הר הכרמל כותב טור אישי

ראיתי אתכם עומדים מול האש, מתיזים ושופכים מים מהשמיים. אמיצים אבל קטנים

א.

שלום, אני הר הכרמל ורציתי רק לומר לכם שלפחות מבחינתי המצב לא כל-כך גרוע. אני יודע שמבחינתכם, בני האדם, מדובר באסון גדול. אני יודע שרבים מכם מתו, שאחרים איבדו את בתיהם ושיכול להיות שכמה מהפוליטיקאים שלכם יאבדו את משרותיהם, אפילו שבמקומכם לא הייתי עוצר את הנשימה.

הייתי משתתף בצערכם אבל אני הר, אתם יודעים, וככזה אני אדיש לצרותיכם כמו גם לשמחותיכם.

נכון, זה לא נעים. כמעט רבע ממני נשרף בשבוע שעבר, איבדתי משהו כמו חמישה מיליון מבניי העצים. האלון, החרוב, הלוטם, האורן. ומי יודע כמה מבעלי החיים ששימשתי להם כבית נספו באש. חסרה לי שירתם של העורבני ושל הירגזי, כמו גם הדגדוג הנעים שעושות שיירות הנמלים הפוסעות על גבי, שלא לדבר על צלצול הפעמונים הקשורים לצווארי הכבשים הרועות על מורדותיי.

חסרה לי הצבעוניות של הפרפרים. אני מתגעגע ליחמור, לאייל ולנשר, ואילו רק הייתם יודעים כמה מגרד לי - הו, כמה שמגרד לי! - מכל האמוניום הרב-זרחתי הזה שהמטוסים שלכם ושל החברים שלכם מהעולם שפכו עליי. אבל אני הר, והר לא מתלונן. מה גם שאני נוטה להסתכל על חצי הכוס המלאה: חלקים נרחבים ממני נשארו ירוקים כשהיו, הים התיכון שמולי עדיין כחול, וכך גם השמיים שמעליי.

אחרי הכול, אתם בסך-הכול בני אדם; באים, עושים נזק והולכים. בסוף זה שלושתנו - הים, השמיים ואני. וכשאני אומר אני הכוונה גם לחי ולצומח.

והם יחזרו כולם. השחור ישוב ללבלב. אני לא מודאג. למעשה, אני מתחדש ברגעים אלה ממש. המומחים אומרים שבתוך ארבעים שנה ככה הכול ישוב לקדמותו. לכם זה אולי נראה הרבה, אבל בתכלס זה שום דבר.

אני יודע שדרור פויר, שכותב את הדברים האלה מפי, חושב לעצמו בתוגה שבעוד ארבעים שנה הוא יהיה בן 80 ושזה נורא זקן, אבל מבחינתי זה לא יותר ממצמוץ. אם הרים היו הולכים עם שעונים, 40 שנה לא היו אפילו אלפית שנייה. ולגבי דרור פויר, תאמינו לי שמוכשרים ממנו כבר זימרו בשבחיי. אני לא מתרגש.

ב.

אני הר הכרמל. האמת שזה קצת משעשע אותי שאתם קוראים לי הר, כולה 546 מטרים. לא יותר מתל קטן ביחס להרים אמיתיים, נישאים ורבי הוד. לידם אני כלום. בעולם יש מגדלים מעשי ידי אדם שגבוהים ממני ב-300 מטרים. אבל אתם ישראלים מצחיקים. עובדה; לירדן אתם קוראים נהר, לכינרת אתם קוראים ימה. פרופורציות אף פעם לא היו הצד החזק שלכם.

אני מקסימום רכס, ורכס צעיר למדי. נולדתי מהים בתקופת הפליוקן בעידן הקנוזואיקון. אני בן משהו כמו חמישה מיליון שנים גג, סביר להניח שפחות, בטח סביב השלושה מיליון, אבל מי סופר. כשאתה הר אף אחד לא מרים אותך על כיסא.

אני ילד. למעשה, אני עדיין גדל. משהו כמו סנטימטר בכל שנה. אם שום דבר דרמטי לא ישתנה - ומבחינתי שריפה קטנה כמו זו של השבוע שעבר רחוקה מלהיקרא דרמטית - במשהו כמו מיליון שנה יהיה אפשר לקרוא לי הר. מתאים לי, האמת. לא הייתי מתנגד להתנשא מעל העננים ולגעת בשמיים.

הייתי רוצה להיות כמו הקילימנג'רו, האקונקאגווה, המאונה קיאה בהוואי או האוורסט - ההר הכי גבוה בעולם. אם הרים היו יכולים לקנא, הייתי מקנא במאונה קיאה. זה הר! 10,203 מטרים. 4,207 מהם מעל גובה פני הים. למאונה קיאה יש הכול: רגליו בקרקעית האוקיינוס וראשו בכוכבים. מי אני לעומתו?

ג.אבל אתם יודעים מה? האמת היא שלא הייתי מתחלף עם אף אחד. אני אולי נמוך וקרוב לחיפה, אבל תמיד היו לי - ויש לי עדיין - חיים מעניינים לאללה. לא הייתי רוצה להיוולד בשום מקום אחר. כמוכם וכמו השכנים הערבים שלכם (עד היום לא הצלחתי להבין מה בדיוק ההבדל, אתם נראים לי נורא דומים), גם אני פיתחתי קשר מיוחד למקום הזה. אני לא הולך לשום מקום, בואו נגיד את זה ככה. זה הבית שלי.

ב-120 אלף השנים פחות או יותר שאתם חיים עליי ובתוכי ולמורדותיי למדתי להכיר אתכם. מהאדם הקדמון, דרך הכנענים, שבטי ישראל, הפיניקים, הצלבנים, המוסלמים, הדרוזים ועד הציונים. ראיתי הכול, פחות או יותר. ראיתי אתכם סוגדים לי. זה תמיד הצחיק אותי, אבל היה גם די נעים. פריון? מה לי ולפריון? אני בסך-הכול רכס קטן וירוק.

ראיתי אתכם חופרים מערות, בונים יישובים, מקימים מבצרים, נלחמים, מנצחים, מפסידים. שמעתי אתכם קוראים לי בשמות: "הר אלף המערות", "אף האיילה", "הראש הקדוש" וכל מיני כאלה. לא מעט מהשיגיונות שלכם והרבה מהדם שלכם ספגתי במהלך השנים.

אבל לא רק רע הבאתם; יש בכם משהו, בני האדם. הצחוק של הילדים, התשוקה של הצעירים, השלווה של הזקנים. כל-כך הרבה רגעים יפים עברו עליי במיליוני השנים האלה. אילו רק הרים היו יכולים לדבר.

אתם והדתות שלכם תמיד רציתם להיות בקרבתי; הכרמליטים, הבהאים, האחמדים, היהודים, הנוצרים, המוסלמים. במיליוני השנים שאני פה ראיתי כל-כך הרבה אנשים שמחפשים את אלוהים וכל-כך הרבה אנשים ראיתי שחשבו שמצאו, אבל אף פעם לא הבנתי למה אתם בכלל צריכים להמציא לכם אלוהים. טוב, אני רק הר, מה אני מבין.

ואם כבר אלוהים, דרור פויר פה אומר לי שיש אצלכם מנהיגים רוחניים הטוענים שהשריפה היא עונש מהשמיים. תגידו לי, חבורת גמדים - מה אתם יודעים על השמיים בכלל? מאיפה יש לכם את החוצפה לטעון שלשמיים אכפת מהשטויות הקטנוניות שלכם? אני קצת יותר ותיק פה, ואני אומר לכם שלשמיים אין שום עניין בכם. בקושי בי הם מתעניינים.

אבל דבר אחד למדתי על בני האדם, לפחות על אלה שהכרתי: לא משנה באיזה אלוהים הם מאמינים, בסופו של דבר מה שהם באמת רוצים זה צל.

את המאות ה-20 וה-21 אני לא כל-כך אוהב, זו האמת. אתם הולכים ונהיים קצת יותר מדי. מתיישבים בכל מקום, מקימים מפעלים מזהמים, נלחמים, צדים, מדבירים, יוצקים בי בטון, חורצים בי בגלגלי הארבע על ארבע שלכם, כלים מתועבים, שלא לדבר על התשוקה הלא ברורה שלכם לטעת בי זני עצים לא מקומיים במקום ללכת על מה שמתאים לי, ההתחממות של הכדור, השריפות הרבות (רק בשלושים השנים האחרונות איבדתי לאש משהו כמו שמונים אלף דונם), המגוון הביולוגי שהצטמצם.

אתם לא נמצאים פה הרבה זמן ועוד רגע אתם נעלמים, אז בחייאת - תרגיעו. קצת צניעות.

אני לא רומנטיקן או משהו ואין בי טיפה של געגוע, אבל תאמינו לי שהיה פה יותר שמח לפני שנולדתם.

ד.בקשר לאש.

אין לי בעיה עקרונית איתה. אנחנו חיים טוב מאוד יחד, אני והאש והמים והרוח והחיות והעצים. כל אחד עושה את שלו בזמן שלו. אתם קוראים לכל זה "הטבע". ראיתי אתכם עומדים מול האש, מתיזים עליה מים, שופכים עליה חומרים מהשמיים. נראיתם לי קטנים כל-כך. אמיצים, אבל קטנים. אתם קוראים לה אויב, לאש, אבל היא לא האויב שלי. האש לא רעה, העץ לא טוב. אנחנו יחד בסיפור הזה, האש והעץ והרוח ואני.

אין בי שום כעס. גם לא באורנים. להפך. לראות אותה משתוללת ככה זה מראה יפה. חבל שאנשים היו צריכים למות, אבל מצד שני, זה היה בגלל אנשים מסויימים שזלזלו בחיי אנשים אחרים. אתם צריכים ללמוד את הלקח, והלקח שאתם צריכים ללמוד לא יגיע משום ועדת חקירה, כי עוד לא קראתי שום דוח של ועדת חקירה שסיכמה את מסקנותיה ב"כבדו את ההר".

ה.

לסיום יש לי רק בקשה אחת מכם: אני יודע שאתם חורשי טוב בעיקרון, אבל עכשיו תעזבו אותי בשקט. אתם יכולים כמובן לבוא לבקר, אני מאוד אוהב שאתם פה, אבל אל תגעו ואל תיטעו ואל תתערבו ואל תפריעו. מספיק נזק עשיתם. הדבר הכי גרוע שאתם יכולים לעשות עכשיו זה לנסות לעזור.

תנו לי ללקק את הפצעים ולהחלים בקצב שלי, ותיק-תק אני חוזר להיות ההר הירוק כל ימות השנה.

דרור פויר
 דרור פויר

ראיתי אתכם עומדים מול האש, מתיזים מים, שופכים חומרים מהשמיים. נראיתם לי קטנים כל-כך. אמיצים, אבל קטנים

צרו איתנו קשר *5988