ריאליטי צ'ילה

המשפט לפיו המציאות מתעלה על כל סיפור דמיוני, זכה השבוע לאשרור לעיני כל העולם כולו, שהוא כידוע גשר צר מאוד, או במקרה דנן - קפסולה.

איפה "האח הגדול" ומיליון השקלים שלו? איפה "הישרדות" שמחייבת את הבנים לגדל זקנים אבל מספקת תחזוקה קוסמטית לבנות? זה ריאליטי זה? אם המציאות חזקה מכל דימיון, אז החדשות הוכיחו כי הן חזקות מכל "כאילו-ריאליטי" מתוסרט וערוך. עולם ומלואו עצרו נשימתם עד שהתברר מה כורה, סליחה, קורה בצ'ילה.

 לעלות בגדול

הלקח הראשון בעקבות הצפייה דווקא מעודד: אם היה נדמה למישהו שהפכנו לציניים מוחלטים, הרי שדמעות התרגשות למראה כורה המחבק את בני משפחתו ירדו על לחיים בתל-אביב, טהרן ושנחאי, כלומר, כשהנושא הוא אנושי ולא לאומי-דתי, כולנו בני אדם.

הלקח השני הוא שגם סיפור חדשותי, מרגע שהשתלטו עליו המפיקים, יהפוך מיד לדרמה עם הוראות בימוי. מישהו הרי הביא במיוחד בכל פעם את בני המשפחה הרלוונטיים אל שפת הבור, את הפוליטיקאים המקומיים שהריחו שילוב של חשיפה והקשר חיובי ועוד.

בנוסף ניתן ללמוד על נוכחותה הטוטאלית של הרשת בחיינו: החילוץ התרחש כאשר באירופה, למשל, נמצאים רוב הצופים במקומות העבודה, צופים במתרחש מעל צג המחשב. מי שעדיין זוכר איך בהלווייתו של יצחק רבין, למשל, סחבו כאן מקלטי טלוויזיה כבדים מהבתים למשרדים, שמח להיווכח כי כבר לא צריך טלוויזיה כדי להיות מחובר.

הלקח האחרון הורס קצת את המסיבה על אנושיותנו המתגלה לפתע: לא מעט אנשים קיוו, אפילו בתת-מודע, לאיזו תפנית דרמטית בעלילה, אחרי הכול - מה זה פה, קיטש הוליוודי? ובכל זאת, אפילו הם יודו כי למרות ההפי-אנד המוחלט, לא היה פה כזה ריאליטי מרתק מאז צולמה בחשאי תלייתו של סדאם חוסיין!