לא על אלוף לבדו

היו שנים שבהן הייתי צריך להתחנן כדי לקבל מדי פעם את תפקיד הרע, כיום המצב התהפך", כך אומר השחקן עודד תאומי על הארכיטקט הלברד סולנס, גיבורו הטרגי של המחזה "אלוף הבונים" פרי עטו של המחזאי הנורבגי הדגול הנריק איבסן.

"בשנים האחרונות אני מוצא עצמי חוזר שוב ושוב לדמויות אפלות, והאתגר הגדול שלי כשחקן הוא לגרום קודם כל לעצמי ואז לקהל למצוא את נקודות האור שבהן, קטנות ככל שיהיו. אני מודה שיהיה נחמד לגלם שוב איש חביב ופשוט שכולם רוצים לחבק אבל מה לעשות, זה גם הרבה פחות מעניין".

בימים אלה מועלה המחזה בתרגום עברי חדש של ליזי עובד שיה ובבימויו של חנן שניר, כהפקה משותפת לתיאטראות הקאמרי והבימה. מה שמאפשר לתאומי לחבור שוב לקולגה הוותיקה שלו גילה אלמגור, המגלמת את אשתו החולנית-דיכאונית אליס לסירוגין עם סנדרה שדה.

תאומי בתפקידו כסולנס

סולנס הוא גבר עשיר, גאוותן ודורסני. בעברו טרגדיה אישית איומה, מות בניו התאומים בשריפה. בהווה הוא מנהל רומן עם מזכירתו קאיה פוסיל (תמר קינן), וחי בחשש תמידי מדור חדש של ארכיטקטים המאיימים על מעמדו, בהם רגנר (גיל ויינברג), בנו של קנוט ברוביק (יוסף כרמון), ארכיטקט שירד מנכסיו והפך עובד בחברה של סולנס. חייו זוכים לטלטלה לא צפויה בעקבות היכרות כמעט מיסטית עם צעירה בשם הילדה וגנל (הילה פלדמן המגלמת דמות המוזכרת גם במחזה אחר של איבסן, "האישה מהים", ט.פ) המעוררת מחדש את ההשראה הרדומה שלו אך במקביל מובילה אותו אל סופו.

"לא שופט דמויות שאני מגלם"

"לולא הייתה זו דמות של ארכיטקט, והיה מדובר בשחקן, זה היה יכול להיות מחזה על תיאטרון", אומר תאומי, "כבר לפני חמש שנים חנן שניר שלח לי את 'אלוף הבונים' לקריאה, ועוד באותו ערב שלחתי לו פקס בכתב יד מודגש היטב מרוב התלהבות: 'אנחנו חייבים לעשות את זה'. בעיני זה המחזה הטוב ביותר של איבסן, וסולנס הוא אחד התפקידים המאתגרים שלקחתי על עצמי ולו רק בשל העובדה שהוא חייב אותי כאדם וכשחקן להתמודד עם כל הפחדים שלי בו-זמנית: זקנה, תחרות, שכחה, אגו. באופן אירוני עשה לי טוב להגיע לתפקיד אחרי יותר ממאה הצגות של מחזה שבו גילמתי את אלוהים (הקומדיה 'אוי אלוהים' מאת ענת גוב). סולנס אכן חושב שהוא אלוהים, עד שהגורל מוכיח לו אחרת".

בעיניך הוא ראוי לגורלו או לרחמי הצופים?

"הוא בן אנוש על כל המשתמע, ואני לא אמור לשפוט דמויות שאני מגלם אלא להיטמע בתוכן. גם כשגילמתי פדופיל במחזה 'ציפור שחורה', או אב מתעלל מינית במחזה 'החגיגה', תמיד יצאתי מנקודת הנחה שאלו אנשים שהחלו דרכם בעולם מאותו מקום כמוני וכמוך וניסיתי להבין מה קרה להם בדרך".

חנן שניר, במאי הבית של התיאטרון הלאומי הבימה, טוען כי אינו חושש מתו האיכות האליטיסטי הצמוד למחזותיו של הגאון הנורבגי הנחשב אבי הדרמה הריאליסטית המודרנית. לראיה, עובדת היותו של הנריק איבסן המחזאי השני בעולם בתדירות ההעלאה של מחזותיו במדינות שונות אחרי וויליאם שייקספיר.

"זה אומר הרבה", אומר שניר, "אם מחזות של איבסן לא היו מדברים לקהל של ימינו בשפה קליטה ומובנת ועם סיפורים המעוררים הזדהות כאן ועכשיו, לא היו חוזרים אליו שוב ושוב. 'אלוף הבונים' הוא אחד המחזות האחרונים שכתב, ולמרות שלא מעלים אותו באותה תדירות כמו 'בית הבובות', 'רוחות' ו'הדה גבלר' הוא גם אחד האישיים ביותר שלו. ידוע שאיבסן המבוגר ניהל רומן עם אישה צעירה, שבהשראתה נוצרה ככל הנראה דמותה של הילדה. כל האלמנטים במחזה תואמים את חייו בתקופה שבה נכתב, כולל המשיכה אל קסם הנעורים ובו זמנית החשש מהם".

עד כמה היה קשה להוביל שחקנים מנוסים כמו עודד תאומי וגילה אלמגור למחוזות הנפשיים האלה? הם הרי עולים לבמה באותה טבעיות בה הם קמים בכל בוקר.

"ומי שחושב שהם מפחדים פחות רק בגלל הוותק וההצלחה רבת השנים חוטא לאמת. הפחד שלהם רק גובר ככל שהשנים חולפות, וזו בדיוק הסיבה שהם חייבים להישאר על הבמה. התמודדות אמיתית עם פחד אפשרית רק במקום שבו הוא חזק ביותר. מי שפוחד לעלות במעלית חייב לעשות את זה שוב ושוב. מי שפוחד מג'וקים חייב להחזיק אחד ביד. מה מוביל כל-כך הרבה שחקנים וזמרים בשיא הצלחתם לאלכוהול ולסמים, אם לא הפחד מכישלון? זהו סולנס. איש שעלה הכי גבוה, עד שהוא יודע שמהמקום שבו הוא נמצא יש רק דרך אחת: למטה. בכל מחזותיו האחרונים של איבסן הגיבור עסק בסוג של יצירה, וחווה משבר שאיים על המשך היצירה הזו".

הקהל המקומי חובב הקומדיות הקלילות יתמודד עם המורכבות של "אלוף הבונים"?

"כבמאי אין לי תשובות מסחריות מלבד השאיפה להעלות מוצר שאהיה שלם איתו, ואני מאמין בחשיבות התרבותית שלו. זו הסיבה שהבימה הוא תיאטרון לאומי, ולא עסק מסחרי נטו. אחת לכמה זמן נאתגר את הקהל בחומרים עם עומק ונראה מה יקרה".

תאומי: "זו בעיה, אין ספק, והיא לא הופכת לקלה יותר עם השנים. כשחקן אני מחויב לטוטאליות. לרדת לדקויות של דקויות. עדיין אני מודה בפני עצמי שלא תמיד ברור עבור מי ולמה. ספק אם הצופה הכי רגיש יבחין בכל הפרטים, על אחת כמה וכמה אלו המגיעים לתיאטרון מנקודת מוצא של: 'תשעשע אותי לשעה וחצי ותן לצאת מבסוט'. מה שכן, אני מסתגל. בלית ברירה לפעמים, אבל מסתגל. פעם הייתי רגיש הרבה יותר לחוסר קשב בקהל. כיום, אם אני שלם בתוך הדמות, צריך הפרעות ממש חמורות באולם כדי להוציא אותי מריכוז".