הבונים אוסקר נימאייר הקומוניסט שבנה את ברזיליה

משפחתו הייתה ממוצא גרמני, ולאוסקר היו עוד חמישה אחים ואחיות. הוא למד בבית הספר לאמנויות וב-1934 השלים תואר אדריכל-מהנדס, והחל לעבוד - ללא שכר - במשרד הארכיטקט לוסיו קוסטה. ביחד עם לה קורבוזיה ועם וואלאס הריסון, היה נימאייר חלק מצוות של 11 אדריכלים מכל העולם שתכננו את בניין האו"ם במנהטן. חמישים שרטוטים נדונו בוועדה, והפרויקט הסופי תוכנן על פי השרטוטים של לה קורבוזיה ונימאייר (1952).

בריזיליה: בינתיים תכנן נימאייר שורה ארוכה של בנייני משרדים, בתים פרטיים ואולמות ספורט. ב-1956 מונה לארכיטקט יועץ לצוות שתכנן את הבירה החדשה של ברזיל - בריזיליה. שנה לאחר מכן מונה לארכיטקט הראשי ומצא כר נרחב לדמיונו הפורה - הוא תכנן את רוב הבניינים החשובים של העיר, כגון ארמון הנשיאות, בניין הקונגרס, בית המשפט העליון והקתדרלה של העיר, שנחשבים עד היום ליצירותיו החשובות ביותר - שילוב של צלליות קלאסיות כמו כיפות גדולות ועמודים גבוהים, עם חומרים מודרניים כמו בטון חשוף. "כשתכננתי את בנייני השלטון ניסיתי למתוח את גבולות הפוטנציאל של הבטון, שזה ייראה כאילו הארמונות בקושי נוגעים בקרקע".

עיר הבירה החדשה נבנתה בתוך 41 חודשים בלבד כעיר העתיד, ונחנכה ב-1960. כיום גרים בברזיליה 2.6 מיליון תושבים, בסיפור הצלחה יוצא דופן של הקמת עיר בירה חדשה לאחת מהמדינות הגדולות בעולם. "כשאנשים אומרים שלוציו קוסטה ואוסקר נימאייר בנו את ברזיליה, תשכחו מזה! הפועלים בנו אותה", אמר פעם. "הבירה של הארץ נבנתה בידי הפועלים, שעזבו את בתיהם ברחבי ברזיל כדי להפוך את החלום למציאות. הם היו עניים ונשארו עניים. לא הייתי משנה בברזיליה כלום, אבל אני מעדיף את ריו, אני אוהב את הבלגן ואפילו את האלימות". בריזיליה בתכנונו ספגה גם ביקורת חריפה: על התכנון הפזרני, על משטחי הבטון המייאשים ועל בנייני הדירות העצומים וחסרי החן.

ישראל: בשנת 1964 שהה נימאייר בישראל במשך שישה חודשים, בהזמנתו של יקותיאל פדרמן ממלונות דן, ואף תכנן כאן כמה פרויקטים, למשל את אוניברסיטת חיפה, אולם אף אחד מהם לא יצא לפועל לפי תכנונו. צבי אלחייני מספר במאמרו "נימאייר בישראל", כי "מיומניו של נימאייר עולה התרשמותו מהמפעל הציוני הסוציאליסטי ומנופי הארץ הטבעיים, בצד ביקורת נוקבת על תפיסת התכנון הישראלית, הנמוכה והפזרנית, שמאחוריה שיקולים אידיאולוגיים, פוליטיים ואסטרטגיים. בהצעתו לעיר חדשה בנגב - שהוזמנה ע"י יוסף אלמוגי, אז שר השיכון, במסגרת מגמה נסיונית במשרד השיכון לפתח גישות אלטרנטיביות לתכנון ערים חדשות - גלומה באופן המובהק ביותר ביקורתו הרדיקלית על התכנון האורבני בישראל".

גלות: בשנים 1966-1985 חי בפריז, לאחר שנאלץ לברוח מברזיל בשל היותו קומוניסט. "הנשיא דה גול חיבב את עבודתי. הוא העניק לי ויזת עבודה, וזה הקל מאוד על החיים שלי. הגלות שלי באירופה מאופיינת בסולידריות שמצאתי בכל מקום ביבשת הישנה". בפריז תכנן את הבניין של המפלגה הקומוניסטית ובניינים נוספים באירופה ובמזרח התיכון, ועם שובו לברזיל לאחר שהמשטר שם התחלף, החל ללמד באוניברסיטה בריו והמשיך לתכנן מבנים בברזיל ומחוצה לה. ב-1981 זכה בפרס פריצקר, הפרס הגבוה ביותר לאדריכלות.

משפחה: בגיל 21 נישא לאניטה באלדו, ונולדה להם בת אחת, אנה מריה. בני הזוג היו נשואים במשך 75 שנה, עד לפטירתה של אניטה בשנת 2004. כעבור שנתיים, בגיל 99, נישא נימאייר בשנית, למזכירתו, ורה לוסיה קבריירה, הצעירה ממנו ב-37 שנה. לנימאייר חמישה נכדים, 13 נינים וארבעה נכדי-נכדים.

מוניטין: נימאייר נחשב לאחד האדריכלים המודרניים החשובים והמשפיעים בעולם. "יצרתי את האדריכלות שלי באומץ ואידיאליזם, אבל גם עם מודעות לעובדה שמה שחשוב הם החיים, החברים והניסיון להפוך את העולם הבלתי-צודק הזה למקום טוב יותר לחיות בו". בראיון שנתן למגזין "מטרופוליס" בשנת 2006, כשהיה בן 98, סיפר כי הוא ממשיך לעבוד בכל יום"והתענוג היחידי שלי הוא לאכול ארוחת ערב בחוץ".

בגילוי לב הודה: "כמו כל ארכיטקטורה אחרת, גם שלי אינה עוזרת כלל. ארכיטקטורה תמיד הייתה מכוונת אל המעמד הגבוה, והדברים לא השתנו. אין כיום כמעט פרויקטים שמכוונים לשפר את חייהם של אלה שאין להם כסף. כל אחד צריך מקום טוב לגור בו, והמדינה צריכה לספק זאת לכל אחד".