הנקראות ביותר

זרים אינטימיים

פעם האינטימיות הייתה כרוכה בפרטיות. היום תופסת את מקומה האינטימיות החדשה, שבה הפרטיות היא אאוט. אנחנו עוקבים ונעקבים, מצלמים ומצטלמים, ממהרים להציג לקהל. בפייסבוק, בטוויטר, בבלוגים, ב"אח הגדול", ב"מחוברים". אז למה החדירה לפרטיות עדיין מאיימת עלינו?

מערכת היחסים שלנו עם הפרטיות מעולם לא הייתה כל כך מסובכת. עד לפני שנים אחדות היא עוד נתפסה כדבר שיש לשמור ולגונן עליו, מרחב אישי מוגן, שפלישה לתוכו מחייבת צידוק או התנצלות. היום הימנעות מרשתות חברתיות, ובראשן הפייסבוק, נתפסת כשמרנות כמעט בלתי נסלחת, שמסכנת אותך בהדרה חברתית.

אנחנו תולים תמונות, מסגננים הגיגים, מצייצים על כל צעד ושעל, מדווחים על מיקומנו המדויק, ומותירים אחרינו עקבות של מאוויים, צרכים ושאיפות. ולמרות זאת, חדירה לפרטיות עדיין מהווה עבור רבים איום ומקור לחרדה. רוצים ללכת עם הזרם, אבל מתקשים להתחבר אליו. מנסים להתמודד עם העובדה שהרשת, שפעם אהבנו להצטנף בחיקה האנונימי, הופכת לטביעת האצבע שלנו.

גם המכשירים הניידים בתמונה. לא די בכך שהם מקפלים בתוכם את כל השיחות והודעות ה-sms שלנו, הם גם כלי יעיל לציתות ולמעקב. הבית שלנו הוא אותו בית, עם חלונות ודלתות שלעתים אנחנו חשים צורך לאטום מן העולם, אך האפשרות להסיט את הווילון או לנעול את הדלת, הולכת ונסגרת בפנינו.

"חדירה לפרטיות מאיימת עלינו כי זה מתקשר מיד עם אובדן שליטה", מסבירה הפסיכולוגית הקלינית עירית קליינר-פז, שליוותה את מתמודדי "האח הגדול". "שמירה על הפרטיות היא ההגנה והשריון שלנו מהעולם, האמצעי שדרכו אנו חווים שליטה על המידע שמופץ אודותינו. כשאנחנו חשים חדירה אנחנו חווים אובדן. הקירות של הבית הופכים חדירים, הכיסויים שמבודדים אותנו מתמוססים. זה איום מאוד גדול".

אילו אמצעי התגוננות יש לנו?

"צריך ויסות, תנועה זורמת בין פרטיות לשיתוף. בין העונג שבלספר ולחלוק, לצורך לשמור על עצמך ועל אחרים. אנחנו צריכים שיהיו לנו גדרות, אך לדעת מתי נכון לפתוח וכמה. הבעיה היא שיש תחושה שהעולם סביבנו קצת השתגע. רף החשיפה הולך וגדל".

לרף החדש אחראית, בין היתר, תוכנית הריאליטי "האח הגדול". כבר בימים הראשונים של העונה נפרצו כמעט כל גבולות הפרטיות. "מדובר באנשים שלא אוהבים להיות במגירה", אומרת קליינר-פז. "יש להם צורך לומר משהו, לבטא, שיראו וישמעו אותם. הם רוצים לקבל אהבה ופידבק. במקרים קיצוניים זה נהיה פתולוגי: אקסהיביציוניזם, צורך קיצוני שכל הזמן יראו אותך ויתרשמו מכמה שאתה מדהים. ברמות כאלו זה הרבה פעמים הופך גס, ברוטאלי ופוגעני. אנחנו מותקפים באינפורמציה ורמת חשיפה שלא נעימה לנו".

זו תופעה שמשקפת מציאות?

