מדושן עונג

זה לא הריב הראל-טביב, וגם לא חוסר המוטיבציה של אניימה ודה סילבה. הכישלון של הפועל מתחיל באלי גוטמן

אלי, אלי - שלא יגמר לעולם, ובטח לא אחרי עונה אחת! לכמה סופרלטיבים זכה אלי גוטמן בקיץ האחרון: דיברו על המאמן היסודי ביותר במקומותינו, היחיד שיכול להצליח עם מועדון ישראלי באירופה, מועמד ודאי לנבחרת ברגע שרק יאמר. צריך להיות הוגנים: את רוב המחמאות קטף גוטמן בצדק, לא בגלל השער ההוא של ערן זהבי בתוספת הזמן בטדי, אלא בגלל שעם כל הכבוד - מי זה בכלל ערן זהבי?

לחץ של אוהדים יכול לפעמים להטעות. אבל במקרה של הקהל האינטליגנטי, ובדרך כלל גם האלגנטי, של הפועל ת"א, הוא משקף מצוין את מצב הקבוצה. הקומץ משער 5 שהפסיק לרגע להלום בתופים והתפנה להלום מילולית בשחקניו, מספר את האמת הפשוטה: שחקני כדורגל שאלמלא אלי גוטמן והפועל ת"א היו נאבקים עכשיו מקסימום על חוזה אצל שיימן במכבי הרצליה, מרשים לעצמם פתאום להחרים אימונים אצל קבוצה שמתכוננת למשחק חשוב בצ'מפיונס ליג, רק כי משהו בחוזה הטאלנט שלהם לא מוצא חן בעיניהם. זה לא זהבי האיש (שנראה אגב בחור סימפטי) אלא זהבי כאישיו: הבחור קורא תחת כל מקומון רענן מה אמא שלו חושבת עליו (היא חושבת שהוא גדול. גם אמא שלי), מאמין לכל מילה (שהרי היא כתובה בעיתון) וההמשך ידוע.

גם איתי שכטר, דווקא המצטיין בין שחקני הפועל בשבת העגומה האחרונה, חטף מהקהל, אם כי במשורה. שכטר היה בעיני אחד הפרויקטים המוצלחים ביותר של גוטמן. בכישרון האדיר שלו לא היה אף פעם ספק, אבל היה זה גוטמן שהציל אותו מעצמו: מהילד הטיפש שמסתכסך בכל שני וחמישי עם לותאר מתיאוס, היה שכטר למי שנלחם בטירוף גם כשלא הולך. יורד להגנה, אוכל את הדשא בגליצ'ים, וכשזה הלך הרוח שלך, הכישרון כבר מוצא את דרכו להתבטא. בשבת מול קרית שמונה הגיח לרגע הילד המפונק, זה שמתעצבן כשלא הולך לו. שכטר היה מרחק נגיעה מכרטיס אדום אחרי ריב מטופש עם שחקן יריב, וזה אולי הסיפור של הפועל.

אני מודה שאני מאוד אוהב את גוטמן כמאמן. כאוהד הפועל חיפה הוא יהיה חתום לעולם על הרגע המאושר ביותר שלי כאוהד כדורגל. אבל דווקא משום כך קל לי לזהות אצלו את החריקות של אחרי הדאבל, שמזכירות מאוד את הפועל חיפה של עונת 99/00, העונה שאחרי הזכייה באליפות. גם אז היה לו כוכב מוכשר בטירוף, אבל בעייתי בדמותו של ג'ובאני רוסו, וגם אז, אפילו לאוהדי הפועל חיפה ייקח שנייה להיזכר, הוא לקח את התואר כשלחלוצים שלו קוראים לירון בסיס ואורן ניסים, לא מהשמות הגדולים, בלשון המעטה, של הכדורגל הישראלי. לכל קבוצה אלופה, אפילו אם קוראים לה ברצלונה, יש את מה שמכנים "שובע" ומתכוונים בעצם לשביעות רצון עצמית, האויב הגדול של כל ספורטאי, אבל מי שאמור להחזיר את השחקנים אל הקרקע הוא המאמן. כשקוראים לו אלכס פרגוסון, התוצאה היא שנות דור בצמרת הכדורגל העולמי, כשקוראים לו אלי גוטמן, זה מתפרק כבר אחרי עונה מתוקה אחת.

גוטמן הוא מאמן רדוף, פחדן במובן הכי טוב של המלה, "הפועליסט" קלאסי שלא מאמין שהוא עומד לנצח גם כשהוא מוביל 0-4 בתוספת הזמן. כשהוא מאבד את הפחד הקיומי הזה, הקבוצה שלו מתרסקת. פעם גוטמן סיפר לי על אחת הטעויות המקצועיות הגדולות שלו: ההפסד לאייאקס בקרית אליעזר. זה היה אחרי שהפועל חיפה חזרה צוהלת מברוז', וגוטמן הסתכל יותר בטור הזכות שכלל חמישה שערים בשני המשחקים מול הבלגים, ופחות בטור החובה שכלל גם הוא חמישה. בשלב הבא מול אייאקס הוא עלה עם הרכב התקפי, רק כדי להיות, אחרי רבע שעה, בפיגור של 0-3 ולמעשה מחוץ למעגל המשחקים. "חטא היוהרה" הודה גוטמן בעצמו, ברגע נדיר של גילוי לב.

אז אפשר לדבר עד מחר על העימות טביב-הראל שמכרסם באווירה הטובה כל כך שהיתה סביב הפועל בעונה שעברה; אפשר להזכיר שדה סילבה ואניימה, שני המצטיינים של העונה שעברה, נמצאים כאן כמעט בעל כורחם, אחרי שחלומות המעבר לאירופה התנפצו; אפשר להזכיר שוורמוט הוא שחקן מוכשר בדרגות נדירות אבל לא היה ולעולם לא יהיה מנהיג; כל הנקודות האלה הן נכונות וחשובות. אבל סיפור ההצלחה של הפועל לא נבנה מהן, הוא נבנה אך ורק בצלמו ודמותו של המאמן גוטמן, זה שבמיטבו רק כאשר הוא מרגיש ש"כל העולם כולו שונא את הפועל".

צרו איתנו קשר *5988