הנקראות ביותר

האם המהומות במצרים יתפשטו גם לירדן, סוריה וסעודיה?

ההפגנות במצרים הן חוליה נוספת בגל המחאה במדינות הערביות ■ גולשים במצרים: "אנחנו רוצים משכורות שאפשר לחיות איתן. רוצים לעבוד. רוצים חינוך לילדינו. לא רוצים נפוטיזם"

מוחמד בועזיזי ייכנס להיסטוריה כמהפכן, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. בועזיזי, צעיר תוניסאי בוגר אוניברסיטה, לא מצא פרנסה בתחום עיסוקו. בצר לו, רכש עגלה גדולה והלך למכור פירות וירקות בשוק של עירו, סידי בוזיד. פקחים הגיעו לשוק וביקשו ממנו להציג רישיון, אבל לבועזיזי לא היה מסמך כזה. בתגובה החרימו את סחורתו. בועזיזי התקומם, אולי גם הרים את קולו. וקיבל סטירה מפקחית.

בבית חיכו לו אם וחמישה אחים שהתקיימו מכספי הפירות והירקות שמכר. בועזיזי ניגש לעירייה ודרש את סחורתו בחזרה. בדרך סיפר לחבריו את קורותיו. "הם ביישו אותי ליד כולם", התלונן. בעירייה לא היה מי שיאזין לצרותיו. בועזיזי נואש. הוא יצא מפתח העירייה והעלה את עצמו באש.

מהומות התלקחו בסידי בוזיד, והתפשטו לערים אחרות. המשטרה השתמשה באש חיה, ובתוך זמן קצר נפלו מפגינים הרוגים. בועזיזי נלחם על חייו בבית החולים ובתום שבועיים וחצי נפח את נשמתו. בעריה של תוניסיה המשיכה להתלקח האש. הנשיא, זיין עאבדין בן-עלי, קרא למפגינים "קומץ פורעי חוק". בתגובה הם הכבידו את הלחץ ודרשו ממנו לוותר על כיסאו. רק בתום שלושה שבועות של מהומות ו-80 הלוויות של הרוגיהן, הבין בן-עלי שהמשחק נגמר אחרי 23 שנה על כס הנשיאות.

"הבנתי אתכם, הבנתי אתכם", פנה להמונים בנאומו האחרון, "לא אציג את עצמי לכהונה נוספת. אין מקום לנשיאות לכל החיים. אתן חירות מוחלטת לעיתונות ואסיר את הפיקוח על האינטרנט". יומיים אחר כך נמלט בן-עלי בחופזה מארצו. מוחמד בועזיזי לא היה שם כדי לחגוג.

"מהפכת היסמין" בתוניסיה עוד ניצבת בפני השלב המכריע שלה. ראש הממשלה מוחמד ראנושי, שמונה בידי בן-עלי וירש אותו בהיעדרו, הצהיר על בחירות לנשיאות בתוך כחודש וחצי. עשרת מיליון אזרחיה של תוניסיה, שעד לאירועי הדמים לא הורשו להפגין בכלל, ייהנו לפתע מבחירה חופשית בקלפיות, אחרי שדמוקרטיה אמיתית הם מכירים בעיקר ממסך הטלוויזיה. לא ברור איזה ממשל יצמיחו הבחירות האלה, והאם הפנימו כולם שעתה זה העם שיאמר את דברו, ולא זרם, מפלגה או קבוצת קצינים כלשהי. זהו רגע עדין בתולדותיה של אומה, שבו היא יכולה להתרסק - או לצמוח.

באירועי הדמים בתוניסיה הצליח העם בפעם הראשונה במדינה ערבית להדיח שליט. בזמן שבו צעדו אלפי המפגינים לתוך לועות הרובים של הצבא, דוכאו מהומות לחם באלג'יר, במחאה על כוונת הממשלה להעלות את מחיריהם של מוצרי היסוד. לאחר נפילתו של בן-עלי בתוניסיה שאלו כולם, האם אנו עדים לראשיתו של אפקט דומינו. כולם דיברו על מצרים כזירת המחאה הבאה, ובתוך עשרה ימים בלבד הגשימה הנבואה את עצמה. השלטון נבוך ובמשך יומיים סוערים לא נשמעה ולו מילה אחת מקרבתו של מובארק ואנשיו, פרט להודעה מיתממת מלשכתו של ראש הממשלה אחמד נזיף. "אנחנו בעד חופש הביטוי", אמר ראש הממשלה, "ובלבד שייעשה בדרכים לגיטימיות".