"בעיניי 'האח הגדול' היא עדיין מצב קיצון, כי יש פה תנועה חריפה מבידוד גמור לפרסום פתאומי ומהיר. יחד עם זאת, הדחף לחשיפה הוא מאוד קיומי מבחינה פסיכולוגית. כמו בחוויה של להיות ילד, שצריך שיראו אותו ויתנו לו פידבק כדי שהוא יתפתח, יש לנו צורך אנושי שיראו ויאהבו אותנו, וזה חלק מהדלק שעליו אנחנו גדלים.

"בני אדם לא אוהבים להיות אנונימיים. הם חוששים מהעדר חשיפה, העדר קיום. הבעיה היא שהמדיה היום מאפשרת לעשות ניצול של הצורך הזה, שרק עולה בקרב אנשים שהם לאו דווקא מוחצנים מטבעם".

כלום עם פרסום

מה קורה למשתתפים ביום שאחרי, כשהמצלמות כבר לא עוקבות אחריהם? "הבעיה האמיתית היא בתפיסה הרומנטית של החשיפה", אומרת קליינר-פז. "היו אנשים שחוו את זה בתור משהו מאוד נעים, שפתאום מכירים אותם ומתייחסים אליהם ברחוב, אך לצדם היו מתמודדים שמאוד סבלו, וחוו בלבול מאוד גדול. אנשים שכחו מי הם. התוכנית מרדדת אותך לכדי סטריאוטיפ, ואז אתה צריך לזכור מי אתה באמת: האם אני עירית, או המעצבנת מ'האח הגדול'.

"דבר נוסף הוא שב'אח הגדול' אנשים מוצאים את עצמם משלמים בריבית דה ריבית על דברים שחשפו כשהם היו מבודדים. הם כבר שכחו מה היה, אך הציבור מוסיף לעסוק בזה מבלי שהם ידעו. בעבר היו גם לא מעט אסונות סביב משתתפים שסיפרו דברים אודות אחרים, שבכלל לא רצו להיחשף".

צריך פרופיל פסיכולוגי מסוים כדי להשתתף בתוכנית?

"פגשתי הרבה מועמדים ביישנים ופרטיים, שחשבו שזה טיפול בהלם. אלה אנשים שהרגשתי שהם לא מבינים עד כמה החשיפה תזיק להם, והם לא התקבלו. ככלל, פרסום נטו לא נראה לי מניע מאוזן מספיק. כדאי שיהיה מניע רציני - כלכלי, קרייריסטי - כי החשיפה כשלעצמה היא דבר שמסוכן מאוד לבריאות הנפש".

"'האח הגדול' זו תופעה שמייצגת רעיון - אנשים מראש מוותרים על הפרטיות, משום שהם לא חושבים שהיא משרתת אותם", אומר ד"ר דוד גורביץ', מבית הספר לתקשורת במכללה למינהל. "המטרה של האנשים הללו היא לא להגיע לעומק בינם לבין עצמם, אלא להגיע לקהלים כמה שיותר גדולים, והמצלמה מאפשרת את זה. זו האינטימיות החדשה, והיא מתבטאת בתחושת ה'היי' מלהיות כל הזמן עוקב ונעקב, מצולם ומצטלם".

מהי האינטימיות החדשה?

"פעם האינטימיות נקשרה לפרטיות - דלת אמות של האדם. היום האינטימיות היא בבלוג, במצלמת מעקב. בעצם התרחקנו מהמושג פרטיות, שנהיה אנכרוניסטי. בעידן שבו האתרים חושפים הכול עלינו, ואנחנו עושים זאת מבחירה, הפרטיות היא לא על סדר היום".

אילו צרכים משרתת החשיפה?

"אנשים שלא עושים כלום עם חייהם יכולים להפוך לנושא שכל המדינה מדברת עליו. זה עולה בקנה אחד עם המטרות של החברה הקפיטליסטית, שאלו האידיאלים שלה: כסף ופרסום".

מה ב"אח הגדול" ממגנט אותנו, הצופים?

"הקהל רואה את ההשתקפות של האמונות שלו. גם הוא מאמין בכסף ופרסום, גם הוא רוצה להיות מישהו, והוא חושב שאם הוא יעקוב אחרי הגורל של האנשים האלו, שלאט לאט נוגעים בתהילה, אז גם הוא יכול לגעת בתהילה. המחשבה היא, 'אם זה קורה למישהו כזה סתמי בריאליטי, למה שזה לא יקרה לי'. הקהל מזדהה עם העמדה של המשתתפים מצד אחד, ומציץ להם מצד שני. הוא חי את ההתרגשות, העוצמות והתשוקה, ונכנס לתוך הפנטזיה של הכוח והפרסום".

מתי אפקט המשיכה ידעך?

"אין לי צל של ספק שגם אם ידעך, יימצא ז'אנר אחר שימשיך לפמפם את האידיאלים הקפיטליסטיים. המוטיב הקפיטליסטי לא ילך וידעך. הרצון להיות כלום עם פרסום, ימשיך להתעצם. ימצאו פשוט פלטפורמות בידוריות אחרות, שיחליפו את הריאליטי".

מה עם תוכנית כמו "מחוברים", האם היא בנויה על אותו סט של ערכים?

"ב'מחוברים' הביאו את התודעה הזו לידי מיצוי. לזכותם יש לומר שזה מעין ריאליטי אליטיסטי שמודע לעצמו, שכן מדובר באנשים שחושפים את חייהם ו'מתאבדים' מול המצלמה, והם עושים את זה באופן שנותן לנו להרגיש שהם מדברים אל המצלמה, ולא נותנים את החיים.

"בעצם מדובר בניסיון שלהם לביים, לתסרט ולערוך לעצמם את החיים. החשיפה של התחבולה של לביים ולספר את החיים היא דבר ראוי לשבח, משום שאז הצופה האינטליגנטי מודע לצורה שבה מעגנים את צורת הווידוי, ומייצרים את ההתרגשות הסנטימנטלית".

הפסיכולוג הקליני, ד"ר אמיר שפר, סבור שמדובר במודעות מוגבלת: "משתתפי 'מחוברים' לא מודעים להשלכות ארוכות הטווח", הוא טוען. "יש כאן התמכרות ואסקלציה ברמת החשיפה שמביאה לריגוש. ככל שסף הריגוש יורד, כך אנחנו מוצאים את עצמנו חושפים ונחשפים למקומות אינטימיים ומציצניים, מבלי להיות ערים לסכנה, ולכך שהגבולות נפרצים".

דקרו אותך, ואתה מדמם

בצד השני של הציר, הרחק מהקוטב המשתף שאליו שייכים משתתפי תוכניות הריאליטי, נמצא הקוטב החשדני. "אלה אנשים שחרדים לפרטיותם, שמהססים אפילו לכתוב שורה בפייסבוק", אומרת קליינר-פז. "יש להם פחות אמון בעולם, והם בטוחים שינצלו לרעה את המידע שלהם או יפגעו בהם. במידות הקיצוניות, זה הולך לכיוון הפרנואידי, ואז אנשים משתמשים במנגנוני הגנה של הסתגרות והסתרה".

האם הביישנים של הכיתה הם גם הביישנים של הפייסבוק, או שהמדיום משנה את חוקי המשחק?

"המחקרים מראים שהביישנים של הכיתה פורחים באינטרנט, בעיקר תחת מסווה אנונימי. שם הם מוצאים הזדמנות לביטוי וחשיפה ויצירת קשר עם העולם. לעומת זאת פייסבוק, שהוא מאוד חשוף, לא מעניק להם אותה מידת שליטה ויעורר את הדפוסים הרגילים".

"היום הגבול בין הפרטי לציבורי מתערער, ויש תחושה של הליכה לאיבוד. זה יוצר אי נוחות, מתח ולחץ אצל הרבה אנשים פרטיים שהאנונימיות חשובה להם", מוסיף ד"ר שפר. "מצד אחד יש דרישה הולכת וגוברת, שאדם יפרסם את עצמו ואת הסטטוס שלו ואת ההעדפות שלו, אחרת הוא לא קיים. לצד הדרישה הזו, יש הרבה אנשים שזקוקים לפרטיות וליכולת לשמור על המסגרת והגבולות שלהם כדי לחוש בטוחים".

"כמו שלכל אחד יש מנגנון פיזיולוגי ששומר על הגוף בפנים ובחוץ, כל אחד מאיתנו זקוק לתחושה של 'עור פסיכולוגי', ששומר על הפנים מהחדירה של החוץ", מוסיפה הפסיכולוגית ד"ר אלישבע מילוא. "החוויה של החודרנות היא חוויה של מישהו שנכנס לתוך המרחב הפסיכולוגי השמור שלנו, וכשחודרים אלינו באלימות ובהפתעה זו יכולה להיות חוויה של אונס.

"כבר בעצם המילה חדירה יש אגריסיביות ואלימות, כשזה לא נעשה בהסכמה. חלום הביעותים של הרבה אנשים סובב סביב עירום, וזה בדיוק זה. אדם צריך את התחושה של הפרטיות, אחרת הוא מרגיש שהוא מסתובב עם עור פצוע ועם נפש פצועה. דקרו אותך, ואתה מדמם".

במה מתאפיינים אנשים שחרדת הפרטיות חזקה אצלם?

"אלה אנשים שמרגישים שהם צריכים להיות יותר שמורים. ככל שתחושת העצמי יותר שלמה, כך הבנאדם יכול להיות יותר חזק כשהוא בוגר ולהתמודד עם חדירה מבחוץ. יש לו גזע בפנים שהוא מספיק חזק ומספיק גמיש, ולא נוקשה. אם הוא נוקשה כל חדירה שוברת אותו, אם הוא חלש כל חדירה יכולה לרסק. לעומת זאת, אם הוא חזק וגמיש הוא יכול להתכופף, והחדירה לא תפצע אותו כל כך קשה".

מה השתנה בתפיסת הפרטיות היום?

"היום יש לחץ חברתי מאוד גדול להיחשף - שתהיה מקושר ומחובר דרך הרשת לכמה שיותר 'חברים'. יש מין העמדת פנים של שיתוף. אבל למעשה, כל אחד מעלה לפייסבוק את מה שהוא רוצה. זה נושא מאוד בעייתי, כי מצד אחד לאנשים חשוב להישאר בעניינים והם נגררים לפרסום גם כשזה לא מטבעם, ומצד שני אתה מהר מאוד מאבד שליטה. ברגע שמישהו אחד כותב עליך תגובה או מעלה עליך משהו, התחושה היא שאתה מאוד חשוף, שיצאת מהמקום המוגן שלך".

אם כך, מדוע אנשים נחשפים?

"כל אחד רוצה להשאיר את חותמו בעולם. כמו שפעם היו כותבים על עצים וסלעים, היום כותבים על ה-wall בפייסבוק. אנשים רוצים לחרוט את השם שלהם. זו התמודדות עם תחושת המוות - אני אלמותי, שכן אני זורק את התמונות שלי לחלל הרשת, ושם זה יסתובב עד אינסוף. בדרך הזו הקיום שלנו הוא לא סתמי. אבל זו חרב פיפיות - ברגע שאנחנו נחשפים, אנחנו מקבלים בחזרה ביקורת וחודרנות. אנחנו לא בשליטה".

הצד המשפטי: אני יודע מה עשית

בין אם דפוסי האישיות שלך הופכים אותך לחיית פייסבוק מוחצנת או לעכבר מעבדה נחבא ופרטי, נדמה שקרקע הפרטיות מתערערת תחת רגליך. "גוגל אוספת מידע על היסטוריית החיפוש שלנו, וגם עוקבת אחרי הרגלי הגלישה והפעילות שלנו בכל מיני אתרים, מה שמעניק לה את המידע המדויק ביותר שאפשר להשיג: תחומי עניין, דאגות ופחדים, חיפוש עבודה, כספים, יעדי טיול וקריירה", מסביר ד"ר עומר טנא, מרצה למשפט וטכנולוגיה במכללה למינהל, ומארגן כנס ה-OECD לפרטיות וטכנולוגיות מידע. "יחד עם זאת, הם מפרסמים בפוליסת הפרטיות שלהם את הפרקטיקה: הם נותנים לך שירותים מצוינים בחינם, ואתה מעניק להם מידע אישי שמשמש למטרות פרסום ממוקד".

נראה שמאחורי הקלעים נשללת מאיתנו הזכות הבסיסית לפרטיות.

"מדובר במודל עסקי לגיטימי בבסיסו. אנחנו לא רואים פגיעה בפרטיות באיסוף מידע שניתן בהסכמה. אם מישהו מצלם לך את הבית מבפנים כשאת לא מסכימה, זה דבר אחד. אבל אם את מביאה אותו הביתה, הוא אורח.

"אני פוגע בפרטיות רק אם אני עושה לך משהו שאת לא נותנת לו את הסכמתך. הבעיה היא שברירת המחדל כיום היא הסכמה למדיניות של גוגל, כאשר רבים לא מודעים אליה".

גם פייסבוק אוגר עלינו מידע אישי. מה גבולות הגזרה שם?

"בפייסבוק המודל שונה, כיוון שאת רוב המידע שם אנחנו מעלים בעצמנו. אולם חשוב לדעת שהיום, גם אם אתה בוחר להוריד מידע מהפרופיל או אפילו למחוק אותו, פייסבוק עדיין תוסיף להחזיק במידע למקרה של תביעות עתידיות.

"בכל מקרה, מידע שמועלה בפייסבוק עלול להמשיך להדהד איפשהו, וחשוב להיות מודע לכך. מי שמעלה היום תמונה שלו עם ג'וינט במסיבה בגיל 17, צריך לקחת בחשבון שהתמונה הזאת עלולה להתפרסם כשהוא יהיה בן 45 בוועדה למינוי שופטים. פייסבוק גם יודעים את המידע שמאחורי הקלעים - איפה אתה מסתובב באתר, בפרופיל של מי אתה מסתכל ועוד. לכן, שיקול הדעת והשיפוטיות הם קריטיים".

עד כמה אנשים מודעים לזכויות שלהם?

"אנחנו רואים היום עוד ועוד תביעות ייצוגיות בתחום הגנת הפרטיות והגנת המידע, וגם תביעות של עובדים נגד מעבידים, בעיקר בהקשר של ציתות לטלפון ולאי-מייל. יש עליית מדרגה גם באכיפה הרגולטורית, עם הקמת הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע - שכבר התחילה להטיל קנסות בהיקף של יותר מרבע מיליון שקל על חברות שעשו שימושים שלא כדין במידע".

חרדת החדירה

"המושג 'חדירה לפרטיות' ייעלם, כי הוא יאבד מהאקטואליות שלו"

המילה "חדירה" מעלה שני צירופי מילים נפוצים: חדירה לשוק, וחדירה לפרטיות. "המילה חדירה מתארת משהו אגרסיבי, אך בצירוף חדירה לשוק יש מסר חיובי - זה צירוף שיוצר ניגוד מעניין", אומרת עמליה רוזנבלום, מחברת "ללא מילים - התרבות הישראלית בראי השפה". "לעומת זאת, בצירוף 'חדירה לפרטיות' יש שימוש מאוד מדויק. הקונוטציות האגרסיביות של המילה חדירה נכונות כאן".

ובעידן החדש?

"הצירוף הזה ילך ויאבד מהמשמעות שלו. לא תהיה הצדקה מדוע בחרנו בדימוי מחמיר כל כך, בשביל לתאר תהליך שנראה לנו כל כך טבעי. יש בצירוף הזה הנחה שפרטיות היא משהו שאנחנו רוצים להגן עליו, ואני חושבת שבסופו של דבר הוא ייעלם, כי הוא ייאבד מהאקטואליות שלו. אולי נשתמש יותר בצירוף 'חרד לפרטיותו', או שנמציא משהו חדש".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
הסיפורים הגדולים של היום
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות