הסיפור על גראנדה מילאן

אנשים שואלים איפה בדיוק היה הרגע שבו נולדה מילאן האגדית. הכל התחיל בלילה במלון באמסטרדם, כשבחור בשם סילביו ברלוסקוני נאלץ לדחוף רכב של סוכן שחקנים

נובמבר 1986. שעת לילה מאוחרת. סילביו ברלוסקוני יושב בלובי של "מלון אמסטל" המפואר באמסטרדם, מנהל מו"מ על החתמת הולנדי צעיר עם ראסטות בשם רוד חוליט. הבעלים החדש של מילאן מצליח לסכם את כל התנאים עם סוכנו של חוליט, אפולוניוס קוניינבורג. אבל לפני שברלוסקוני יכול היה להתרסק על המיטה ב"אמסטל", היתה לו עוד משימה לבצע: הרכב של קוניינבורג לא התניע. אז ברלוסקוני יצא לרחוב הגשום ודחף את האוטו של הסוכן עד שהמנוע התחיל להרעיש.

זו לא היתה רק מכונית שנכנסה להילוך באותו יום, אלא גם אחת הקבוצות הטובות ביותר בהיסטוריה של הכדורגל.

מילאן של 1987-1990, שזכתה לכינוי "גראנדה מילאן", נכנסה לפנתיאון של הכדורגל יחד עם ריאל מדריד של שנות ה-50', אייאקס של שנות ה-70' וברצלונה הנוכחית. היא הצליחה לעשות את זה למרות שההתחלה לא בישרה טובות עבורה: בכל זאת, לך תסמוך על שלושה הולנדים צעירים ולא מוכרים, שהגיעו ממדינה שבאותה תקופה הכדורגל שלה היה בנקודת שפל היסטורית. וחוץ מזה, המאמן של מילאן, אריגו סאקי, היה איש קירח וקטן שלפני כן מעולם לא אימן קבוצה בליגה הבכירה, ומעולם לא שיחק כדורגל מקצועני. אלו האנשים שהיו אמורים להפוך את מסורת הכדורגל האיטלקי על-פניה.

מוזר, אבל זה הצליח להם.

סילביו ברלוסקוני / צילום: רויטרס
 סילביו ברלוסקוני / צילום: רויטרס

סילביו ברלוסקוני. הצליח לו עם ההולנדים (צילום: רויטרס)

***

כשסאקי מונה למנג'ר של מילאן ב-1987, לא ממש היה אכפת לו שהתקשורת האיטלקית כינתה אותו "Mister Nobody". הדבר היחיד שעמד לטובתו הוא העובדה שהצליח לשפר כל קבוצה שעבד בה לפני כן. כשאנשים הזכירו לו שהוא לא שיחק כדורגל מקצועני, הוא היה עונה: "גם רוכבי סוסים לא נולדים סוסים".

ברלוסקוני, כאיש טלוויזיה שעשה את הונו בעסקי הבידור, רצה שתהיה לו קבוצה מבדרת. קבוצה שתהפוך לכרטיס הביקור של האימפריה העסקית שלו, שתהיה כרטיס הכניסה שלו לקריירה עתידית מפוארת בפוליטיקה. הוא בחר בסאקי, כי יתר המאמנים האיטלקים בזו למונח שנקרא "בידור". סאקי, כאיש מכירות צעיר בחברת שיווק הנעליים של אביו, נהג לטייל ברחבי אירופה וללמוד את הכדורגל בכל מקום שבו דרכו רגליו. אבל רק קבוצה אחת באמת הלהיבה אותו: נבחרת הולנד של שנות ה-70'. "זאת היתה תעלומה עבורי", נזכר סאקי מאוחר יותר. "הטלוויזיה היתה קטנה מדי; הרגשתי שאני חייב לראות את כל המגרש כדי להבין מה הם עושים".

