הסינדרום של סובול

מאורה אפלה, גזרי עיתון פזורים בכל עבר, צעיר בעל חזות מפוקפקת, שסיגריה תלויה בקצה פיו וקב מתנדנד בידו, מקבל את פנינו בכניסה ומבטא רוסי כבד בפיו. הוא מכוון אל הכיסאות הפנויים לתפוס מקום. יש כיסאות במרכז הרחבה, יש מסביבה. המאורה כולה במה והצופים הופכים לחלק ממנה כשהם מניחים את רגליהם על כותרות הנייר דאשתקד. מבטי מצטלב עם זה של מישהי הלובשת בגדי פרוצה. היא עושה לי עיניים בצורה מגושמת למדי, מסמנת שנדבר קצת אחר כך. לא עוברות שתי שניות והיא מסמנת לכמה קליינטים נוספים. פתאום צעקות. העין מרצדת, מחפשת את מקורן ונתקלת בשניים בלבוש מינימלי המקיימים יחסים לצד שירותים מאולתרים על רמפת במה מוגבהת.

תחושת כאוס באוויר. מישהי עם סכין קצבים וסינר מגואל בדם פורצת משמאל ומבט פסיכוטי בעיניה, גבר קשוח במעיל עור ומשקפי שמש כהים מגיח מימין, מאחור מישהי הסובלת מתסמונת טורט כלואה בתוך מסגרת של תמונה ומציירת בגיר על הקיר. על במה נוספת מימין נעמדת לה "התקשורת" אוחזת פומפת בית שימוש כמיקרופון ובובת גרב מטופשת על ידה השנייה, ומדווחת בנימת קולו של זה שהיה פעם הראשון בבידור והתאבד לאחר שהפך לראשון בבידוד.

והנה יהושע סובול, המחזאי, הבמאי ועכשיו גם חלק מהתפאורה, יושב במרכז הרחבה כמו היה קהל.

על משימתו הראשונה יכול סובול לסמן וי. דקות ספורות בלבד נדרשות לו כדי להוציא את הצופה מאזור הנוחות שלו, ולהטיח אותו אל המציאות הכאוטית הנפרסת בפניו בחלל החשוך של תיאטרון תמונע. על משימת ההמשך שלו, לצקת לחוויית הצפייה טקסטים עתירי משמעות, הוא יכול לסמן וי רופף יותר. המוזיקה של הדברים, הלא היא החוויה, אמנם עוברת הודות לתפאורה ולתלבושות העשויות היטב ולקטעי השירה הקבוצתיים שחיבר שחר אבן-צור ושמבוצעים מצוין. אבל אחר המילים עצמן, קשה לעקוב אחר השורות ששם סובול בפי הדמויות הססגוניות, והן נבלעות פעמים רבות בשצף ההתרחשויות.

הכאוס שפועל היטב כדי לטלטל את עולמו של הצופה בדקות הראשונות, אינו מיטיב עמו ככל שמחוגי השעון נוקפים, והתוצאה היא מחד הצגה בעלת חזות ייחודית ומרתקת למדי לצפייה, ומאידך גם כזו שקטעים רבים מדי ממנה נותרים סתומים לאוזן, ושתחושות החמצה וההתפעלות צועדות להן יד ביד.

החורבן כחוף מבטחים

"חוזרים על סינדרום ירושלים", הפועלת כהצגה בתוך הצגה, מציגה קבוצת חולים רדופים בנפשם, המעלים מחזה על חורבן בית המקדש השני בבית חולים שהופצץ. את המחזה רוקח פרופסור קשיש ומפולפל המתרוצץ ביניהם במרץ, מתקן שורות, מבאר פסוקים ומנסה לנווט את השיגעון אל חוף מבטחים, כלומר אל החורבן - בעת שפנימה נכנס לוחם במדי קומנדו מודרניים המנסה להבין היכן הוא נחת על סקלת הזמן והמקום ומאיים על כולם באקדחו. אט-אט הלוחם מאבד את שפיותו בין הלוקים בסינדרום המשיחי ונגרר אל הטירוף שפורס סובול באמצעות חניכי בית הספר למשחק של סמינר הקיבוצים. טירוף משיחי שהוביל בעבר אל חורבן הבית, ואשר, אליבא דה סובול יוביל אליו גם עתה אם מישהו לא יעצור את הטירוף הזה. ולא, הוא לא בונה על החייל שיעצור את זה, וגם לא על התקשורת שתעשה את זה. חיילים דינם לאבד את שפיות דעתם בעין הסערה, והתקשורת - היא רק צמאה לברבר עצמה לדעת, ולייצר עוד ועוד גזירי עיתונים. עוד כותרות מדממות.

"הצגה של שמאלנים", מסנן לעברי אחד השחקנים בעת הוא פוסע בסמוך אליי (השחקנים באים במגע עם הקהל כל הזמן ואפילו מחלקים מים מינרלים לשתייה), כמה רגעים לאחר שאחת הדמויות מעדכנת בשורה אקטואלית הנוגעת להופעה פוטנציאלית באריאל. סובול, הנמנה עם חותמי מכתב הסירוב לחצות את הקווים, שהסעיר רוחות זה מכבר, לא מתאמץ להסתיר את שביעות רצונו.

את סינדרום ירושלים כתב והעלה סובול בדמדומי שנות ה-80. היה זה סיבוב קצר, לפני שהמחאה על נבואת הזעם הביאה לגניזתו עד לימים אלה. כעת הסינדרום של סובול אינו מעורר גלי מחאה ואין זה משום שתמונת הראי שהוא מציב בפני החברה הישראלית הפכה לנסבלת יותר. הסיבה היא שהמראה השבורה פשוט נדחקה לשוליים. על במות הפרינג' היא תוכל להוסיף לשכנע את המשוכנעים, אבל ספק אם לחולל שינוי של ממש.

"חוזרים על סינדרום ירושלים", מאת ובבימוי: יהושע סובול, תיאטרון תמונע