משפחת אסולין מחפשת יורש

מספר חודשים אחרי המכירה היוקרתית לרשת FOX, ומעט אחרי שבישרו כבר שגם עונה רביעית עלתה על פס הייצור, תיפתח הערב (ג') העונה השלישית של "הבורר", אחת הסדרות המצליחות בישראל בשנים האחרונות.

קשה שלא לפרגן ל"בורר", סידרה שבעונה הראשונה שלה עדיין לא היה ברור לאיזה כיוון היא מושכת, או כמו שהגדיר זאת יוצר הסדרה, רשף לוי, בערב ההשקה של העונה הנוכחית: "חשבתי שאני עושה משהו שרק אמא שלי ואמא של יהודה לוי יראו".

אז לא רק האמהות של היוצרים והשחקנים, אלא לא מעט אמהות, אבות וגם ילדים, צפו ב"הבורר", והנקודה האחרונה הקימה עליו את משמרות הצדקנות הקבועות, שלא מבינות שהייצוג הכי לא הולם לערכים שליליים נמצא במהדורות החדשות השונות - ולא בסדרות בידיוניות.

מה בעונה החדשה? ובכן, מר ברוך אסולין (משה איבגי) כבר לא ילד, ועתה צריך להכריע מי יירש ומי ינהל את אימפריית הפשע שלו.

סגל השחקנים המצוין נשאר, והעלילה תמשיך לשלב קטעים קומיים פר-אקסלנס, קטעים קשים לצפייה, סקס, אמוציות ולא מעט עניינים משפחתיים שכנראה משותפים לכל עסק משפחתי, בין אם הוא לגיטימי או לא.

סיפורים לשעת לילה מאוחרת

שני סרטים שסצנות מתוכם הפכו לקלאסיקה, ג', 23:50, ערוצי "יס"

"טנגו אחרון בפריז" (23:50 "יס 4") הוא סיפורו של אלמן אמריקני מיזנטרופ ובעל יצר הרס עצמי, מרלון ברנדו בתפקיד מביך לטעמי, שפוגש בצעירה פריזאית משוחררת (מריה שניידר) שנמשכת אל הצד האפל שלו ומתמכרת אליו בהדרגה. נשמע מעניין? ובכן, זה משעמם למדי וכנראה שהטנגו הזה לא היה זוכה שירקדו אותו גם כחלוף כמעט 40 שנה, אלמלא אותה סצנה מפורסמת שמלמדת שפריז נוטים להגזים בשימוש יתר בחמאה לא רק למטרות קולינריות.

אם שניידר וברנדו מגלמים מפגש בין נעורים לזקנה, הרי ש"דיזנגוף 99" (23:48, "יס 2") הוא נעורים נטו, ויתרה מזאת: הוא סרט על נעורים בעיר זקנה למדי, כמו שהיתה תל-אביב בסוף שנות ה-80, עד כדי כך שאפשר לתהות האם תל-אביב של היום לא נולדה כפיקציה שהתקיימה יותר במוחם של יוצרים, עד שהמציאות הדביקה את הפנטזיה.

לטעמי זו הנקודה המעניינת ביותר בסרט הזה, בוודאי בפרספקטיבה היסטורית: תל-אביב בימים ההם היתה עיר שצעיריה היגרו ממנה, והנה בא סרט שמציג מהגרים מהפריפריה אל העיר הגדולה, שעסוקים במימון שכר דירה ושאיפות אמנותיות, וביתר הזמן רק סקס, סמים ורוקנרול.

היום זה נשמע כמעט כמו הוראות ההפעלה שמחלקים לכל כפר-סבאי ורחובותי ביציאה מנתיבי איילון, אבל לפני 30 שנה זו היתה פנטזיה, נבואה שהגשימה את עצמה. אלא שכל המבט הזה הוא בדיעבד.

בפועל מדובר בסרט בינוני למדי, עם כמה נקודות חינניות (בעיקר שקשורות במאיר סוויסה וטיפה מגידי גוב) וסצנה אחת, השלישייה המפורסמת בין גידי גוב, ענת עצמון וגלי עטרי, שגורמת לברט הזה להראות נועז גם אחרי יותר מ 30 שנה.

עוד הוכחה לכוחה של האמנות הפופולרית: כמה צעירים ראו את הסצנה הזאת והחליטו שהם רוצים לעבור לעיר הדימיונית ההיא שבה הכול מותר...?