מסתירים לי.
אני כמעט מטר שמונים. אבל אני לא מצליח לראות כלום. קיר אנושי חוצץ ביני לבין ששת חברי דה בנדה. כל השישה יושבים. אנחנו עומדים. אנחנו פה, הם שם. כמה בני מזל תפסו כיסאות שסודרו בשלוש שורות במרכז החדר, מול הבמה הקטנה, מתחת למשקפיים של אורן ברזילי, צריך להתאפק כדי לא להתעטש על תומר יוסף. מדי פעם נגרר עוד כיסא פנימה. ועוד אחד. לא לישיבה, כדי לעמוד עליו. על הבר מימין טיפסו לפחות שניים. מעניין איך זה נראה משם. טוב שאפשר להאזין בחצר הקטנה, פעם חלק מהבית שהפך לכוך הופעות, עם בטון חשוף ופנסים תלויים וצנרת אוורור. רק שבחוץ מעשנים. ובפנים מחניק. עונג שבת, מה?
בין "הפרוזדור" ל"צוזאמן", מאחורי קפה 12, לצד כמה ממגדלי חולדאי, כששלט ענק של בנק דיסקונט משקיף ממעל, בחדר שהוסב, בבר שהוכנס, אחר הצהריים, בין שישי לשבת, מטרים ספורים מרוטשילד המשתפץ פינת הרצל המתחדש, הלחץ של השבוע הופך לנינוחות, לפטפטת ערה, ללאטה בקיוסק, ערב הפגנת השמאל, דה בנדה, ב-14:15, עדיין מתאמנים מאחור, ושומר רוסי צועק על מישהו בטלפון. אחר כך הוא יחליף למדים. המחוגים יעברו את 16:00. כוסות בירה. סיגריות בין האצבעות. פוסעים מתוך החנייה פנימה. ותומר יוסף שר "יש מקום לכולם". לא ממש, אבל לא נתווכח.
דה בנדה / צילום: יוסי כהן
דה בנדה, ההרכב שכולל את יוסף, ברזילי, איתמר ציגלר ותמיר מוסקט, ארבעה מוזיקאים מוכשרים ושונים ומגוונים ובעלי תעוזה, עם תום דרום ודן זייתון, נדחס לחדר שהיה למתחם. הופעת בכורה. מתרגשים. מתכוונים. מגיע להם יותר מזה. הרבה יותר מזה.
הצלילים והריחות מערבבים בין טום ווייטס לשוטי הנבואה. מתווכים בין מתבודדי הרמן לפאולו נוטיני. בעברית. ובאנגלית. ללא מלים. ועם הרבה טקס בישבן. גיטרות פולק רך נושקות למלודיות סיקסטיז מתוקות, הרמוניות קוליות מצודדות נוגעות בקלילות פסיכדלית, והמלנכוליה פועמת במהירות לצלילי מוזיקה עממית. במבואה, או החצר, אשה בהריון עם כלב בזרועותיה. השירותים מימין. אוויר צונן של ינואר מכה את החום והזיעה והאלכוהול.
למרות שהתנאים בלתי נסבלים, ועל אף שהחדר מתאים, אם בכלל, להופעות אינטימיות, הם נשמעים נהדר ביחד, תומכים ומפרגנים, מספרים סיפורים קטנים על החיים ועל עצמם. הגיל עושה את שלו. ויש שיר על האשה. ועל סבא. וגם לילדה, עוד לפני שנולדה. ורגע מצמרר על פסיכולוגית אחת והפיגוע בדיזנגוף סנטר. וסיפור אישי על סמים, שהופכים אצל יוסף לזעקה על קריז בטוקיו, או "איך אומרים ביפנית 'אני צריך עזרה'". פסקול הולם, נעים לאוזן ומבוצע היטב, גם מי שפוסע בחנייה יכול ליהנות. "קחי טקסי הביתה כפרה", מפתיע יוסף במזרחית בטעם רגאיי. וברזילי מענג בפופ מושלם, מעודכן, חודר לנשמה. וציגלר נותן בראש בחספוס הנדרש מול רגעים מרוככים מדי. קשה שלא להתרשם. קשה, עם זאת, ליהנות באמת.
האירוע עשוי כהלכה, מלטף את האוזן, אבל איכשהו הרצף מייגע. אין כאן דבר למעט אוסף של שירים, חלקם נפלאים, אחרים אפילו מצוינים, רק שכמעט אף אחד מהם לא מערבל את הקיבה או חונק בגרון. וזה נחמד. נחמד. ממש נחמד. חולף ועובר לו. השמיים מתכהים. שעת דמדומים. אור נדלק במטבח שבבניין ממול. העצב עוטף את הרחובות השקטים. מונית שירות, קו 4, כבר ממתינה ליד כיכר המושבות.
דה בנדה בהופעה. תומר יוסף, גיטרה ושירה; אורן ברזילי, גיטרה ושירה; איתמר ציגלר, גיטרה ושירה; תמיר מוסקט, תופים והקשה; תום דרום, קלידים; דן זייתון, בס. שישי, 14.1.11, 16:10, רוטשילד 12 ת"א
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
