הנקראות ביותר

עדנה מזי"א מחזאית, בימאית וסופרת

בשיא ההצלחה, כשההצגות שלה עולות זו אחר זו והופכות באופן כמעט אוטומטי להצלחות קופתיות, ישנם רגעים שבהם עדנה מזי"א נמצאת במצב צבירה דיכאוני. האישה הסוערת והבוטה לעתים, שלא מתביישת לומר כל מה שהיא חושבת, מוצאת את עצמה נפגעת מהריקושטים שניתזים לכיוונה, מג'סטות מעליבות, מהתנהגות מזלזלת. "הסבל", היא אומרת, "הוא מוחלט ולא יחסי. גם אני קורבן של תחושת עלבון, השפלה או אי-נחת. מדברים קטנים אני יכולה ליפול חזק ובלי להטריד את מנוחת השכנים. זו עוד פריבילגיה של לחיות לבד, בעליבות, בבסיס האפור של עצמי".

הבסיס האפור הזה, המשמש רקע למחזות שהיא כותבת, נצבע בצבעים חיים כשהוא עולה לבמה. דווקא בעבודה עם בני הזוג המקצועיים שלה - ענת גוב ועמרי ניצן - היא נטולת אגו ופגיעות. אפילו יותר מזה. מזי"א, שמקפידה על הפרדת רשויות מוחלטת בין הכתיבה לבימוי, מעדיפה לעבוד עם פרטנרים. "ניסיתי פעם לביים את 'הורדוס', הצגה שכתבתי, וזאת הייתה חוויה טראומטית. אתה נורא בודד. אין השותפות העמוקה והכל-כך מנחמת, אין חוק הכלים השלובים".

כשמישהו אחר מביים מחזות שלך את מאבדת עליהם שליטה.

"שליטה היא מילה מעולם אחר. כשאני כותבת אני מביימת את הסצנות בראש, אבל הפער בין מה שיש לי בראש למה שיוצא הוא גדול מאוד".

הפער הזה ודאי מתסכל.

"הוא אפריורי. אתה אף פעם לא יכול לממש את המציאות שלך. כשאתה מביים מחזה של עצמך אתה מאבד פרספקטיבה על הכתיבה ועל הבימוי. אין אף אחד שחותר תחתיך".

ואת מחפשת את החתירה הזאת.

"כי אין דרך אחרת. בלעדיה נכנסים למסע אגו שאי-אפשר לצאת ממנו".

חנוך לוין כתב וביים.

"חנוך לוין יש אחד. הוא גאון".

קורה שאת קוראת את הטקסטים של ענת גוב וחושבת איך את היית כותבת אותם?

"אני עושה הפרדה מוחלטת. אסור לסרס את הכותב. כל אחד מאיתנו מנסה למקסם את היכולת האותנטית והחד-פעמית שלו. עכשיו אני עובדת על טקסט של אמנון דנקנר ושל איריס לעאל, שהם לגמרי שונים מהכתיבה שלי, ואני מנסה להביא אותם לאותנטיות של עצמם. במאי צריך תכונות של מנהיג. לראות את האחר כשלם".

וכשעמרי ניצן עובד איתך?

"עמרי לא כותב, אבל הוא מביים קלאסיקות - שייקספיר, ברכט. אנחנו יושבים כל-כך הרבה לפני חזרות, ויש דברים שלא חשבתי עליהם שהוא רואה, ואני מתפעלת ממנו. אילו הוא היה מישהו שאני לא מעריכה, הוא היה מעצבן אותי. בזמן החזרות יש לנו פגישות קבועות בשש בערב, ואני אומרת לו מה שאני לא אוהבת וזה קורה מעט. יש דברים שאני זועקת עליהם חמס, וכן, הוא מעצבן אותי הרבה".

את מרגיזה את גוב?