בשלב הזה, כשעדיין לא ידוע לאן יתפתחו אירועי האלימות במצרים, לא מבטיח איש כי הן לא יתפשטו גם למרוקו, לירדן, לסוריה ולסעודיה. נשמתו המעונה של מוחמד בועזיזי לא תיכנס להיסטוריה רק כי בעליה גרם לתזוזה במגדל הקלפים הרעוע ששמו המשטרים הערביים. בועזיזי חולל תמורה מרחיקת לכת. הוא העניק לאזרח הערבי הדפוק את ההזדמנות לכפות על שליטיו לחלוק אתו את תהליך עיצובה מחדש של המציאות הכלכלית, החברתית והפוליטית שלו עצמו.

שלח את עמי

אירועי הימים האלה הם שיאו של תהליך מרתק של לידתו של רחוב ערבי. בתהליך הזה, אונס ההמון את הריבון לשתף אותו בקבלת ההחלטות ובעוגת הכוח. באופן מפתיע, הוא אינו בלתי קשור למופע האימים של ערוץ אל-ג'זירה השבוע, שבו נחשפו מסמכים מתוך המשא ומתן בין הרשות הפלסטינית לישראל.

במפת יחסי הכוחות בתוך המדינה הערבית, שמעוצבת בשנים האחרונות מחדש, גם התקשורת לוקחת לעצמה נתח שהיה שמור עד כה למשטר או לממסדים שתמכו בו. את יללותיהם של בכירי הרשות הפלסטינית, שפונקו לאורך השנים בידי אל-ג'זירה, אפשר היה לשמוע השבוע עד לנסיכות קטאר. אמנם התחנה הקטארית משמשת מכשיר ציני ביחסי החוץ של בעליה, האמיר חמד בן ג'אסם אל ת'אני, אבל ב-14 שנות קיומה כבר למדנו, כי סטנדרטים עיתונאיים שקבעה הונחלו היטב ועיצבו את סגנון הדיווח של כלי תקשורת אחרים. במכוון, לא גילו עורכי אל-ג'זירה לבכירי הרשות את דבר הפצצה שהם מחזיקים בידיהם. סאיב עריקאת, שנקרא לאולפן להגיב לגילויים מיד לאחר שידורם, חשב לתומו כי הזמינו אותו לדבר שוב על נפתולי המשא ומתן עם ישראל, ולא ידע איזו מלכודת פתאים נטמנה לו.

עורכי התחנה ידעו היטב מדוע הם מכינים לבכיר הפלסטיני אמבוש בשידור חי. במקרים קודמים, כל מהלך כזה של שיתוף בין התקשורת לשלטון גרר מיד פעולת מנע של שירותי הביטחון, שסיכלה את הפרסום. אל-ג'זירה החליטה להתל באבו-מאזן ואנשיו, כמו שהיתלה ברבים לפניו, ולא לתת לו את הזכות לשבש לה את המבצע.

הפגנות המחאה האלימות במצרים, שכוונו ל"יום המשטרה" ביום שלישי השבוע, היו אף הן חוליה בשרשרת לידתו של רחוב ערבי. במצרים הפגנות אלימות הן כמעט דבר שבשגרה, אבל המהומות האלה לא היו כתמול שלשום. כבר בראשיתן נפלו הרוגים, ואחרי תוניסיה - האזרח הערבי הוא כבר לא הפראייר הכנוע שהיה.

