מבט לאגרה

אנו חייבים לממן שידור ציבורי מצוין בישראל, במיוחד נוכח השינוי הצפוי בשוק התקשורת

‎‎פתאום נבהלנו כשהוכרז כי "מבט" לא תשודר. הרי אנחנו לא באמת צופים בהמונינו במהדורה (הלא רעה) של הערוץ הציבורי, ובכל זאת משהו בנו נדרך. נרצה או לא, "מבט" היא מותג ישראלי ותיק שיש לכולנו רגש אליו, גם אם אנחנו לא ממש תמיד זוכרים שהוא קיים.

‏אבל אין לטעות. גם אובדן פעימת הלב הקלה לא היה מוביל אותנו לרחובות לבקש להציל את רשות השידור. ההתנהלות בגוף השידור הציבורי שמתקשה להיחלץ מהסחי גורמת לנזק תפיסתי עצום. נוצר מצב שבו הציבור הישראלי פיתח עוינות כלפי מה שהוא למד להכיר כשידור ציבורי. איש כבר לא מרגיש שצריך אותו, וודאי שלא לשלם אגרה.

‏יש להבדיל בין שני דברים - בין אי-הרצון לשלם אגרה בעבור שידור ציבורי לבין אי-הרצון לשלם אגרה בעבור רשות השידור.

אפשר להבין בקלות את מי שאינו רוצה לשלם בעבור הטלוויזיה שאנחנו רואים בערוץ 1 ואשר על המתרחש בה אנחנו קוראים בעיתוני הכלכלה. מן הצד השני, אנחנו חייבים לממן שידור ציבורי מצוין בישראל, במיוחד לנוכח השינויים הצפויים בעולם התקשורת.

‏אסור להתבלבל, ערוץ ציבורי אינו ‏VOD‏, הוא לא עובד על-פי מודל של תשלום על-פי צפייה. כך שהטיעון של 'מי בכלל רואה ערוץ 1', לא תופס פה.

במדינות שונות בעולם תשלום האגרה אינו תלוי כלל באחזקת טלוויזיה. זאת מתוך התפיסה כי שידור ששייך לחברה משפיע על כל חבריה - ולא רק על מי שצופה בו. היום, כשצריכת תוכן הפכה לבלתי קשורה בהכרח למסך אותו אנחנו מחזיקים בסלון, דרישת אגרה על-פי המכשיר נראית מופרכת עוד יותר.

‏לפני שאנחנו מממנים מוזיאונים, תיאטראות ומוסדות תרבות אחרים, עלינו לממן שידור ציבורי. חובה עלינו להכניס בתוך נחשול המידע המתעצם ופורץ אל ביתנו ולו כמה טיפות של תוכן בטוח, חף מכל אינטרס.

ככל שיעבור הזמן, תוכן כזה יילך ויעשה מצרך נדיר עוד יותר. רק צריך בזמן להפקיע אותו מידי מי שאינו שומר על הנכס שלנו כהלכה.