בשנות ה-70' סאקי צפה באימונים של אייאקס. סאקי אהב לראות את אייאקס מכווצת את שטח המגרש: שחקני ההגנה שלה לחצו עד קו האמצע, כך ששדה המשחק הצטמצם ל-50 מטרים. בשטח הקטן הזה, היריבים נאלצו לעמוד בלחץ ברגע שקיבלו את הכדור, ובדרך כלל מיהרו לאבד אותו. ככה בדיוק רצה סאקי שהקבוצות שלו ישחקו כשהוא יהפוך למאמן. הן יהיו חייבות ללחוץ ולהחזיק בכדור. קבוצות גדולות מחזיקות בכדור.

לא כשמדובר על קבוצות גדולות באיטליה: המסורת של האיטלקים היתה קטנאצ'יו - הגנה והתקפות מתפרצות. כך שכדי ליצור את הקבוצה המושלמת, סאקי הזדקק להולנדים. חוליט היה רק ההתחלה: בתור איש גדול, גם מבחינה פיזית וגם מבחינת אגו, הוא דחף את חבריו האיטלקים להתקיף, אפילו כשמילאן היתה מובילה. אבל סאקי ושחקני מילאן היו קצת פחות בטוחים לגבי הרכש ההולנדי השני של ברלוסקוני: חלוץ שברירי בן 22 העונה לשם מרקו ואן באסטן. כשהוא הגיע ב-1987 למגרש האימונים של מילאן, כשהוא לובש ג'ינס דהויים, ואן באסטן נראה יותר כמו סטודנט מאשר החלוץ שאמור לעורר אימה בהגנות האיטלקיות. אף אחד באיטליה לא הכיר אותו, שלא לדבר על הליגה ההולנדית הקטנטנה; והולנד? היא לא העפילה לאף טורניר בינלאומי מאז 1980. ובכל אופן - ואן באסטן בילה פצוע ביציע את רוב עונת הבכורה שלו במילאן (1987/88).

זה לא שינה יותר מדי: סאקי בנה מיד קבוצה מבריקה, לוחצת, שזכתה באליפות. האימונים שלו היו מייגעים: שחקנים תירגלו שוב ושוב את העמדות שהם צריכים להגיע אליהן בכל סיטואציה. לדוגמא, כל הקבוצה התקדמה 10-15 מטרים קדימה כשמגן של היריבה החזיק בכדור - וכך סגרה לו את כל אופציות המסירה. כמו אייאקס הגדולה, גם מילאן של סאקי העדיפה לשחק על שטח של 50 מטרים, והכדור כמעט תמיד היה במחצית המגרש של היריב. האוהדים באיטליה התאהבו מהר בכדורגל ההתקפי הזה, שהיה זר להם. כשוואן באסטן התלונן בפני סאקי אחרי אחד האימונים ש"אנחנו עובדים קשה כל כך אבל בכלל לא נהנים", סאקי ענה לו: "ילד, אתה לא מבין כמה הנאה הציבור מקבל מכם". הסופר האנגלי ג'ונתן ווילסון, בספרו "להפוך את הפירמידה" על ההיסטוריה של הטקטיקה, מייחס "הרבה אמת" להשקפה של סאקי, לפיה לא היו חידושים טקטיים גדולים בכדורגל מאז מילאן הזאת. ברצלונה של היום משתמשת במשחק לחץ מאוד דומה, שגם הוא נשען על מקורות הולנדים.

אריגו סאקי / צילום: רויטרס
 אריגו סאקי / צילום: רויטרס

סאקי. לא היו הרבה חידושים טקטיים גדולים מאז מילאן שלו (צילום: רויטרס)

***

ואן באסטן וחוליט נסעו ליורו 1988, והביאו להולנד את התואר היחיד בתולדותיה. באותו קיץ, כוכב אחר של האורנג', פרנק רייקארד, הצטרף למילאן. הסרייה A בדיוק החליטה להגדיל את מכסת הזרים שלה לכל קבוצה משניים לשלושה. היה ברור שסאקי יביא עוד הולנדי.

רייקארד וחוליט מכירים אחד את השני בערך מינקות. האבות של שניהם הגיעו מהקאריביים על אותה ספינה להולנד, שם הפכו לכדורגלנים חצי-מקצועניים. כילדים, רייקארד וחוליט שיחקו יחד כדורגל ברובע באלבופליין באמסטרדם. שניהם ערכו את הבכורה שלהם בנבחרת ב-1981, בהפסד 1-2 לשווייץ, כשרייקארד מחליף את חוליט במחצית.

למרות הכל, ההולנדים, או "הטוליפים" כפי שהאיטלקים קראו להם, היו אנשים מאוד שונים. חוליט היה איש כריזמטי שאהב מוזיקה וניו-אייג'. ואן באסטן היה אדם קריר ששמר על פרטיות. הוא היה קורא לחוליט "גורו", כדי לצחוק על הנטייה שלו לדון בנושאי אקטואליה. חוליט בתגובה קרא לוואן באסטן "בייסיק", על שם שפת המחשבים של אותם ימים. ורייקארד, פסיכולוג מלידה, היה נהנה לצפות מהצד בריבים שלהם.

כשרייקארד מדבר על "גראנדה מילאן", הוא הופך לקומיקאי. הוא לא זוכר את המשחקים עצמם, אלא חבורת צעירים שמבלים ב"מילאנלו", מגרש האימונים של מילאן בהרים שמעל אגם קומו. רייקארד מספר למשל על סאקי והתלהבות מדריך-הצופים שלו. הוא עדיין רואה את סאקי מפטרל במסדרונות ה"מילאנלו" לאחר ארוחת הצהריים, בודק שהשחקנים שלו נחים כמו שצריך. כשסאקי התהלך, הנעליים שלו הרעישו, "וכשהיינו שומעים את הסאונד הזה, היינו מכבים את האורות ונשכבים במיטה". אבל יום אחד רייקארד ושותפו לחדר צפו בסרט מפוקפק בטלוויזיה, ולא שמעו את סאקי. המאמן דפק על הדלת, נכנס לחדר ומצא את שני השחקנים שלו שוכבים על המיטה, כשהאוויר חנוק מעשן סיגריות, ושדיים חשופים ממלאים את מסך הטלוויזיה. סאקי נתקף בהלה, מלמל "סליחה", סגר את הדלת וברח החוצה.

והיה גם את היום הקייצי ההוא באחד מאימוני טרום-העונה. השחקנים התאספו סביב סאקי, שעמד להתחיל בעוד אחד מהנאומים שלו. הפה שלו היה פתוח, הקול שלו גבוה, הזרועות התנפנפו לכל עבר (רייקארד מחקה אותו כשהוא מתאר את זה), ופתאום צרעה טסה לו ישר לתוך הפה. ההוראות פסקו בזמן שרופא הקבוצה טיפל בו.

וכמובן, היה את היום ההוא שרייקארד נרדם באמצע האימון.

מרקו ואן באסטן / צילום: רויטרס
 מרקו ואן באסטן / צילום: רויטרס

ואן באסטן. ההולנדים היו מאד שונים אחד משני (צילום: רויטרס)

***

ולמרות כל הטירוף הזה, מילאן שגשגה. בחצי גמר גביע אירופה ב-1989, היא מחקה את ריאל מדריד 0-5. בגמר, היא רמסה 0-4 את סטיאווה בוקרשט, כשוואן באסטן וחוליט כובשים צמדים. אחרי שוואן באסטן כבש את הרביעי, חוליט רדף אחריו כדי לחבק אותו, אבל ואן באסטן לא הפסיק לרוץ. "חשבתי שהוא אף פעם לא יעצור", נזכר חוליט. חוליט תפס בסוף את ואן באסטן, ושאל אותו למה הוא ביצע חצי-מרתון. "ראיתי לפני המשחק בחור הולנדי ששילם מלא כסף כדי לקנות שלט פרסום. הוא הבטיח להביא לי 'מתנה' אם אבקיע גול ואעשה פוזות ליד השלט שלו".

הסעודה בלילה שלאחר אותו משחק גמר המשיכה להבהיר עד כמה "גראנדה מילאן" היתה שונה לא רק על הדשא - אלא גם במובן החברתי. השחקנים, המנהלים והמקורבים של הקבוצה כבר היו ישובים במקומות שלהם כשהדלתות נפתחו וברלוסקוני נכנס למסעדה. כולם קמו מהכיסאות שלהם כדי למחוא כפיים. הפרזידנטה עבר שולחן-שולחן כשאנשי הקבוצה נלהבים ללחוץ לו את היד. ואז הגיע ברלוסקוני לשולחן של ההולנדים. אבל ההולנדים המשיכו לשבת. "הולנדים מאמינים בשוויון זכויות", מסביר רייקארד את הרגע המביך הזה. "אם אני לא טועה, ואן באסטן אפילו לא הסתכל על הנשיא, הוא פשוט המשיך לאכול. החיוך של ברלוסקוני נעלם כשהוא ראה את זה". רייקארד הרגיש לא נעים מהנשיא, אז הוא סובב את הכיסא בכיוון שלו ולחץ לו את היד.

ב-1990 מילאן זכתה שוב בגביע האירופי, אבל ניצחה רק 0-1 בגמר, את בנפיקה. לאחר מכן, "הטוליפים" התפיידו. באותו קיץ ואן באסטן ורייקארד רבו עם חוליט במונדיאל באיטליה, כי הם לא חשבו שהוא צריך לדרוש תפקיד מרכזי בנבחרת. ואז חוליט החל להיפצע, והקרסול של ואן באסטן התמוטט. בדיוק כשמלאו לו 28, כבש ואן באסטן ארבעה שערים נגד גוטנבורג. הוא כמעט לא הצליח להשלים משחק כדורגל שלם מאז. יום אחד בסן סירו ב-1995, הוא הגיע להלוויה שלו עצמו: הקרסול שלו כבר היה גמור, לאחר שניזוק יותר מניתוחים מאשר מתאקלים של בלמים. הוא לבש חולצה ורודה וז'קט זמש חום, התאמץ בכוח לא לבכות, התהלך מסביב למגרש ונפרד מאוהדי מילאן. על הספסל, מחליפו של סאקי במילאן, פאביו קאפלו, התייפח (ואן באסטן צפה בתמונות האלו לאחר מכן וזרק בחוסר אמונה: "לאיש הזה יש רגשות, אה?").

ואן באסטן נבחר לשחקן השנה באירופה שלוש פעמים בין 1988 ל-1992. חוליט זכה בפרס ב-1987; גם לרייקארד הגיע לזכות, אבל אף אחד לא מצביע אף פעם עבור קשרים הגנתיים.

חוליט נכנס לעוד כמה מריבות במילאן, ולבסוף עזב את הקבוצה. כשאוהדי מילאן בחרו מאוחר יותר את ה-11 הכי גדולים של המועדון במאה ה-20', הם השאירו את חוליט בחוץ. רייקארד דווקא עזב את איטליה כדמות אהובה, וכשהוא חזר לסן סירו לשחק נגד מילאן במדי קבוצה גדולה חדשה של אייאקס, האוהדים המילאנזים העניקו לו תשואות.

פאביו קאפלו, נבחרת אנגליה, כדורגל / צלם רויטרס
 פאביו קאפלו, נבחרת אנגליה, כדורגל / צלם רויטרס

פאביו קאפלו. אפילו הוא בכה כשוואן באסטן פרש (צילום: רויטרס)

***

קאפלו העניק ל"גראנדה מילאן" הזדמנות שנייה. ללא אותו משחק לחץ בלתי פוסק, הוא הביא למילאן זכייה בארבע אליפויות איטליה וליגת אלופות אחת בין 1992 ל-1996. אבל כמו שחורחה ואלדנו, השחקן הארגנטיני והמנכ"ל של ריאל מדריד (ובזמנו הפנוי משורר כדורגל) אומר - אנשים זוכרים את הקבוצה של סאקי כטובה יותר.

סאקי מעולם לא הצליח להוביל קבוצות נוספות אל תהילה. אבל באותה שיחה ישנה עם ואן באסטן הצעיר, הוא קלע בול לנקודה: הקבוצה ההולנדית-איטלקית שלו גרמה לנו הנאה.