עברנו את פרעה

האירועים במצרים הם החמורים ביותר מאז מהומות הלחם שפרצו בה ב-1977, למעט הבדל אחד - אז לא היו לצעירים אינטרנט ורשתות חברתיות כדי להסתייע בהן להעביר דיווחים לחבריהם על המתרחש במוקדי ההפגנות ולעודד אותם לצאת למחות. "גולשי האינטרנט בהפגנות האלה אינם קומץ כפי שניסה השלטון לטעון. כל משתמש בפייסבוק או בטוויטר הפיץ את המסרים לעשרה משתמשים נוספים".

זו לא הייתה הפעם הראשונה במצרים שבה הצליח האינטרנט לעשות מה שלא עשו לפניו המפלגות או תנועות המחאה המסורתיות. ב-6 באפריל 2008 נחרדו רשויות הביטחון במצרים לנוכח צרה צרורה שלא היו בידם אמצעים להתמודד איתה - הרשת החברתית באינטרנט. צעירים הכריזו בפייסבוק על השבתה כללית במשק במחאה על יחס המדינה לעובד.

"חדלו לשבת בבית והשתתפו אתנו בזירה הציבורית", נכתב בהודעה שהועברה בין הגולשים, "אל תלכו לעבודה. אל תלכו לאוניברסיטה. אל תלכו לבית הספר. אל תפתחו את החנות. אנחנו רוצים משכורות שאפשר לחיות איתן. אנחנו רוצים לעבוד. אנחנו רוצים חינוך לילדינו. רוצים תחבורה ברמה אנושית. לא רוצים נפוטיזם. לא רוצים קציני משטרה בריונים. לא רוצים עינויים בחדרי חקירות. לא רוצים שוחד. לא רוצים מעצרים. תגידו לחבריכם ולהוריכם שגם הם לא ילכו לעבודה, ודאגו שיהיו שותפים לשביתה ב-6 באפריל".

אלפי מפגינים זרמו לעיר מחלה ליד אלכסנדריה, שם פרצה שביתת פועלי טקסטיל במחאה על יחס המעסיקים. מהומות פרצו במקום, ואולי גם נפלו קורבנות. איש לא דיווח כמה, כי הצנזורה הטילה איפול על הסיקור. 49 מפגינים נעצרו, ביניהם צעירה בת 27 בשם איסרא עבד אל-פתאח. איסרא הייתה חברה במפלגת האופוזיציה אל-רד (המחר) ועבדה בחברת כוח אדם בקהיר. היא נעצרה והואשמה בהסתה להפרת סדר. אחרי חקירה קצרה מאחורי סורג ובריח, הסכימה לחדול מפעילותה הפוליטית, בתמורה לסגירת התיק נגדה.

מאותו יום נולדה "6 באפריל", תנועת אופוזיציה חדשה במצרים, שונה מכל מופע אופוזיציה שקדם לה. אלה לא היו האחים המוסלמים, תנועת מחאה חברתית בעלת אידיאולוגיה דתית, שבעיניה הדת היא הפתרון לתחלואי החברה. גם לא האופוזיציה הצייתנית והישנונית בתוך הפרלמנט, ששכחה זה מכבר מחאה מהי. זו הייתה אופוזיציה חדשה. נשכנית, אינטרנטית, צעירה, שלא הייתה כפופה לקוד ההתנהגות הפוליטי שנוצק בקהיר במשך עשרות שנים. הקוד הזה פשוט: מותר לאופוזיציונר להביע את דעתו, אף אם היא ביקורתית. אבל כשהריבון יאמר לו די, הוא יחדל.

גם השבוע שימשו הרשתות החברתיות אמצעי לעודד את המפגינים לצאת לרחובות, אבל שלוש שנים אחרי אירועי 6 באפריל, כולם היו איסרא עבד אל-פתאח. בזמן שבו רבבות מפגינים יצאו לרחובות להתעמת עם זרנוקי המים והאלות הכואבות, אלפי משתמשי אינטרנט העניקו להם גיבוי ממריץ באמצעות המחשב הביתי שלהם.

בשורות המפגינים המצרים אפשר היה לראות לא רק צעירים, אלא גם אנשים בשנות ה-40 וה-50 שלהם, גברים שלא מצאו את עצמם בחיים, במידה רבה הודות למחסור חריף בהזדמנויות תעסוקה. צעיר ישראלי שמשתחרר משירותו הצבאי עומד בפני התלבטות קשה. האם יירשם ללימודי מחשבים, או ילך ללמוד תקשורת ופרסום במכללה? האם ייסע לחפש את מזלו באמריקה, יישאר לעזור לאביו בעסק, או יסתפק בינתיים בעבודת מלצרות ויחסוך כסף לטראק בנפאל? המציאות הזו זרה עד כאב לעמיתו המצרי והתוניסאי. למעטים יש אפשרות לממן שכר לימוד, כי עליהם לתמוך בהוריהם המובטלים ובאחיהם הקטנים. כדי להתקבל לפקולטה מבוקשת, צריך לעתים לשלשל אלפי לירות לכיסו של הדיקאן. וגם אם רכשת תואר אקדמאי, לא תמיד יש מי שיחכה לך בשוק העבודה.

מצרי שמסתכל הצדה רואה את חברו המובטל, את אביו המיואש ונטול האופק הפנסיוני. אם יביט למטה, יראה את אחיו הקטנים משוטטים ברחובות בחוסר מעש בהיעדר מסגרת. ואם יסתכל למעלה, יראה משפחות של חסרי בית שהתנחלו על גג הבניין. מיליוני מצרים מתגוררים על גגות ובבתי עלמין, בשל מחסור בדיור בסיסי או באמצעים שיסייעו להם להשיגו. הנשיא חוסני מובארק, במידה רבה הודות לבנו גמאל, הצליח לעודד יוזמות בתעשייה, להפריט חברות ולגייס משקיעים זרים. שיעורי הצמיחה בעשור האחרון במצרים מרשימים, ולעתים חצו את ה-6% בשנה. אבל במדינה בת 80 מיליון נפשות, שבה כל 23 שניות נולד תינוק, הנשיא נדרש לא סתם לפתח את המשק, אלא בעצם לעשות נסים.

נעבור גם את זה?

אין איש במצרים שיוכל לומר לאן יתפתחו ההפגנות מכאן. גם המפגינים עצמם אינם יודעים. קשה אף לדבר על מנהיגיהם, כי ספק אם קיימים כאלה. אירועי הימים האחרונים במצרים, כמו אלה שפרצו בתוניסיה ובאלג'יר, הם כולם פרי יצירתו של האזרח הקטן ושעתו היפה. אירועים כאלה הם כמו מפץ גדול. הם כאוטיים, בלתי מתוכננים מראש, אלימים ויש להם דינמיקה פנימית. מה שמווסת אותם הוא מספר הקורבנות שנפלו, מידת הכוח שמפעילים השלטונות בתגובה לאירועים וגם הסמנטיקה הפומבית שמלווה אותן. יומיים מאז שפרצו, מובארק ואנשיו מנצלים היטב את הידע שצברו בעשרות שנים של דיכוי הפגנות. תמיד הם ידעו מתי ללחוץ והיכן להרפות, ושכרם היה שהצליחו לדכא את ההפגנות. גם עתה הם נרתעים משימוש באש חיה ואינם מטיחים עלבונות בציבור המפגינים כפי שעשה זיין עאבדין בן-עלי.

כתב אל-ג'זירה, בדיווח לילי ביום שלישי השבוע, סיפר את הסיפור כולו בשני משפטים קצרים. בעמדו במרכזה של כיכר אל-תחריר (השחרור) בלבה של קהיר, הוא הזכיר כיצד בשנת 1972 התכנסו בה אלפי מפגינים ותבעו מהנשיא סאדאת לשחרר את סיני מעולו של הכובש הציוני. זו הייתה הפגנה מלאכותית, מתוזמנת ומתוכננת, שנועדה להראות לקהילה הבינלאומית כי העם המצרי דורש וזכאי לקבל את אדמתו בחזרה. חלפו כמעט ארבעה עשורים, ובניהם של אותם מפגינים כנועים נקבצו בהמוניהם באותה כיכר רחבת ידיים ודרשו לשחרר את מצרים כולה מעולם המדכא של שליטיה.

כשהפירמידה רועדת

מזרחנים ומומחים ישראלים למצרים שעוקבים אחר המהומות מהימים האחרונים, מדגישים שעוד מוקדם להספיד את המשטר של מובארק: השליטה שלו על מנגנוני הביטחון והצבא אבסולוטית ועמוקה. מצרים, מדגיש יו"ר מרכז הרצוג לחקר המזרח התיכון והדיפלומטיה שבאוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע, הפרופ' יורם מיטל, היא לא תוניסיה, חרף גל המהומות הנוכחי, המושפע ממה שהוא מכנה "אפקט תוניסיה".

האפקט הזה, לפי פרופ' מיטל, הרעיד את פירמידת המשטר המצרי, אך הפירמידה חזקה דיה כדי להמשיך ולעמוד על תילה: "כבר ברור שזה לא אירוע חולף, של יום אחד וניכר שאלה הן ההפגנות הסוערות ביותר מאז מהומות הלחם ב-1977. גל המחאה ממשיך להתפשט, כנראה גם אל תוך סוף השבוע, בגלל כניסתם של חוגי אופוזיציה ושל האחים המוסלמים לעניין. אם עד כה הם תמכו במפגינים ברמת ההצהרתית, מחר הם מתכוונים לדרוש מההמונים לצאת אל הרחובות מיד אחרי תפילות יום השישי במסגדים. זה יהיה מבחן גדול לשלטון של מובארק".

לדעת מזרחנים, תסכול ההמונים הוזן ממצב כלכלי קשה ברחבי מצרים: מהאבטלה שנאמדת על פי חלק מההערכות בכ-25%, מההתייקרות המחייה, מקריסת משטר הסובסידיות על מוצרים חיוניים - ומנגד, קשרי הון-שלטון, חשדות לשחיתות והיעדר שקיפות במשטר. "הצירוף של כל אלה ביחד יוצר מצב נפיץ למדי. אחרי שהאחים המוסלמים זכו לפני שתי מערכות בחירות לייצוג הולם בפרלמנט המצרי, בבחירות האחרונות לפרלמנט צעדי התנועה הוצרו עד מאוד מצד המשטר, וזה הוסיף את שלו לתסכול המצטבר", אומר ל"גלובס" המזרחן ד"ר יוסי אמיתי, לשעבר ראש המרכז האקדמי הישראלי בקהיר. "בינתיים ניכר שמובארק שולט במצב והוא כבר החל באחרונה במהלכים כלכליים שיטיבו עם ההמונים, אך עם זאת, זה נראה כמו גלולת אקמול לאיש חולה מאוד. זה פשוט לא מספיק".

לדברי פרופ' מיטל, ניכר שעל רקע המשך המהומות, מובארק שולף יותר מקלות מאשר גזרים - מה שעלול לעלות לו ביוקר אל מול טענות האופוזיציה והמפגינים שלפיהן הוא מדכא מחאה דמוקרטית.

באופק, בחודש ספטמבר השנה, אמורות להתקיים במצרים בחירות לנשיאות, ועל המדוכה השאלות הבוערות סביב המשך כהונתו של מובארק, ההתמודדות של בנו, ג'מאל, והמועמדות של איש האופוזיציה ולשעבר ראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, מוחמד אל בארדעי, שמנסה להוביל רפורמות דמוקרטיות. "אפשר שכדי להרגיע את ההמונים, מפלגת השלטון המצרית תמציא מועמד חדש, שלא קשור למשפחת מובארק, ותריץ אותו לנשיאות. זה ימנע את התסכול הרב סביב העברת המשטר בירושה, מאב לבן", אומר פרופ' מיטל.

ג'קי חוגי ויובל אזולאי

חוגי הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל ומחברו של הספר "אלף לילה.קום" שיראה אור בקרוב בהוצאת ספריית מעריב

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות