ימי הביניים

בשבועות האחרונים לבשה ירושלים חג מדי יום חמישי בערב. סמטאות העיר העתיקה שקקו המוני אדם שהתגודדו סביב אבירים בגלימות ובחרבות, נסיכות בשמלות תפוחות, ליצנים ולוליינים בבגדים צבעוניים ופושטי יד בסחבות של ימי הביניים. בפינות ובכוכים ניצבו נגנים והרכבים מוזיקליים וניגנו יצירות אותנטיות של ימי הביניים ושל הרנסנס בחלילית ובנבל ובשאר כלים, כשהמוני בית ישראל מוחאים להם כפיים בהתלהבות.

פסטיבל "אבירי הלילה בירושלים" היה הצלחה: מהשחקנים דרך התלבושות ועד לאווירה הקרנבלית. הצלחת האירוע הייתה כה גדולה, שבכמה מהסמטאות נוצרו פקקים של ממש. רוב המבלים היו משפחות, ונרשמו לא מעט ילדים שהזדהו עם האבירים עד כדי הצטיידות בחרב פלסטיק שהביאו מהבית.

911 שנה קודם לכן, כשהאבירים המקוריים פשטו על הסמטאות הללו, הם כנראה זכו להרבה פחות פופולריים. ב-15 ביולי 1099 הצליחו הצלבנים לפרוץ את חומות ירושלים, שעליהן הגנו מוסלמים ויהודים יחד. אבירי הלילה ההם ערכו אורגיה של רצח, שחיטה, אונס וביזה. את תושבי העיר היהודים שרפו חיים על בית הכנסת שבו הסתתרו, ובכך חיסלו את הקהילה. וזה בלי להזכיר את נתיב ההרס שהותירו האבירים בקהילות היהודיות באירופה בדרכם לארץ הקודש, במה שמכונה בהיסטוריה היהודית כפרעות תתנ"ו (1096). במסע ההוא הם השמידו קהילות שלמות, רצחו, שרפו, בזזו, אנסו והעלו יהודים על המוקד, והכול לשם שמיים.

גורלם של המוסלמים בירושלים לא היה טוב יותר. אלה שילמו כופר נפש גבוה כדי להציל את עצמם, והתרכזו במסגד אל-אקצה. את הכסף הצלבנים לקחו, אבל זה לא הפריע להם לרצוח את המוסלמים בכל זאת. המעטים שניצלו מהטבח נמכרו לעבדות. עדויות של בני התקופה סיפרו שנחלי דם זרמו בחוצות ירושלים, והיו כה גבוהים עד שהגיעו לקרסולי הכובשים. לפי עדויות אחרות - עד לברכי הסוסים.

"אי-אפשר היה לחזות במספר העצום של הנשחטים בלי לחוש אימה ולהתחלחל", תיאר היסטוריון צלבני את הזוועה. "בכל מקום היו מושלכים חלקי גופות של בני אדם; האדמה הייתה מכוסה בדמם הניגר של ההרוגים".

אבל ירושלים של היום אינה נוטרת טינה לאבירים. להפך, היא מעדנת את ההיסטוריה ומתרפקת על הנוסטלגיה. אפשר להבין מה מביא ישראלים יהודים - כולל חובשי כיפה שבאו בהמוניהם לעיר העתיקה - להזדהות, להתלהב ולהתאהב באימאז' הרומנטי של ימי הביניים, ולהניח לשעה קלה לאמיתות ההיסטוריות הלא נעימות. הרבה יותר כיף להזדהות עם בחור צעיר, חזק וסקסי עם גלימה וחרב, מאשר עם הקורבן הפסיבי והחלש שלו, גם אם מבחינת האבירים עצמם ה"רעים" בסיפור הזה הם במקרה אנחנו.