"לא. עומרי לא נותן לי לקשקש בחזרות כי זה מפריע לו; ענת נותנת לי לדבר. היא איתי כל הזמן, והיא אומרת מה שהיא חושבת. אין מצב שאעשה משהו שלא מוצא חן בעיניה, ואין מצב שהיא תשאיר משהו שאני לא אוהבת. אני אף פעם לא מציעה לה מה לכתוב, אלא יכולה להביע את דעתי - זה טוב, זה צולע, לא מצחיק, מתקתק מדי, והיא לא מתווכחת אף פעם".

הביקוש שלכן מלחיץ.

"אנחנו לא עובדות בדד ליין. אם שואלים 'מה עם המחזה החדש', אז שואלים".

אתן מרוויחות טוב מאוד.

"כל מחזאי, אם זוטר או חנוך לוין, מרוויח 10% מערך הכרטיס".

ובמאים?

"שכר רעב פחות או יותר, על לפחות חצי שנה עבודה על הפקה; פחות משחקן".

אז למה לך לביים? תכתבי.

"אם המחזה מצליח, הבמאי מקבל 2% מערך הכרטיס אחרי ההצגה החמישים".

עדיין זה לא משתלם.

"אף פעם לא היה שיקול כלכלי של לכתוב ולא לביים. אני אוהבת לביים. אני בת יחידה שתמיד עשו מה שרציתי, אז זה המשך טבעי".

אבל את חיה היום לבד וצריכה להתפרנס.

"אני גם עוזרת לילדים ולנכדים. אני הקופה של המשפחה. מצד שני, אני לא אכתוב עכשיו רומן, כי זה מעט כסף; ארבע שנים לעבוד בלי פרנסה".

בחרת לכתוב תסריט לספר שלך, "התפרצות X", שזה גם לא הרבה כסף.

"זה היה אוטומטי. לא חשבתי על זה. נלחמתי כדי להרוויח טוב. אצל תסריטאי התשלום הוא נזיל. אפשר להתווכח על המקדמה. אני שונאת מקדמות".

את מנהלת את המשא ומתן?

"אני עושה מלחמה נגד סוכנים. הם לוקחים 15%, על מה? אריק קנלר היה הסוכן שלי כשהוצאתי ספר ילדים. אד הוק. בהתפרצות X הלכתי לחברת ההפקה ואמרתי לבעלים, אני סומכת עליך שתיתן לי הכי הרבה כסף שאתה יכול, והוא יודע שאני לא פראיירית. מי שאומר שהכסף מלכלך את האמנות זו סתם התנשאות. מה מלכלכך פה את הידיים? אני עובדת קשה מאוד-מאוד ומקבלת כסף בהתאם. זה נורא המאה ה-19 להגיד את זה".

החלום שלך היה בכלל לשחק.

"למדתי קצת משחק באוניברסיטה. הלכתי לאודישן אחד ונורא הושפלתי, ומאז, כשאני עושה אודישנים לאחרים אני משתדלת להיות עדינה. מההתחלה הרגשתי שלא העריכו אותי כשחקנית. הלכתי על קריירה אקדמית, לימדתי".

עד שעמוס גוטמן ז"ל גרם לתפנית בקריירה שלך.

"הוא ביקש שאחפש בשבילו תסריטאי, ויום אחד, כשישבנו אצלו ברמת גן, הוא שאל, למה שלא תכתבי את? בלבב פנימה חשבתי על זה. בסרטים הראשונים כתבתי את הדיאלוגים".

מתי הבנת שכתיבה היא העבודה שלך?

"במחזה השלישי שלי, 'משחקים בחצר האחורית'. הודעתי לעמוס גוטמן שאני עוזבת והולכת לעשות דברים משלי".

התחלת לכתוב בגיל 40. צריך הרבה אומץ.

"מי חשב בכלל על אומץ? במשך שנה לא מצאתי את הקול שלי, שזה הדבר שבלעדיו אי-אפשר לכתוב. לא ידעתי באיזה ז'אנר לבחור. כתבתי פזמונים, תסריטים, שירים, סיפורים, פרוזה, עד שנסעתי עם סנדרה שדה, חברה שלי, לרוסיה עם הקאמרי לעשרה ימים, וכשחזרתי כתבתי את 'וינה על הים'".

