא מתכווץ, היא יודעת מה שאנחנו יודעים. היא פוסעת חרש, מפוחדת, במירוץ מול מים זולגים. המים מרטיבים את אצבעו של הבחור הצעיר, האימא מנסה לחמוק. הבחור מתעורר.

זו רק דוגמה אחת לקולנוע הנפלא, הייחודי והמתוחכם של הבמאי המחונן הזה. צפייה בסרט על מסך גדול, רק היא שווה את הנסיעה לחיפה.

צרו איתנו קשר *5988