תצוגת תכלית סולנית

נפתח בתמצית מנהלים: להפקה הזו של "ארנני" (Ernani) מאת ורדי יש לא מעט נקודות זכות וגם לא מעט נקודות חובה. רוב נקודות הזכות הן לצוות הזמרים, שהוא הפעם מוצלח במיוחד. נקודות החובה הן לבימוי, לתפאורה, ובמידה מסוימת גם ליצירה עצמה. בסופו של יום, כדאי ללכת כדי לשמוע את תצוגת התכלית המהממת שנותנים שלושת הזמרים בתפקידים הראשיים.

 ארנני / צילום: יוסי צבקר

"ארנני" היא אופרה מוקדמת של ורדי, ועלילתה חלשה למדי מבחינה רגשית. בניגוד לאופרות הגדולות של המלחין, אין צורך להצטייד בטישו לניגוב הדמעות: הסיפור בומבסטי מדי מכדי שירגש באמת. הוא עוסק בשלושה גברים שחושקים באשה אחת, ששמה אלווירה. הגבר הראשון הוא ארנני, שודד פורע חוק שמתגלה בסוף כדוכס. השני הוא האציל דה סילווה, קרוב משפחתה המבוגר של אלווירה שנאלץ לוותר עליה. השלישי הוא מלך ספרד בכבודו ובעצמו. מבולבלים? חכו לפרק הבא של "בועות", או לחלופין, לחלק הרביעי של האופרה. ואל תצפו לסוף טוב, כי אין.

חלון להזדמנויות רעות

הבעיה העיקרית של הבימוי נחשפת מיד בהתחלה: רוב הבמה תפוסה על-ידי משטח עצום בצורת חלון כנסייה, הנוטה על צידו ב-35 מעלות. החלון הזה אמנם צבעוני ומרשים, אבל מציב בפני הזמרים דרישות בלתי אפשריות. לך ונסה לשיר כשאתה מייצב את עצמך על המשטח המפוקפק הזה, וחושש שבכל רגע תחליק ותיפול. את הטענות האלו צריך להפנות לבמאי מיכאל זנאניאצקי (Znaniecki), שהעדיף את האפקט הוויזואלי על פני העובדה הפעוטה שבאופרה צריך גם לשיר. החלון הנטוי נעלם בתחילת המערכה השנייה, חוזר אחר כך, ונעלם סופית רק בהמשך.

ברוב הזמן שהוא על הבמה, עיקר תשומת הלב מופנית לדאגה כנה לכך שהזמרים לא יחליקו ויישברו את הראש. חבל.

הסיבה העיקרית ללכת לאופרה הזו, כאמור, היא צוות הזמרים. האופרה הישראלית הצליחה לגייס ל"ארנני" צוות חלומות, ובראשם שלושה סולנים מעולים בתפקידים הראשיים. אלו הם הבאס הגיאורגי פאטה בורצ'ולדזה (Paata Burchuladze) בתפקיד דון סילווה, הטנור פיירו ג'וליאצ'י (Giuliacci) בתפקיד ארנני, וזמרת הסופרן מישל קריידר בתפקיד אלווירה. בורצ'ולדזה היה לטעמי מסמר הערב, וגם ג'וליאצ'י וקריידר היו מעולים. שלושתם שרו יפה מאד, והפגינו נוכחות בימתית ומשחק מצוינים. בתקציבים שאותם יכולה האופרה הישראלית להרשות לעצמה, רמה כזו של ביצוע אינה עניין מובן מאליו כלל וכלל.

ניצוח אנרגטי

מי שקצת איכזב בצוות הכללי היה זמר הבריטון קרלו גואלפי (Guelfi). הוא ניחן אמנם בקול יפה, אך סבל מבעיות ניכרות של חוסר דיוק ריתמי. למען ההגינות יש להדגיש שבעיות אלו התגברו כאשר נאלץ לעמוד במעלה הבמה המוגבהת, ויתכן שפשוט לא שמע את התזמורת בצורה מספקת. מילא.

גואלפי, יש לציין, דומה באופן מפתיע לזמר הבריטון הישראלי נח בריגר, וכשעלה לראשונה לבמה חשבתי שחל חילוף תפקידים מוזר. רק כשהגיע בריגר האמיתי (בתפקיד יאגו, מזכירו של דון סילווה) אפשר היה לנשום לרווחה.

על ההפקה ניצח ג'ורג' פהליבניאן (Pehlivanian), שמוכר היטב בארץ מהופעות קודמות באופרה ובפילהרמונית. זהו מנצח אנרגטי וסימפטי, וגם הפעם לא היו כלפיו תלונות יוצאות דופן. הביצוע אמנם לא היה מושלם מבחינה ריתמית, אבל התזמורת נשמעה טוב מאוד.

המוזיקה, כאמור, אינה תמיד נשגבת, אבל המתח נשמר לאורך האופרה כולה, וזהו הישג לא מבוטל בהפקה של קרוב לשלוש שעות.

לסיכום: בימוי בעייתי, מוזיקה שנעה בין הבנאלי לבין היפה, וזמרים מעולים. שווה לשמוע, בעיקר אם תצליחו להשיג כרטיסים לקאסט (צוות הזמרים) הראשון.

"ארנני" מאת ורדי באופרה הישראלית. מנצח: ג'ורג' פהליבניאן. בית האופרה, 9.1