זה נכון במיוחד בתרבות גלובלית ששואבת את הדימויים שלה יותר מהוליווד מאשר מספרי ההיסטוריה. ואכן, גם תעשיית הקולנוע, הקשובה תמיד ללב קהלה, מספקת עוד ועוד דימויים, סרטים וסדרות טלוויזיה על רקע ימי הביניים. זה כשלעצמו אינו דבר חדש - רובין הוד, ז'אן דארק ואחרים קסמו לבמאים עוד בימי הסרט האילם, אולם נראה שלאחרונה מסתמנת פריחה מחודשת. יבול השנים האחרונות כולל גרסאות חדשות לסיפוריהם של רובין הוד (סרט וסדרת טלוויזיה), של ז'אן דארק (סרט ומיני סדרה), של המלך ארתור (כולל סרט וסדרת טלוויזיה על חיי מרלין, קוסם הבית של המלך ארתור) ואחרים. וזה בלי להזכיר סרטים על רקע התקופה, כמו "סיפורו של אביר", "ממלכת גן עדן", "המוות השחור", "עמודי תבל" (מיני סדרה, אפוס היסטורי רחב יריעה על רקע מלחמת האזרחים הראשונה באנגליה של המאה ה-12), ושתי סדרות דוקומנטריות של הבי.בי.סי בכיכובו של טרי ג'ונס, על החיים בימי הביניים ועל מסעות הצלב.

כל שבוע יש אירוע

ישראל אינה המתרפקת היחידה על הימים הידועים לשמצה. למעשה, היא מיישרת קו עם אירופה ועם ארצות הברית, שחוות כבר שנים אחדות פריחה גדולה של אירועים כאלה; היקף עצום של אירועים המשחזרים קרבות אבירים, סעודות אבירים ותהלוכות חצר. למעשה, כמעט אין שבוע שבו לא מתקיים איפשהו בעולם המערבי פסטיבל, יריד, אירוע או שחזור קרב הקשור באבירים.

בקיץ האחרון פגשתי בפסטיבל כזה בצרפת משפחה שלמה, שבאה בתלבושת מושקעת של כפריים מימי הביניים. כל הבגדים והאביזרים - מאבזם ועד שרוך נעל, מכיפה ועד שביס - הוכנו ונתפרו עבורם לפי מידה אצל חייט המתמחה בבגדים היסטוריים. הם לא הסגירו מחירים, אבל ציינו שמדובר בתענוג לא זול. בשיחה איתם התברר שזה תחביב משפחתי, והם מאווררים את התלבושת החיננית אחת לכמה שבועות כשהם משתתפים בפסטיבל ימי-ביניימי כזה או אחר ברחבי צרפת.

נפגשנו בפסטיבל ז'אן דארק בעיר ריימס, שם משחזרים מדי שנה את תהלוכת ההכתרה של המלך שארל השביעי בהשתתפות הבתולה מאורליאן. שבוע קודם לכן השתתפו בתהלוכה ימי-ביניימית בעיר אחרת, ובחודש שלאחר מכן התעתדו לנסוע לעוד אחת.

יותר ממאה אנשים צעדו בתהלוכה החגיגית. הם הגיעו במיוחד עם תלבושותיהם מרחבי צרפת כדי להשתתף באירוע. חלקם הכירו זה את זה מאירועים דומים במקומות אחרים. שכם אל שכם צעדו איכרים, נזירים, אבירים, אצילים ובעלי מלאכה, מגדל אווזים מלווה בלהקה מגעגעת וקבוצת מוזיקאים בבגדים ובכלי נגינה אותנטיים. בתהלוכה צפו אלפי אנשים, רבים מהם הגיעו שעות לפני תחילתה כדי לתפוס מקום טוב לצפייה.

זוהי רק דוגמה אחת. סביב הטרנד הימיביניימי מתפתחת תעשייה שלמה. יש אפילו חברות, כמו Medieval Events הבריטית, שמתמחות בארגון אירועים, חתונות ואפילו ימי כיף לעובדים באווירה ימיביניימית. הם מגיעים עם סוסים, אוהלים, קשתות, חרבות ועם רומחים, ומתחייבים לאירוע בלתי נשכח. אך עיקר הפעילות הוא בכיוון התיירותי-תרבותי.

אירופה כולה חוגגת בפסטיבלים מדיאבליים, וכל אומה מתרפקת על מורשתה: באנגליה - פסטיבל רובין הוד ביער שרווד, עם תחרויות קליעה למטרה בחץ וקשת בסגנון המאה ה-12; בסקנדינביה - פסטיבלי ויקינגים, שם מפליגים באוניות עץ וחובשים קסדות עם קרניים מתעקלות; בספרד מתקיימים כמה פסטיבלים שבהם מתחפשים לנוצרים וללוחמים מורים (הכובשים המוסלמים של ספרד) ומשחזרים קרבות.

300 אירו לגלימה מקטיפה

בגרמניה, המקום הפופולרי ביותר לצפות בתחרויות אבירים הוא טירת קאלטנברג ליד מינכן. באיטליה משגשגת מסורת הפאליו - תחרויות ימיביניימיות בין אבירים מרובעי ערים שונות. המפורסם ביותר הוא הפאליו של סיינה, אטרקציה תיירותית שאלפי תיירים עולים אליה לרגל מדי שנה, אך יש גם אירועי פאליו קטנים יותר וידועים פחות - בפרארה, בטרנטו, בגוביו ועוד. חלקן תחרויות רכיבה על סוסים, אחרות תחרויות שיט בנהר או סחיבת בולי עץ כבדים במעלה ההר.

יש גם פאליו אחד שבו רוכבים על חמורים דווקא, ואחר שבו משלבים אווזים שמייצגים את הרבעים השונים. לצדם מתקיימת גם תהלוכה חגיגית עם תלבושות היסטוריות ועם מוזיקה עתיקה, ביריד צבעוני ובאווירה פסטיבלית. כמה מהאירועים הם באמת מסורות עתיקות שנחגגו מאז ימי הביניים. אחרים זכו לתחייה רק לאחרונה.

אפילו בקרואטיה התחילו לאחרונה לקיים פסטיבלים כאלה בערים היסטוריות כמו דוברובניק או באי הקטן ראב (Rab). במאה ה-14 היה האחרון תחת כיבוש ונציאני, ושוחרר (או נכבש מחדש) על-ידי הדוכס הצרפתי לואי מאנז'ו. במסגרת החגיגות ערכו תושבי המקום יריד ותחרות קשתים, שהיו למסורת בתקופתם. ב-1995 נזכרו פרנסי העיר בתחרות ההיא, והחזירו עטרה ליושנה. כך נולדה עוד מסורת חדשה-ישנה שמתקיימת באדיקות מדי שנה, לשמחת התושבים והתיירים.

באירועים המדיאבליים הללו יש לרוב יריד, ובו דוכנים למכירת אביזרים - מחרבות, קסדות ומגינים ועד תכשיטים, נעליים, ספרים בכריכות עור או עץ וכמובן בגדים לרוב - גלימות, טוניקות, מעילים, מגפיים וכובעים. אלה לא תחפושות חפוזות לפורים, אלא בגדים ממש, התפורים בתשומת לב לפי ציורים עתיקים מימי הביניים ומהרנסנס.

המחירים, אגב, אינם זולים: גלימה מקטיפה או מצמר עולה בין 200 ל-300 אירו, חצאית או חולצה כ-100 אירו. המוכרים בדרך כלל מחופשים בעצמם, וגם כמה מבאי היריד מסתובבים בתלבושות שקנו בירידים קודמים או במקומות אחרים.

