פירמה לה-דוס: תעשו לי סדר - מה באמת קובעת התקשורת

קלרה היא מהזקנות היותר חביבות בשכונה שלי. אישה אינטליגנטית ונאה בת 77, סבתא לארבעה קצינים שאחד מהם "מנהל גדוד" לדבריה, מאווררת מזרונים ומאכילה חתולים, הכל על פי מיטב המסורת. בכל בוקר כמעט אנחנו מקיימים שיחת עדכון בחדר המדרגות. היא: אוי, מה יהיה? אני: נו, נו. ככה זה. היא: מתי כבר יעיפו אותם, את המנוולים האלה? אני: את רואה, לאף אחד לא אכפת. היא: פעם הכל היה אחרת. אני: סליחה רגע קלרה, יש לי טלפון.

קלרה היא צרכנית תקשורת. בכל בוקר מונח בפתח ביתה עיתון, לא משנה מאיזו עדה, הרדיו דולק בקולי קולות כל הבוקר ואת היום היא סוגרת במהדורת חדשות בטלוויזיה. לפעמים שתי מהדורות. כמוה עוד אלפי אזרחים. כבר שנים שהיא חיה ונוהגת כך, כי היא "צריכה לדעת מה קורה". אלא שקלרה היא לא רק צרכנית תקשורת, קלרה חיה על פי התקשורת. מצב הרוח שלה נקבע בלעדית על ידי דיווחי התקשורת, כיב הקיבה שממנו היא סובלת כבר שנים מציק ונרגע על פי הלוך הרוחות של תוכניות הרדיו, והטלפון בביתן של שתי בנותיה מצלצל אף הוא לפי העניין: כשרע בחדשות - פעמיים בשעה, וכשטוב בחדשות, אפשר להסתפק אפילו בפעם בשעתיים. הכל לפי העניין.

ניקח לדוגמה את השבוע האחרון. קלרה כמעט שלא יצאה מהבית, להוציא קפיצה אחת מחויבת לקופת חולים. היא הגיפה את החלונות והתריסים ושקעה בדיכאון חורף, כי בחוץ השתוללה סופה נוראה. מיום שישי ועד יום רביעי קלרה לא זזה מהבית, למרות שהרוחות הקרות החלו לנשב רק בשבת אחר הצהריים והסופה כולה לא הייתה אלא ימי חורף קרים, שכמותם חוותה קלרה בירושלים ובוינה כבר מאות פעמים בחייה. אבל קלרה לא התייחסה למזג האוויר, אלא לסעיף המרכזי בחיים הציבוריים כפי שהוא הותווה בסדר היום התקשורתי. שם הוא הוגדר: סופה. בסופה כמו בסופה יש להיות ספונים בבית וללגום תה שעושה צמרמורת.

אך לפני יום-יומיים היא הצליחה אט אט להשתחרר מאחד השבועות הנוראים בחייה, שבוע השריפה. לא. קלרה לא נשרפה וביתה אף הוא לא ניזוק, אבל קלרה, שחיה על פי סדר היום התקשורתי, פתחה כל בוקר את העיתון, שמעה רדיו וצפתה בטלוויזיה, וקיבלה הוראות מפורטות כיצד לחיות היום. היום - שפכי דמעתך והצטנפי באבל לאומי. היום - בוססי בזיכרונות עגומים אודות קרובי משפחתך שנשארו באירופה ויסרי את עצמך בנקיפות מצפון. היום - לווי את ההרוגים אל בית עולמם ופני מעט מקום לזעם כלפי האחראים למחדל. עוד יום - היום יהיה מוקדש כולו לזעם ולתביעות ההתפטרות. זעמי! למחרת - יום ועדת החקירה. תהיה? לא תהיה? תבעי ועדת חקירה, קלרה! תבעי! אל תהססי!

אנשי הצללים - המשפיעים האמיתיים

קלרה, כמו מאות אלפים אחרים במדינה, מסורה טוטאלית למוסד הבעייתי מאוד המכונה "סדר היום התקשורתי". בלי להרגיש, היא חיה בדיוק נמרץ לפי סדר היום הזה, קובעת לפיו עמדות בנושאים שונים, ומה שעוד יותר קריטי - הוא קובע את מצב הרוח שלה.

נגיד את זה כך: אין כל סיבה להאמין שהחלטות בנושאים קריטיים במדינה מתקבלות בהשפעת התקשורת. אולי בהשפעה עקיפה. יש דבר אחד שנקבע בלעדית על ידי התקשורת והוא מצב הרוח במדינה. ומי שחיפש הוכחות לקביעה הזו, יכול היה לקבל אותן בשפע בשבוע השריפה בצפון.

סדר היום הזה איננו גזירת שמים. הוא נוצר בידי אדם, ומה שעוד יותר בעייתי זה שהוא נוצר, בדרך כלל, בידי אדם אחד, או למצער, מעט מאוד אנשים, העומדים בראש כל מערכת. האנשים הללו, עורכי מהדורות ותוכניות אקטואליה, מנהלי מערכות חדשות וראשי דסק, קובעים מצב רוח של מדינה שלמה. אי אפשר להתחמק מהם. הם יחליטו מה יוביל את סדר היום ומה ישתרך מאחור, הם יחליטו כיצד נחשוב ונרגיש, הם יחליטו מה יהיה מצב האולקוס של קלרה.

בשבוע האחרון, למשל, הם החליטו שבמשך חמישה (!) ימים רצופים סדר היום יהיה מוקדש כולו לאסון בכרמל, כולל עוד חמישה ימי ספיחים ונגזרות. הם לא שאלו אותנו האם מקובלים עלינו חמישה ימי דיכאון לאומי טוטאלי, הם לא שאלו איש האם זה נכון וחשוב וראוי והגון. הם פשוט פעלו כך. האמת היא שאפילו את עצמם הם לא שאלו האם זה נכון. הם פשוט הציצו למהדורה המתחרה ובדקו ששם האירוע נמשך, והחליטו אוטומטית להמשיך גם הם. ובמהדורה המתחרה? שם הציצו בחשש במהדורה שלהם, ראו שהכל ממשיך והחליטו אף הם להמשיך. כמה פשוט, כמה ילדותי, כמה נלעג.

מי הם בכלל, האנשים האלה שמנהלים לקלרה את האולקוס? איש מחוץ לברנז'ה אינו מכיר אותם. אנשי צללים של מאחורי הקלעים. צעירים, שאפתנים, חזקים מאוד, שאיש אינו מפקח עליהם ואיש אינו בודק אותם ופעם בשלוש שנים הם מתפטרים ממערכת אחת והולכים לנהל מערכת אחרת.

הם, ולא האנשים שבחזית התקשורתית, הם המשפיעים האמיתיים. כוכבי התקשורת ומנהליה משפיעים על התקשורת. עורכי המהדורות וראשי הדסק משפיעים על המדינה.