תומר שרון | שחקן וזמר

תומר שרון מאמין בזכות הצעקה, שפירושה פשוט: כשעושים לך עוול, תקום מיד ותגיד בקול רם מאוד מה אתה מרגיש ותעמוד על שלך. זה מה שהוא עשה באסיפת העובדים שכינסה הנהלת הבימה לפני חודש וחצי, שבמהלכה נדרשו העובדים לתת לתיאטרון מלווה בסך 10% משכרם. אנקדוטה אחת בישיבה הזאת הקפיצה אותו. זה היה כשיו"ר מועצת הנאמנים החליט להזכיר לעובדים שני אירועים מכוננים בתולדות המחאה המאורגנת.

"הוא שאל אותנו, אתם זוכרים את האיש עם השפם מ'אתא', זה ששרף את הצמיגים", אומר שרון כשאנחנו יושבים בדירת הגג השכורה שלו בצפון תל אביב, והחתולה בלאנש, הקרויה על-שם השחקנית קייט בלאנשט, מתפנקת ליד התנור. "אז האיש עם השפם, אתם זוכרים מה קרה לו אחרי המאבק ההוא? הוא מת משברון לב. ומה היה בגיאורגיה? הם רצו עצמאות והרוסים מחצו אותם'.

על אף שכבר מאז עבר קצת זמן, שרון מתעצבן כאילו ראש חבר הנאמנים עומד מולנו עכשיו: "אני שומע את זה ואני בשוק. אני מבין שעומד לפניי אדם שמדבר יפה, תרבותי לכאורה, ובעצם הוא ערס שמאיים שאם לא אתן לו 10% מהמשכורת שלי הוא יסגור את התיאטרון ואז אמות משברון לב. צעקתי, למה אתה מאיים עלינו? והוא הטיח את המיקרופון בכעס ולא רצה יותר לדבר. ואז, ליא קניג, המלכה, שאלה, למי שייך תיאטרון הבימה? לציבור, הם ענו לה. אז אם הוא שייך לציבור, היא המשיכה, למה שהציבור לא ישלם את החוב ולא 400 האנשים שיושבים כאן? ואני שואל, הבימה היא עסק? הכול עסק? הבימה היא הרי מוסד ציבורי שנקלע למשבר שלא נפתר ב-15 השנים האחרונות. אמרתי בישיבה שאם אני אתן למדינה 10%, אני מבקש להיות שותף ב-10% בהכנסות מההצגות, פלוס ריבית. זה הוגן, לא?".

נכנעתם?

"בינתיים, עוד לא לוקחים מאיתנו את המלווה. אבל את ההצגה 'נפגעי חרדה' שבה השתתפתי הורידו, בגלל שהיוצרים לא קיבלו כסף במשך חצי שנה וביקשו בחזרה את הזכויות. אתה אומר לעצמך, זו תוצאה של ניהול כושל וסדר עדיפויות דפוק. עכשיו מחפשים להצגה בית אחר".

אתה מעורב מאוד בפוליטיקה. רק לאחרונה הצטלמת עם אמנים אחרים לסרטון ביוטיוב, שמחה נגד חוק האברכים. הפוליטיקה האקטיביסטית הזאת לא מנוגדת לאמנות?

"התרבות מחנכת את האדם להתאים את עצמו למערכת, להיות חלק מכולם. האמן צריך להיות מחובר לעצמו, ולכן יש באמנות פן פוליטי, מעורב. אילו היינו קצת יותר מעורבים לא היינו החברה עם הפערים הכי גדולים בין עשירים לעניים והנוער הכי אלים ושריפה שאי-אפשר לכבות".

זה קשור גם למשבר גיל ה-40, להתקף החרדה שעברת בגלל סמים שהוחדרו למשקה שלך בחתונה?

"זה לא המספר הזה, 40, אלא כמה דברים שגרמו לי לעשות חשבון נפש. זו גם הנטייה המולדת שלי לדיכאון".

שלא מפריעה לך להצחיק.

"הרבה חברים שלי, שהם קומיקאים מוכשרים, נוטים לדיכאון. זה לא דיסוננס, אלא רצף. רצוי לנוע על הציר מאשר להיות תקוע באמצע, לקחת ציפרלקס ולהפוך למתפקד במפלגת קדימה של הנפש.

"לפני כמה חודשים הייתה לי תאונה ונשרפתי כולי מהמותניים ומעלה, כשמטהר האוויר בשירותים התפוצץ לי בפרצוף, כשהתחמם מנר שהדלקתי שם. זאת עוד אחת מהתובנות העמוקות של גיל 40: אל תדליק נר בשירותים. הייתי בלי גבות, בלי ריסים, חצי מהשיער שלי נשרף, וכל זה שבוע לפני יום הולדת 40. הייתי מאושפז רק ארבעה ימים. נס רפואי. יש לי יכולת החלמה של הרקולס. הרופאים לא האמינו.

"האירוע הזה עשה לי היאחזות היסטרית בחיים. בהתחלה הייתי בטוח שאני הולך למות, עד שהגיע האמבולנס. אחר כך הייתה לי הרגשה שהלכו לי הפנים, ומה אני יודע לעשות בלי פרצוף חוץ מלשיר? ואחרי שהבנתי שאני בדרך לבית חולים ואני לא אמות, עברתי טלטול טוטאלי. התאונה הזאת קרתה בגלל סוג של חולמנות שאני לוקה בה. איך אמר פעם מישהו? אופיו של אדם הוא גורלו".

בעקבות התאונה חתמת בפעם הראשונה בחייך על חוזה של שחקן אנסמבל בתיאטרון.

"אני פרילנסר כרוני. לא טוב לי לחתום קבע באיזשהו מקום, וזאת לא בעיה ולא בריחה אלא אופי. אני לא נבהל מביטחון. דווקא הקפיצות ממקום למקום נותנות לי אותו. לא ביטחון כלכלי, אלא ביטחון שאני לא משתעמם ולא קופא על השמרים. אני חרגול. עושה מוזיקה, תיאטרון מסחרי, פרינג', טלוויזיה, קולנוע, אני לא מתרכז במשהו אחד, ויש לי גם זמן פנוי. זמן פנוי הוא קריטי ליצירה".

ובכל זאת, מה עם הביטחון הכלכלי?

"לא חסר לי כלום. תמיד חייתי טוב. אילו הייתי מתייחס יותר ברצינות לאספקט הכלכלי, הייתי קונה היום את הדירה הזאת ולא שוכר אותה".

לא השכלת לחסוך?

"אני חי כמלך, משתכר כנסיך ומשקיע כסף במוזיקה ובתקליטים. הדיסק החדש שלי, 'שירים לבלאנש' כבר כמעט גמור. חברות תקליטים לא משקיעות באמנים כמוני. המוזיקה שלי לא מסחרית. התקליט האחרון היה לגמרי פסיכי. אני רוצה להיות חופשי, והם לא מחתימים היום אף אחד, אלא אם כן זה ים תיכוני. עשיתי המון הופעות עם הראש בקיר, לא משנה איפה ולכמה אנשים, העיקר להופיע, ונהניתי בצורה שלא תיאמן. עכשיו אני מתפרנס מתיאטרון ומטלוויזיה".

אז למה אתה עושה מוזיקה לא קומוניקטיבית במתכוון? הרי ככה לא תרוויח ממנה כסף.

"אני לא חושב עליה כעל לא קומוניקטיבית. אילו התקליט הקודם היה יוצא ב-1993 הוא היה מוכר עשרת אלפים עותקים. אבל הוא יצא ב-2005, בתקופה של פחות פתיחות מוזיקלית ובעשור שמרני ודוחה. היחס לאמנות בכלל, ולא רק למוזיקה, מגעיל".

הסבר בבקשה.

"אני עושה את מה שבלבי. אני אולד סקול. אני לא מתחבר בשיט לאמנות כעסק. כשגמרת תקליט, אין בעיה, תתייחס אליו כעסק. אבל היום אנשים מתכננים מראש את המכירה ולכן המוזיקה כל-כך עלובה. זה עשור רע מאוד ליצירה. האמנות היא סמל קיצוני למה שקורה בעולם. התרבות שהכול עסקים וכולם חושבים שהם משתתפים במשחק הקפיטליסטי, אפילו שהם לא, והופכים את הרגשות ואת המשפחה לעסק. אנשים מתייחסים זה לזה כמו להשקעה ולתשואה".

אתה אומר שהאמנים בוגדים בייעוד שלהם.

"הם בוגדים בעצמם. אמן, כמו ילד, צריך לעשות מה שהוא רוצה. העשור הזה לא הוציא אפילו שיר ישראלי אחד שנכנס לקנון. למה? כי האמן נתפס כסוג של משרת. תראי את העליהום שעשו על האמנים באריאל. זה לא הגיע להם".

למה לא הצטרפת אליהם?

"כי חשבתי שהמכתב הזה הוא טעות, ואני חושב שצריך לקרב את תושבי אריאל לתוך הקו הירוק. אבל מה שהם עשו הוא לא אלים. מי שמשווה בין אלימות מילולית לפיזית לא חטף אגרוף מימיו. 'כוכב נולד' זה הסמל של העשור. שום דבר שקשור לחידוש, ליצירה אמיתית. הנהייה אחרי המוכר היא סמל לחברה מתפרקת. ניקח את מי שאנחנו רוצים, נלביש אותם, נאפר, נסרק, נדביק חיוך ונגרוס אותם במגרסה הכלכלית בתירוץ של קירוב הפריפריה למרכז. אני לא סובל את התוכנית הזאת. היא הרסנית. אילו היו לי ילדים לא הייתי נותן להם לראות אותה. אני לא יכול לסבול ריאליטי. אין דבר פחות אמיתי מריאליטי. גם את 'מחוברים' לא ראיתי. זה שמישהו אומר שם כמה דברי טעם? גם שעון מקולקל מראה פעמיים ביום את השעה המדויקת. בינינו, מה ההבדל בין אלירז שדה לרן שריג, שהוא חבר שלי? אבל זה יעבור בסוף".

אתה באמת חושב ככה?

"אני מקווה. אני בא משנות ה-90, שהיו שנות ה-60 של ישראל. משלטון רבין, מהתחושה שהשלום קרוב. תוכנית כמו 'פלטפוס' לא הייתה עוברת היום את השלב הראשון בקשת".

גם לא בחינוכית.

"נכון, וזה מבאס".

בכל זאת, אתה בחוזה קיבוצי בתיאטרון.

"זה נבע גם מהחלטה, אבל גם בהשפעת כל-כך הרבה גורמים. הציעו לי דברים מעניינים. התחלתי עם 'נפגעי חרדה' ועכשיו אני ב'מוריס שימל' שעלתה לפני חודש, וגם בחזרות על 'פוסט טראומה' בשיתוף עם תיאטרון דיסלדורף, ועומד להצטלם ל'עניין של זמן' המחודש. וואו, תגידי, מה השעה? איבדתי את הזמן, אני מאחר לחזרה. יש לך אוטו? את יכולה אולי להקפיץ אותי?".