ממה התפרנסת?

"גרתי עם בעלי ועם שני הילדים בנהלל, הרציתי ולימדתי. הרווחתי גרושים. אבא שלי נפטר באותו זמן, אז חייתי מהירושה הצנועה שלו. ב'משחקים בחצר האחורית' הייתי בהלם. לא ידעתי שאפשר להרוויח מכתיבת מחזות".

ומתי התחלת לביים?

"אחרי שענת כתבה את 'חברות הכי טוב' היא ביקשה ממני למצוא לה במאי. הדרמטורגית של הקאמרי אמרה, 'עדנה תביים, אני סומכת עליה'. פחדתי על החברות שלנו. אני זוכרת שישבנו והחלטנו מה מותר ומה אסור כדי לא לקלקל, אבל לא היה צורך בזה. אנחנו חברות בנפש".

גם חתמתן יחד על העצומה נגד הופעות באריאל.

"לא היה לי מושג שהיא תעשה כזה רעש; את יודעת על כמה עצומות חתמתי?".

אני מניחה שלא מעט. אבל למה לחתום על עצומות ולא לכתוב מחזות על עניינים פוליטיים?

"כי אני לא כותבת טוב כתיבה פוליטית, אפילו שהכתיבה שלי יותר פוליטית מזו של ענת. אני לא פוליטית גם בחיים. הכתיבה שלי יוצרת דרך עוקפת".

למה לא לכתוב בוטה, להבהיר דעות באופן מובהק?

"כי כתיבה מעודנת היא יותר מתוחכמת, אלגנטית, נותנת לצופה לעבוד. עידון הוא ערך חשוב, אבל לא על חשבון הדרמה. אני מאמינה בדרמה חזקה ומטלטלת. אני רוצה שהקהל יעבור חוויות".

הבעיה היא שהקהל חי בסביבה תרבותית רדודה.

"קהל הוא מונח מאוד כללי. הוא יכול לאהוב משהו מטומטם לגמרי, ואותו קהל בדיוק יכול ליהנות ממשהו מתוחכם. בניגוד לכותב הוא פתוח. אני מאמינה בפלורליזם".

מה לגבי כתיבה לטלוויזיה?

"לכתוב משהו ממש טוב לוקח הרבה זמן. כשאתה רואה 'מד מן' או 'הסופרנוס' לא בא לך לכתוב סתם משהו. בואי נגיד שבגילי אין הצעות אטרקטיביות מהטלוויזיה".

נשמע שאת כועסת.

"הכול חאפ-לאפ בטלוויזיה ובקולנוע. בתיאטרון נמצאים במעבדה ארבעה חודשים. טלוויזיה רדודה זה בכל העולם. האח הגדול זה בכל העולם. לא הצלחתי לראות פרק. ראיתי כמה דקות ושקעתי בדיכאון אמיתי, נכנסתי למחשבות רעות, בחילה פיזית, זה כל-כך גועל נפש בעיניי. ואלה שמדברים על זה כעל אנתרופולוגיה, זה דבילי. רואים את זה כי אנשים מציצנים. פעם הייתי מסתכלת במשקפת על בתים כדי לראות איך אנשים מתנהגים כשהם לבד. זה עניין אותי. היום אין לי לאן להציץ".

למה להסתכל על אחרים ולא על עצמך?

"אני מסתכלת על עצמי הרבה מאוד. עניינו אותי הפיזיות של האנשים, הכתפיים השמוטות, הרגעים האלה שהם בלי מסכה. אל תדאגי, אני מתחברת לעליבות העצמית שלי כל הזמן".

אישי: 61, גרושה 2, מתגוררת בתל אביב

השכלה: תואר שני בפילוסופיה ובתיאטרון באוניברסיטת תל אביב

רזומה בקצרה: מחזות: "המורדים", "רומן משפחתי", "היה או לא היה", "האריסטוקרטים"; בימוי: "חברות הכי טובות", "אוי אלוהים", "משפחה חמה"; קולנוע: "נגוע", "בר 51", "התפרצות X"

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות