"אחרי השריפה לא נשאר כלום; מתחילים מלקנות תחתונים"

שריפת הענק בכרמל כובתה בשעה טובה. את שידורי החדשות הרציפים יחליפו בקרוב שלושים ומשהו אחוזים מאזרחי ישראל בשידורים רציפים מבית "האח הגדול", וגם הכותרות הראשיות בעיתונים יפנו אט-אט מקום לטובת פרשיית המין התורנית או לטובת גלגול נוסף של הסכם שלום כן או לא (סביר שלא). מי שההתמודדות שלהם רק החלה הם האנשים שביתם, על תכולתו הפיזית והמטפיזית, עלה בלהבות. איך נראה הליך השיקום רגע לאחר שמגלים שכל מה שאספתם במשך עשרות שנים נמחק בן רגע? חיים שלמים שעלו בלהבות. ומה מחכה לתושבי בית אורן, עין הוד וניר עציון בימים שאחרי?

"אצלנו בבית הזיכרונות מתחלקים ללפני השריפה ולאחרי השריפה", מספרת ציפורה פיקסמן, שב-1998 ביתה שבשכונת דניה בחיפה נשרף כליל. היא ובעלה היו באותו הזמן בנופש בטבריה, ו"כל מה שנשאר לנו אחרי השריפה היה בגד ים, מגבת וכפכפים".

"אלה שני חלקים של החיים כי אין לנו אלבומים; החברים הכינו לנו אלבומים מתמונות שהיו אצלם, אבל לנו לא נשאר כלום. בעצם נמחק עבר שלם, כל האוספים של הילדים, כל התמונות נשרפו, ומתחילים חיים חדשים מהתחלה".

- מאיפה מתחילים?

"הדבר הראשון שהולכים לעשות זה לקנות תחתונים, ומשם מתחילים. אני זוכרת שאפילו לא היו לי חוט ומחט כדי לתפור לבן שלי כפתור במדים. זה ממש להתחיל מהתחלה, כמו זוג אחרי החתונה רק בלי המתנות".

- וצריך לבנות את הבית מחדש.

"הבית שלנו הלך לגמרי, ואנחנו התחלנו מהיסודות. הייתה בדיקה של הטכניון שקבעה שאנחנו לא יכולים להישאר עם הקירות שנותרו. לא קיבלנו שום פיצוי מהמדינה, וגם לא התעסקנו בזה. הפעלנו את הביטוח, אבל הביטוח ממש לא כיסה את כל ההוצאות, כך שכלכלית זה די בעייתי".

- איך נראתה ההתנהלות מול חברת הביטוח?

"הם עשו בעיות, וניהלו משא ומתן כמו סוחרי סוסים. הם ניצלו את המצב כי אנחנו נורא רצינו כבר לחזור למצב הקודם, אז הסכמנו להתפשר והם ניצלו את זה. הם היו ממש לא בסדר, וגם אמרתי למנכ"ל של החברה מה דעתי עליהם. אבל זה לא משנה; לקחנו את הכסף והוספנו כמה שהיה צריך וגמרנו את הבית".

 אורנה לביא ובתה שורש / צלם: איל יצהר

- בתוך כמה זמן נכנסתם חזרה לבית?

"בתוך שבעה חודשים. בכל בוקר, משש בבוקר, הייתי בשטח עם הקבלנים, כל הזמן, עד שהבית היה מוכן. היה לי מאוד חשוב שזה יקרה מהר, בגלל הילדים - רציתי להחזיר אותם הביתה, כי קל יותר לעבור ככה את הטראומה".

פיקסמן מציינת לטובה את התנהלותם של עיריית חיפה ושל ראש העיר דאז, עמרם מצנע: "מצנע אמר לי, 'אל תחכי לרישיונות - תלכי ותתחילי לבנות'. וזה דבר שמאוד מקל, כי הפרוצדורות להוצאת רישיונות לבנייה הן מאוד ארוכות, והסיבה שהצלחנו לבנות כל-כך מהר היא בזכות ההתנהגות של מצנע בנושא הרישיונות".

עד שנכנסו לביתם החדש, משפחת פיקסמן התגוררה בבית חברה, שבדיוק מכרה את דירתה ואת התכולה: "היה לנו מזל שיצא ככה שנכנסנו לדירה עם תכולה, כי לנו לא הייתה כרית, או אפילו מגבת, אז גם לעבור לדירה שכורה לא היה עוזר לנו הרבה".

- איך מתמודדים נפשית בתהליך השיקום?

"עושים את זה עם חשיבה אופטימית. אנחנו הרי לא היינו בבית בשריפה, אבל הבן שלי, שהיה אז חייל במגלן, ישן בבית, וכשהבית התחיל להידלק התחילו להתקשר אלינו החברים והשכנים. ניסינו להתקשר לבן שלנו אבל הוא לא ענה כי הוא היה עייף וישן. בסוף חברה שלי, שהיה לה מפתח, נכנסה והעירה אותו - החדר שלו היה הראשון לקרוס.

"זו הסיבה לכך שלא ראיתי כלום אחרי השריפה מלבד העובדה שהוא חי. שאלו אותי איך אני כל-כך חזקה, ואני אמרתי שלהישבר זה הכי קל, אבל אסור להישבר. לכן הם צריכים לחשוב עכשיו לאט-לאט שמדובר רק בכסף. השאלה היא מיהם האנשים האלה שנשרף להם הבית, ואם יש להם אפשרות להרים את עצמם; כי כלכלית זה קשה - אני מקווה שייתנו להם כסף".

"בסופו של דבר זה רק קירות"

"תראי, קשה לי לתת עצות", אומרת בלב כבד אורנה לביא, תושבת שורש, כשאני שואלת מה תוכל לומר לאלה שאיבדו בסוף השבוע האחרון את בתיהם. "זאת באמת סיטואציה מאוד קשה ומזעזעת. אני יכולה לתת עצות בשפע, אבל מה שחשוב זה להסתכל קדימה. להגיד, או-קיי, קרה ואין מה לעשות. כל עוד אין אבידות בנפש, אז לא לבכות על מה שקרה, כי זה קרה ונגמר; אין זמן להתעסק בזה, וצריך לבנות את החיים מחדש. לקחת נשימה עמוקה ולהבין שמהיום צריך להיות פרקטי".

ביתה של לביא נשרף כליל בשריפת הענק שהשתוללה ב-1995 בפרוזדור ירושלים. "זה היה בשעת אחר הצהריים", היא נזכרת. "כבאית עמדה ליד הבית שלנו, אבל מתברר שלא היו בכבאית מים כי צינורות המים נשרפו. אני לא ידעתי את זה, והייתי משוכנעת שהם יצליחו לכבות את הבית אז לא לקחתי כלום איתי".

- אפילו לא את אלבומי התמונות.

"אין לי זיכרונות של הילדים ואין היסטוריה. זה עדיין קשה מאוד, כי אני משערת שכשיבואו הנכדים הם ירצו לראות את ההורים שלהם כשהיו קטנים, ואין לי מה להראות להם. ואם הם ירצו לראות תמונות של החתונה שלנו גם אין לי להראות להם. אנשים שבינתיים נפטרו והייתי רוצה לראות בתמונות בשמחות שלנו, ואין לנו. אלה דברים כואבים".

- מנסים לשחזר את האלבומים, לאסוף תמונות ממכרים וממשפחה?

"ניסינו, ואספתי תמונות ממכרים ומההורים. אבל אלה לא אותן תמונות שהיו לנו באלבום. לסבא וסבתא נותנים את התמונות היפות והנקיות, ולא את התמונות של הילדים עם השוקולד שמרוח על הפנים ועם הקצף על הראש של הילדים באמבטיה. את התמונות האלה משאירים באלבום הפרטי".

"אחרי כל מה שאנחנו חווינו היה קשה לשמוע את השאלות של הכתבים בטלוויזיה ששואלים את האנשים שהבית שלהם נשרף: 'כשאמרו לך שאתה עוזב את הבית מה הדבר הראשון שלקחת?'", מעיד גם איציק כהן, תושב נווה אילן, שאיבד את ביתו באותה השריפה.

נווה אילן, כמו גם שורש, הוא מושב שיתופי, ועל כן תהליך השיקום היה קולקטיבי. אולם על אף ההתגייסות, חלפו שלוש שנים עד שנכנסו לביא ומשפחתה לביתם, שנבנה מחדש. עד אז, היא מספרת, הם גרו בבית שהיה במקרה פנוי במושב.

את מלאכת ההצטיידות מחדש עשו בעיקר כשהם נשענים על תרומות: "קיבלנו המון אהבה מהסביבה. כשהתחלנו, הכול היה מתרומות כי לא היו לנו כסף או כוחות לקנות כלום, והכול נשרף לנו. היינו עם שלושה ילדים קטנים, אז התרומות מאוד עזרו; אפילו שהיה לי קשה לקבל אותן, לא הייתה ברירה".

- מה מחכה לתושבי עין הוד ובית אורן?

"עומדים בפניהם רגעים מאוד קשים ומעצבנים, עם ביורוקרטיה. הם ירגישו שאיבדו בית שאהבו, ועכשיו הם יבנו בית שירגישו שהם לא כל-כך רוצים. אבל הנה, היום אני מאוד אוהבת את הבית החדש שלנו, אפילו שגם אני, בעלי והילדים אהבנו מאוד את הבית שנשרף. אבל בסופו של דבר זה רק קירות - צריכים להסתדר ולהגיד תודה".

השריפה ההיא לא גרמה ללביא לעזוב את האזור המיוער, והיא מסיימת באופטימיות: "היער השתקם, עכשיו יש לנו כבר ירוק בעיניים. אמנם העצים הזקנים שהיו לנו פה פעם אינם, אבל זה מפליא לראות איך הטבע משקם את עצמו".

"למבוגרים קשה יותר לצאת מזה"

במרחק חמישים מטרים מלביא גר אחיה, יהודה שרייר, שגם ביתו נשרף כליל בשריפה. שלא כמו לביא, הוא ומשפחתו הועברו במהלך תקופת השיקום לקרוואנים שיועדו למטרה זאת. "הביאו למושב עשרים קרוואנים", הוא מספר. "בימים הראשונים אחרי השריפה שמו אותנו במלון, אבל במשך שנתיים גרנו ארבע נפשות בקרוואן בשטח שלושים מטרים רבועים. בהמשך נתנו לנו בית שהיה עזוב במושב, בגלל שהיינו משפחה גדולה".

- איך הרגשת בימים הראשונים שאחרי השריפה?

"הבית שלי נשרף לגמרי, ונשארנו רק עם הבגדים עלינו. הדבר שהכי כאב זה שלא הצלחנו לשמור תמונות ואלבומים. כל מה שאספנו כל החיים ירד לטמיון, ולא כל אחד מסוגל להתמודד עם זה נפשית. בימים הראשונים לקח לי זמן כדי להתאושש, זה כאב לב וחוסר אונים.

"לאנשים מבוגרים יהיה יותר קשה לצאת מזה. אצלנו היו גם אנשים מבוגרים יוצאי שואה, שנשרף להם הבית והם לקחו את העניין קשה מאוד. זאת טראומה. בגיל 60 או 70 הכול פתאום חרב עליהם. לצעירים קצת יותר קל להתמודד, אבל הם צריכים ליווי פסיכולוגי וליווי של בעלי מקצוע, וחשוב לעודד אותם שהכול יהיה בסדר".

- המדינה תמכה כלכלית בתהליך השיקום?

"הייתה הזדהות של כל אזרחי המדינה, וקיבלנו כמויות אדירות של בגדים ורהיטים ומיטות ומה שרצינו - תרומות של האזרחים. מהמדינה לא קיבלנו כסף כי הביטוח כיסה, אז הם החליטו שאם הביטוח מכסה אז למה שהמדינה תשלם. לדעתי, תפקיד המדינה עכשיו הוא לשקם את האנשים שנשרפו להם הבתים ולעזור למשקים. היא צריכה גם לעקוב אחריהם ולהשלים כל מה שחסר. צריך לדאוג להם, כי זה ממש להתחיל את החיים מחדש".

- איזו עצה תיתן לתושבי הכרמל שניצבים בפני תהליך השיקום?

"אני יכול רק להגיד להם שמה שהם צריכים זה המון סבלנות, ולא להתייאש. לחשוב שמה שחשוב באמת הוא שהם יצאו בחיים. את הבית אפשר לבנות ואת הרכוש אפשר לקנות. להמשיך להיות אופטימיים ולא להישבר".

עבודת הדוקטורט נשרפה

לפעמים השריפה לא דועכת אף שתהליך השיקום לכאורה הושלם. הזעזוע העמוק יכול להוביל לשינויים נפשיים אצל האדם ולטלטל את החיים בכל התחומים. כהן, תושב נווה אילן, מספר את סיפורו: "אני הייתי ביום של השריפה בעבודה, וצלצל אליי הבן שהיה בבית ואמר שכולם יוצאים כי יש שריפה. הוא שאל אותי מה לקחת מהבית. אמרתי לו, 'קח את האחות שלך מהגן ואת אח שלך ותעופו משם, העיקר שתצאו כמה שיותר מהר'. שנייה אחרי זה נזכרתי שהיו שני דברים שהייתי רוצה לבקש - החומר של עבודת הדוקטורט שלי, שעבדתי עליה באותם ימים, והדבר השני זה ספר הזהר שהיה שייך לסבא שלי. צלצלתי אחרי כמה דקות, אבל הם כבר לא היו שם".

- וכשהלהבות כבו חזרתם הביתה.

"אני זוכר שהשעה הייתה שש בערב, ראיתי את הבית מבחוץ והיה נדמה לי שהכול תקין. אבל כשהגעתי לדלת הראשית ראיתי שהדלת שרופה ולא יכולתי להיכנס הביתה - כל הקומה הראשונה של הבית נשרפה. גם עבודת הדוקטורט נשרפה, וגם הספרייה שבה היה הספר של סבא שלי".

- אבל היה גם נס.

"כל הספרים בספרייה היו שרופים וחרוכים, ואיכשהו רק בספר הזהר לא נגעה האש. זה היה פשוט סיפור מדהים, והגיעו חרדים שקפצו על המציאה ועשו על זה כתבה גדולה בעיתון של חרדים. זה באמת משהו שהיה בלתי ייאמן".

תהליך שיקום הבית של כהן ארך כמה חודשים, שבמהלכם התגוררה משפחתו בדירת שני חדרים במלון של המושב. מהבחינה הכלכלית, מספר כהן: "קיבלנו מהביטוח סכום מסוים לקנות רהיטים ותכולת בית - הם רצו לדעת מתי קניתי כל דבר שנשרף. אבל הכסף שהם נתנו לא באמת הספיק, כי אני לא יכול לקנות דברים בחצי מחיר ממה שהם עולים. אז בסופו של דבר כל השיקום עלה לנו עשרות אלפי שקלים, למרות הביטוח".

- במבט לאחור, איך השפיעה עליך השריפה?

"לי קרו הרבה שינויים אישיים בחיים אחרי השריפה. גם מבחינת תעסוקה וגם מבחינה משפחתית. נפרדתי מהאישה. זה עשה אצלי זעזוע גדול מאוד, ובעקבות השריפה התחילו כל מיני מחשבות ועלו שאלות".

- זמן של חשבון נפש.

"כן. אני מייעץ לתושבי הכרמל שנשרף להם הבית שיסתכלו על זה כהזדמנות לחשבון נפש. אני לא אדם דתי, אבל אני אדם שמאמין שכל דבר שקורה הוא הזדמנות חדשה. אפשר עכשיו לבנות את הבית איך שאתה רוצה שהוא יהיה היום. אפשר לחשוב מחדש, למיין את הבגדים, לזרוק מה שנהרס. אפילו לחשוב מחדש על מקום המגורים. יש הזדמנות לעצור ולחשוב שנייה על החיים שלך - מה שלא הייתי עושה לולא השריפה".

ויויאן סיינוק, שביתה במושב שורש נשרף, מחזקת את דבריו של כהן: "לפני השריפה הייתי אדם מאוד רכושני, אבל אחרי השריפה למדתי שהחומר שווה לתחת. שכל מה שיש לנו זה עצמנו והכוח שלנו לבנות מחדש. כל היתר נעלם מהיום להיום. השריפה לימדה אותי לא להיקשר יותר מדי לדברים, כי אפשר לאבד אותם. אבל אני חושבת שהמצב של האמנים בעין הוד שונה, כי הם איבדו בשריפה דברים שיש אליהם קשר אישי מסוג אחר".

נשאר רק להתפלל

גם יצחק בש, מזכיר נווה אילן, חזר בסוף השבוע האחרון 15 שנים לאחור, לימים של השריפה הגדולה ההיא בפאתי ירושלים. ביתו אמנם לא נשרף, אך מתוקף תפקידו הוא היה אחראי על תהליך השיקום עבור החברים שאיבדו את בתיהם. הוא מלמד על ההתנהלות מול הרשויות: "הנזקים העיקריים שהיו אצלנו הם חמישה בתי חברים שרופים לגמרי, ועוד כמה בתים שניזוקו ונשרפו חלקית. הצרכנייה נשרפה, רשת החשמל קרסה, והמלון נפגע חלקית. אבל מה שנפגע בעיקר זה הנוף והירוק; הכול נהיה שחור בעיניים, והסתובבנו בתוך ערימות של פיח ועשן ואבק. השיקום היה ארוך מאוד".

- הטלפון הראשון הוא לחברת הביטוח?

"חברת הביטוח החקלאי נהגה בנו אמנם בהגינות רבה, אבל אף אחד לא פיצה אותנו על הפסדים כמו זה שהמלון היה סגור או הפסדים על ימי עבודה. במשך תקופה ארוכה התפוסה במלון הייתה נמוכה, ואף אחד לא חשב שצריך לפצות אותנו על אובדן הכנסות עתידיות".

- ואז מגיע שלב הפקת הלקחים.

"אני אישית התרעתי בוועדת החקירה והצעתי כל מיני דברים, וחשבתי שאולי הם יתבצעו; אבל הנחתי שלא יהיה סיכוי גדול. הרגשתי שאני מדבר לפרוטוקול".

- אילו דברים למשל?

"כל יישוב שחי בלב אזור מיוער צריך לדאוג שתהיה לו עוד דרך מילוט. צינורות המים אצלנו היו בחלקם הגדול על הקרקע, ואמרתי שיש לשנות זאת כדי שלא ניתקע בלי מים, אמרתי שלדעתי צריך להטמין את רשת החשמל בקרקע כדי שלא יהיו הפסקות חשמל. אבל שום דבר מהדברים האלה לא בוצע, כמובן.

"מילה טובה אני יכול להגיד על קק"ל. המסקנה שלנו הייתה לא לטעת יותר אורנים, כי אורן, כמו שהגדיר אחד הכבאים, זה חומר נפץ. הנטיעות שנעשו בנווה אילן היו של חורש ים תיכוני של עצים נמוכים יותר, ויצאו גם הנחיות שלפיהן 25 מטרים מהיישוב אין נטיעות כלל, ולאחר מכן נטיעות דלילות, כדי ליצור חיץ בין העצים ליישוב".

- אתה אופטימי בכל הקשור לתהליך השיקום הצפוי לתושבים שבתיהם נשרפו?

"אני רק יכול לקוות ולהתפלל שיטפלו בהם יותר טוב מאשר טיפלו בנו; שהמדינה לא תהיה קמצנית כלפי אנשים נפגעי אסון שהם לא גרמו לו ומי שאחראי למנוע אותו הוא המדינה. האנשים האלה עוברים עכשיו טראומה קשה מאוד, ולא צריך להכות אותם בכיס. לא לדקדק בקוצו של יו"ד במס רכוש; לא להילחם על כל אגורה. לפצות אותם על אובדן הכנסות עתידיות - פשוט לפתוח את הלב ואת היד, ולעזור לאנשים שנמצאים במצוקה קשה מאוד. המדינה מסוגלת לשאת בהוצאה הזאת, וזה חלק חשוב מאוד בתהליך השיקום".