אפשר להצטייד גם באמצעות האינטרנט, באחד האתרים שמציעים ממיטב אופנת המאות ה-14 וה-15. כזהו למשל טיודור שופ אונליין, המציע ללקוחותיו להזין את מידותיהם, לסמן את הצבעים החביבים עליהם ולבחור בין גלימת נזיר (יש אפילו דגם שנקרא "נזיר דה לוקס") למערכת בגדים של אביר או למוזגת בפונדק. המחירים נעים סביב כמה מאות דולרים לתחפושת.

אבל מילא אירופה, שם בכל זאת זה חלק מהמסורת. גם בארצות הברית זהו בילוי פופולרי, על אף שספק רב אם בימי הביניים ידעו האבירים האירופים על קיומו של העולם החדש. מפלורידה ואריזונה ועד לואיזיאנה, אלבמה ואוקלהומה - עשרות פסטיבלים וירידים כאלה מתקיימים שם בקביעות. בארצות הברית הלכו צעד נוסף עם מסחור התופעה, והביאו לעולם את Medieval Times, מתחמי בילוי בנוסח המאה ה-11. המתחמים בנויים כטירות, ובהן תצוגות ושחזורים של החיים בימי הביניים לצד מתקני שעשועים ובילוי. הקונספט מציע למשתתפים הרבה יין בגביעים גדולים, נתחי בשר מדממים, וכמובן - קרבות אבירים.

המתחם הראשון הוקם בפלורידה, אבל עם ההצלחה הפכה Medieval Times לרשת. כיום פועלות ברחבי ארצות הברית וקנדה תשע "טירות" כאלה - מטקסס ומג'ורג'יה ועד קליפורניה, ניו ג'רזי וטורונטו. למרבה האירוניה ייצאה הרשת את הקונספט בחזרה לעולם הישן. סניף אירופי של הרשת פועל כפארק שעשועים ליד אגם גארדה בצפון איטליה.

האגודה לאנכרוניזם יצירתי

ז'אנר פופולרי נוסף, מסחרי פחות והיסטורי-חינוכי קצת יותר, הוא שחזורי קרבות היסטוריים. אלה אירועים בקנה מידה גדול יותר, שמשתתפים בהם מאות אנשים, בתלבושות ובכלי נשק משוחזרים, ועוד אלפים צופים בהם. אחד הידועים שבאירועים הללו הוא שחזור קרב טיוקסברי, הנחשב לגדול מסוגו באירופה. אלפים מחובבי הז'אנר מגיעים לשם מדי שנה, ולא רק בריטים, כדי לצפות וליטול חלק ב"היסטוריה החיה", שחזור של הקרב המפורסם במלחמת השושנים בבריטניה של המאה ה-15. את הקרב משחזרים באתר המקורי, במקום שבו נלחמו בארבעה במאי 1471 צבאותיהם של בית יורק ובית לנקסטר. זהו שיאו של פסטיבל גדול, שמציע לצד הפולקלור הרגיל גם יריד גדול במיוחד, שבו אפשר לקנות אפילו כלי נשק ורהיטים בסגנון ימי הביניים.

מגדילים לעשות חברי עמותת SCA, ראשי תיבות של "האגודה לאנכרוניזם יצירתי", שחבריה עוסקים בשחזור אורחות החיים של ימי הביניים באופן פעיל. כאן לא רק קונים בגדים אלא תופרים אותם, תוך עיון במסמכים ובתמונות מהתקופה. הרציניים במיוחד גם טווים לא פעם את הבד במו ידיהם. במפגשים שלהם - ביערות או באזורים כפריים ריקים מציביליזציה - הם נלחמים, מנגנים, שרים, רוקדים, חוגגים, שואבים מים, מבשלים ומציירים מגילות קלף, כשהם מנסים לחוות את ימי הביניים באופן המדויק ביותר שהם יכולים, כל אחד לפי תחומי העניין שלו. כל משתתף מאמץ לעצמו דמות, פרסונה, וחי אותה לפי מיטב הבנתו, דמיונו ומשאביו.

ראשיתו של הארגון לפני כשלושים שנה, עם תחילתו של הטרנד הימיביניימי. קבוצה של סטודנטים לספרות של ימי הביניים מאוניברסיטת ברקלי החלה במסורת, ולאט-לאט הצטרפו אליהם אנשים נוספים, ונותרו כמה קבוצות, רובן בארצות הברית ובבריטניה.

בכלל, האינטרנט נתן דחיפה נוספת להתפשטות ולתקשורת בין הקבוצות השונות, וכיום מונה העמותה יותר מ-15 אלף חברים, רובם בצפון אמריקה ובאירופה. הם מקיימים ביניהם תקשורת פעילה באינטרנט, בפייסבוק, בטוויטר ועם שאר עזרים מתוצרת המאה העשרים. בעבר היה ניסיון להקים גם סניף ישראלי, שיובא לירושלים על-ידי עולים מארצות הברית, אבל אחרי כמה ניסיונות צנועים הסניף, שכינויו היה מעלה גיבורים, לא שרד. יש לו עדיין אתר אינטרנט (באנגלית), אבל הפעילות האחרונה נרשמה בו ב-2007.

כבוד, אומץ ואצילות

את ברתולומיאו הייטאוור פגשתי בפייסבוק. בראיון טלפוני הוא התגלה כדן ווטסון, בן 40 ומשהו, מרצה למדעי המחשב באוניברסיטה במדינת יוטה. הייטאוור הוא אציל נורמני מסוף המאה ה-11, בן שני במשפחה שאינו יורש אדמות, ולפיכך הפך לאביר. הוא חי בסיציליה, איטליה, הרחק ממשפחתו. היו רגעים בשיחה שלנו שבהם שתי הדמויות הצטלבו, והאביר הנורמני היה נוכח בשיחת הטלפון הטרנס אטלנטית.

שתי הדמויות מתעניינות בנשק ימיביניימי, במיוחד בייצור קשתות. ווטסון בונה קשתות וסוגי נשק אחרים לפי ספרים בנושא, לפי צילומים של מסמכים עתיקים ומניסיון אישי. הוא בונה ומשכלל, עד שכלי הנשק משביע את רצונו. את חלקם הוא מוכר (לפעמים באמצעות האינטרנט, לפעמים בסחר חליפין תמורת פריטים אחרים), ובכך מממן חלקית את התחביב היקר - הבגדים, הנעליים, השריון, הקסדה, המגן והאביזרים.

מה פשר המשיכה שלך לימי הביניים?

"ברור שאנחנו מתייחסים לצדדים היפים של ימי הביניים, לאידיאלים ולרומנטיקה, ולא לביוב ברחובות ולמגפה השחורה. התקופה האבירית קוסמת לכל-כך הרבה אנשים בתקופתנו, משום שיש שם דברים שחסרים לנו וכנראה לא נוכל להשיג בחיים הרגילים שלנו - אידיאלים נעלים כמו כבוד, אומץ, אצילות, רעות, נאמנות. זה אמנם סוג של משחק, אבל רבים מאיתנו מתייחסים לכך כיותר מזה. זה 'אמיתי' כשאנחנו שם, ואנחנו באמת מתייחסים זה לזה לפי הדמות, הפרסונה. עם זאת, כשכולנו הולכים הביתה, זה לא 'אמיתי'".

איזה מין אנשים משתתפים בפעילות שלכם?

"זה מגוון מאוד; אנשים מכל שכבות הגיל ומכל שכבות החברה. חלקם רופאים ועורכי דין, שפים, ברוקרים, בעלי עסקים, אמנים, מורים, אנשים משולי החברה. זה לא חשוב. ממש לא משנה מה אתה עושה בחיים שמחוץ למשחק. יש שם אנשים שאני מכיר שנים בתור דמות כזו או אחרת, אבל אין לי מושג במה הם עובדים ואיפה הם גרים. זה לא רלבנטי. כמו עמיתים לעבודה שאתה לא יודע עליהם הרבה מעבר לדמות שהם מגלמים בחיי המשרד. מעניין לראות איך ברגע שאנשים שמים עליהם בגדים של תקופה אחרת, גם האישיות משתנה, וגם היחסים בין האנשים. אנשים שרגילים לנהל ולתת הוראות משחקים רק תפקיד קטן, ואחרים, שבחיי היומיום הם בעלי מלאכה או מובטלים, הופכים למנהיגים אהובים או למפקדי צבא שמחליטים על אסטרטגיות ונלחמים עד החייל האחרון".

מה זה נותן לך באופן אישי?

"אחד הדברים שהכי קוסמים לי הוא המרחק העצום של הפעילות הזו ממה שאני עושה ביומיום. בחיים הרגילים אני מתעסק במחשבים כל היום, וכאן יש דחייה מוחלטת של הטכנולוגיה. יש חזרה לעבודות כפיים - שגם זה דבר שחסר לנו מאוד. לכן יש עיסוק גדול כל-כך במלאכות הימיביניימיות. אנשים טווים ואורגים, מציירים מגילות בנוצה ומחפשים שיטות לא מוכרות לאיטום נעלי עור, למשל.

"אני גם אוהב את שחזורי הקרבות. זה אדרנלין מדהים. קשה לתאר מה עושה לך להיות בקרב של 3,000 איש, באמצע קבוצה שנלחמת יחד בחרבות ובקשתות מול האויב. זו חוויה מיוחדת, וההתרגשות היא אמיתית לגמרי. התחלתי עם זה כסטודנט בקולג' לפני עשרים שנה, ואני עדיין נהנה ומתרגש".

עד כמה אתם מקפידים על דיוק היסטורי?

"יש כאלה שמאוד מדייקים ומשקיעים בזה הרבה זמן וכסף, וגם הולכים למומחים שיבנו להם שריון ונשק באלפי דולרים. אחרים מייצרים בעצמם משהו מתוצרת בית. כל אחד עושה לפי הבנתו. אני איפשהו באמצע. אני אוהב דברים יפים ומושקעים, אבל החלטתי שזה לא הוגן לדרוש מהמשפחה שלי לממן את התחביב הזה, אז אני מנסה למכור את כלי הנשק שאני מייצר, כדי שההובי ישלם את עצמו".

אם אדם מימי הביניים היה מגיע לכאן במכונת זמן, מה הוא היה חושב עליכם?

"הוא היה צוחק עלינו. צריך להסתכל על התמונה הרחבה יותר, לא על הדיוק בפרטים. אנחנו מגדירים את התקופה באופן כללי עד שנת 1600, וזה אומר שאנשים עם נשק ועם בגדים מהמאה השישית נלחמים ליד אנשים מתקופה מאוחרת ב-500 שנה. זה כאילו שלחנו לקרב אביר עם בקבוק מים מינרליים. לכן אנחנו קוראים לעצמנו האגודה לאנכרוניזם יצירתי".

למה ימי הביניים כל-כך פופולריים, אני שואלת פעיל אחר באגודה לאנכרוניזם יצירתי, תומס קלייטון, מדריך כושר פרטי וחובש מתנדב באמבולנס. "המאה ה-21 היא די מאכזבת בעבור לא מעט אנשים", הוא עונה בשיחת טלפון מביתו בארצות הברית. "ההתקדמות הטכנולוגית והחידושים הרפואיים לא פתרו הכול. מבחינה רגשית, נשארו הרבה דברים לא פתורים. לכן כנראה הרעיון הרומנטי של חיים פשוטים מושך אותנו; החופש לעשות דברים גדולים ומיוחדים בלי לעבור ועדת מינויים. פשוט ללכת ולעשות את זה".

zohara-r@globes.co.il