שאלת המיליון: האם מעמד הביניים יתקומם נגד יוקר המחיה וישטוף את הרחובות בהפגנות זעם?

יש בזה משהו מושך ומרתיע בו זמנית: ההמונים יוצאים לרחובות, משמיעים זעקה, מתאגדים, מתאחדים, מקריבים את הספה הנוחה ואת הערב מול הטלוויזיה לטובת המאבק ברחובות. מצד שני, יש בזה מידה לא מבוטלת של כאוס, ברמה כזו שטוב לקום בבוקר ולהגיד תודה שתל אביב היא עדיין לא קהיר.

ובכל זאת, לא פעם הישראלי שואל את עצמו למה אף אחד לא צועק. הרי ברור שיש כאן על מה לזעוק. אז התשובה היא שיש כאן מאבקים חברתיים שמנסים להשפיע, אך ברוב המקרים זה נגמר בכלום.

למה זה קורה? ד"ר אלישבע סדן מבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית, שעסקה בספרה האחרון בהיסטוריה של התארגנויות בישראל, מנסה לענות: "עד קום המדינה החברה שלנו הייתה מלאה בהתארגנויות של אנשים שקמים ועושים דברים, כמו התנועה הציונית, ההסתדרות הכללית ועוד. אבל כשקמה המדינה האנשים בשלטון, בצורה הצהרתית מאוד אבל מתוחכמת, פירקו את כל ההתארגנויות העצמאיות הללו.

"הציבור לא ראה בעין יפה את אלה שרצו להתארגן באופן עצמאי. ההתייחסות הייתה 'מה אתם עושים - אנחנו צריכים להיות מדינה מאוחדת'. המסר היה שמדינה זה מה שחשוב ושאת הטענות הקטנות שלנו נשאיר בצד ונקריב".

- יכול להיות שאנחנו עדיין שם?

"אנחנו עוד שם מכל מיני סיבות. אחת הסיבות היא דרך החינוך בבית ובבית הספר. האנשים שעלו לפה בשנות ה-50 עשו מה שצריך לעשות, בשקט, בשביל להיות ישראלים. הדורות הבאים גדלו על התפיסה שאם כבר מתארגנים, אז זאת התארגנות נקודתית, לא נגד השלטון".

- ואז הגיעו הפנתרים השחורים.

"נכון. אבל המאבק של הפנתרים נתפס כלא לגיטימי באותה תקופה, מה גם שהוא היה אלים יחסית, ובסופו של דבר התשובה שניתנה לו הגיעה מהשלטון עצמו: שיקום השכונות. זה היה תשובה ממלכתית והישג ענק של הפנתרים".

- נשמע הגיוני שהתשובות יהיו בידי ההנהגה.

"כן, אבל תראי מה קורה עכשיו בתוניסיה: אנשים יוצאים לתנועות מחאה גדולות ותובעים מהמנהיגים את הזכויות, ואז המנהיגים של תנועות המחאה הופכים למנהיגי המדינה. אצלנו לא צמחו מנהיגים מהפנתרים השחורים, ופוליטיקאים שצמחו מאותה זעקה בכלל לא מתגאים בכך. להפך, הם מסתירים זאת".

- ומה היום?

"באופן כללי לא רואים הרבה. בשנות ה-90 היו שתי עליות גדולות שניפצו את כור ההיתוך, ויחד עם זה יש תהליכים כלכליים כמו הליברליזציה של המטבע, הגלובליזציה וההתרסקות של ההסתדרות הכללית. בישראל מתעורר מגזר שלישי, אנשים מתחילים להתארגן, אבל הם מתארגנים בצורה כזאת שכל קבוצה קמה לצרכים שלה. כי בזמן שאלה מתארגנים אז קורה עוד משהו ומתארגנים סביבו.

"ויקי כנפו היא כמעט הדוגמה היחידה למישהו שניסה להתעורר. היא צעדה מהבית שלה במצפה רמון עם דגל ישראל והצטרפו אליה המון אנשים. עד שהגיעה לירושלים וחנתה מול משרד ראש הממשלה. ואז כלום. זה לא הפך להיות שום דבר והיא נאלצה לחזור מתוסכלת הביתה".

- למה בעצם זה לא שינה כלום?

"כשהיא התחילה ללכת הייתה ישיבת חירום במשרדו של בנימין נתניהו, שהיה אז שר האוצר, והוא נורא נבהל, חשב שזה רציני. אבל אז הוא הבין שכנפו בכלל לא רוצה לעשות מהפכה חברתית; היא הרי אמרה את זה בעצמה. היא רצתה רק שיחזירו לה את הכסף. המנהיגות מבינה שאף אחד לא מצטרף למחאות. הנה, גם עכשיו המשפחה של גלעד שליט הלכה עד ירושלים ויושבת שם בקור".

- מה קורה לנו? מה אנחנו מפספסים?

"זה קורה כי אין לנו מסורת של יציאה נגד המדינה. אבל קורה עוד משהו: המנהיגים שלנו מאוד מוצלחים בלהפחיד אותנו ובלעשות את הדבר שכל מנהיג, עוד מימי קדם, יודע לעשות הכי טוב, וזה לבודד ולהפריד. בתקופה שלי היו אלה האימהות החד-הוריות, ועכשיו מספרים לנו שבגלל העובדים הזרים והפליטים רע לנו. אף פעם לא יוצאים למאבק משותף כי אין מאבק משותף".

- אז אין לנו סיכוי?

"אני דווקא אופטימית: אני מתחילה לראות עכשיו אצל סטודנטים מה שלא ראיתי לפני עשר שנים. אנשים בני 27-22 שהם הרבה יותר אקטיביסטים, הרבה יותר כועסים, ומוכנים להתגייס למאבק. משהו משתנה עכשיו, הצליל שונה".

כדי לראות עד כמה הצליל הזה שונה, שאלנו חמישה מובילי מאבקים חברתיים איך נראית המחאה בישראל מהזוויות שלהם. התשובות שהם סיפקו לנו לימדו אותנו בעיקר על חשיבות האינטרנט, אבל מבט נוסף, גם על ההיסטוריה שלנו כפעילים חברתיים, שופך אור על כל הקשור למוכנות החברתית למאבקים בישראל.

"גם אני הייתי אפאתי"

מסים | המאבק להורדת המיסוי על הדלק

 מסים / צלם: חגי אהרון

אג'נדה: "המאבק שלנו הוא על המיסוי של הדלק", אומר זאב גראור, שכיר בחנות למוצרי חשמל ממגדל העמק, נשוי ואב לשניים שיזם את המחאה לפני כחודש וחצי. "היום אנחנו משלמים 58% ממחיר הדלק רק על מיסוי. כל הכסף הזה הולך למדינה ולזכייניות של תחנות הדלק. אנחנו נלחמים להוריד את מס הבלו (מס על תוצרת מקומית, צ' ק') ואת המע"מ על מס הבלו. זה מס על מס".

בפייסבוק ניתן למצוא קבוצה נוספת שעוסקת בכך, תחת הכותרת "מאבק להורדת מיסוי הדלק בישראל", קבוצה שמאחוריה עומד יובל כהן.

איך נולד המאבק: "גם אני, ככל האזרחים, הייתי קצת אפאתי ושאנן. כולנו בוכים ומתבכיינים שנמאס לנו מהמסים ומהמחירים, ואיכשהו אנחנו רגילים לספוג את הגזירות. אבל זה הגיע לרף מסוים. החלטתי לפתוח קבוצה בפייסבוק שקוראת לעצור את עליית מחירי הדלק. אנשים רבים הצטרפו, והיום אנחנו מונים כ-8,300 חברים. זה תפס תאוצה, והקמנו מטה מאבק".

מגייסים תומכים: הרוב נעשה דרך הרשת, אבל עשינו גם טלפונים לארגונים והזמנו אותם להצטרף. בסופו של דבר ארגוני הנכים נרתמו למאבק".

יוצאים לשטח: "רצינו לצאת ולחסום כבישים, אבל הבנו שזה בעייתי אז החלטנו לצאת למפגן. עשינו שני מפגנים של מכוניות שנסעו מגלילות לירושלים. ההד התקשורתי עשה את שלו, והגיעו למקום פוליטיקאים כמו יו"ר האופוזיציה ציפי לבני".

תגובות: "הקבוצה גדלה. החלה התעניינות בתקשורת ובפוליטיקה. יש כאלה שמנסים גם לתפוס טרמפ, אבל המאבק שלנו הוא אזרחי נטו ולא מזוהה עם שום מפלגה".

מימון: "נקודה רגישה. הוצאות הדלק שלי בגלל כל הנסיעות, המפגנים וההוצאות על טלפונים שעשיתי שולשו. אין לנו שום מקור מימון. השבוע פרסמנו מודעות דרושים כי המאבק צבר תאוצה ואנחנו מחפשים אנשי מקצוע שיעזרו".

תוצאות: "הגענו לוועדת הכלכלה של הכנסת, והוגשה הצעת חוק בנושא; אבל עיקר הפירות זה עצם זה שרואים ושומעים אותנו. ההישג הגדול שלנו יהיה כשנגיע לכיכר רבין ונמלא אותה עד אפס מקום ויהיו מאות אלפי אזרחים שיביעו זעקה אחת גדולה".

שורפים צמיגים? "אנחנו צריכים לתת לעצמנו סטירת לחי, אבל אני לא חושב שנכון להגיע למצב של מהומות אלימות. אך אם לא נתעורר נמצא את עצמנו במצב של תוניסיה ושל מצרים. אנחנו בדרך לשם".

"שיעור ענק באזרחות"

סביבה | המאבק נגד בניית מתחם מלונות על עמק ססגון בסמוך לתמנע

 סביבה / צלם: רפי קוץ

אג'נדה: משנת 2007 נאבקים הקיבוצניק ערן שפירא ושותפיו בתוכניות לבניית מתחם מלונות יוקרתי בעמק ססגון באזור תמנע.

איך נולד המאבק: "העניין התגלה בעקבות כתבה שפורסמה בעיתון המקומי. עשרה ימים לאחר שהכתבה חשפה את התוכנית היה לנו כבר ועד פעיל של תושבי האזור. כשהתחלנו להתארגן זה נראה חסר סיכוי לחלוטין, כי היזם אמר בכתבה שבתוך חודש וחצי הוא עולה על השטח עם דחפורים".

מפיצים את המסר: הקמפיין שלנו כלל בהתחלה ארבע רגליים אינטרנטיות - מצגת ויראלית שעשינו בעצמנו, עצומה אינטרנטית שזה בחינם, אי-מייל ואתר. בשלב הזה לא הוצאנו שקל".

תגובות: "המצגת תפסה חזק, מישהו הפיץ אותה לאלפי כתובות. נהיו גלים של התעניינות, ובתוך חודשיים היו לנו כמעט עשרים אלף חתימות על העצומה. היו פניות של התקשורת אלינו, וגם פניות של פוליטיקאים. ח"כ דב חנין היה הראשון להתגייס".

מימון: "בשלב הזה התחלנו לגייס כספים. יש קרנות שתורמות למאבקים סביבתיים, ויש יוזמות של אנשים פרטיים, כמו פרופ' אמוץ זהבי שיש לו עמותה לשמירת הטבע בערבה. אני לקחתי חופשה מהעבודה, והוא שילם את המשכורת שלי כמה חודשים כדי שאקדיש את הזמן למאבק".

תקשורת: "בשלב מסוים הבנו שעדיף לקחת איש מקצוע שמבין בעבודה מול תקשורת וביצירת לובי של ארגונים. יש לנו יועצת אסטרטגית. אזרח שלא עשה מאבק לפני כן וחי את החיים שלו - מה הוא יודע על בלעדיות של עיתונים ומה זה אומר לשרוף אייטם?".

לובי: "יש מאחורינו קואליציה של ארגונים, כמו אדם טבע ודין. אבל עדיין הפעילות של התושבים חשובה מאוד. זה מודל שרואים יותר ויותר - אם פעם הארגונים היו מנסים לסחוף את הציבור למאבקים, היום הציבור הוא שמניע למאבק את הארגונים. כמו במקרה של חוף פלמחים, שחבורה התיישבה על החוף ולא הייתה מוכנה לזוז.

תוצאות: "ב-14 בפברואר תיערך בוועדה המחוזית ישיבה על דוח הסביבה האובייקטיבי והתקדימי שבית משפט נתן הוראה לבצע. הסוקר יגיע לישיבה וידבר על ממצאיו. הוא מחזק את הטענות שלנו.

שורפים צמיגים? "לא. אני חושב שהמאבק שלנו הוא דוגמה מעולה למאבק שלא ירד לרגע מתחת לחגורה. הוא לא כלל איומים, אלימות או השמצות, הוא תמיד במסגרת החוק, וזה שיעור ענק באזרחות".

"הכי בעייתי - הפילוג"

חברה | המאבק נגד כפייה דתית ולמען חלוקה שווה של הנטל בישראל

 חברה / צילום: גלעד קוולרצ'יק

אג'נדה: מיקי גיצין, 29, הוא מנכ"ל תנועת ישראל חופשית שנרשמה כעמותה לפני שנה והחלה לפעול לפני שבעה חודשים.

"התנועה צמחה מתוך שכונות ברחבי הארץ שקבוצות מיעוט בהן שינו את המרחב הציבורי, כמו למשל התחרדות של שכונות. הבנו שיש מגמה ארצית ושיש צורך להיאבק על הבית במדינת ישראל, ליצור חופש ושוויון לכולם בלי הגדרה אורתודוקסית לגבי מיהו יהודי. כי בסופו של דבר אנחנו משלמים את המסים ומתגייסים לצבא, אבל אותנו לא סופרים. הרוב הדומם צריך לקחת אחריות על מה שקורה".

הפצת המסר: "אנחנו מאוד מאמינים באינטרנט. זה כלי שדרכו מגיעים לציבור. בפייסבוק אנחנו מאוד חזקים, ויש לנו למעלה מעשרת אלפים חברים. אנחנו מעלים קמפיינים באינטרנט, האחרון הוא קמפיין הכאפות שנעשה כולו על-ידי שחקנים מתנדבים ותורם פרטי אחד ששם את הכסף על קניית המדיה".

יוצאים לשטח: "יש לנו סניפים ברחבי הארץ. לקחנו חלק בהפגנה נגד חוק האברכים והקמנו דוכני פראיירים ברחבי הארץ. בשבוע הבא אנחנו יוצאים להפגנה בחיפה נגד פערי המחירים ונגד האפליה באגד ובמשרד התחבורה. למה שיהיו פערי מחירים בין מה שמשלם הציבור החרדי עבור תחבורה ציבורית ובין השאר? אנחנו הציבור שנושא בנטל".

הנעה לפעולה: "אנחנו זקוקים לאנשים שיתייצבו יחד איתנו באמירה לגבי ישראל חופשית בקול חזק וברור. הדבר הכי בעייתי בעיניי זה הפיצולים וחוסר האחדות שיש בחברה בישראל".

שאיפות פוליטיות? "ישראל חופשית תישאר לנצח תנועה ציבורית. זה לא אומר שאנשים שקשורים בה לא יהיו בפוליטיקה. אנחנו לא בכיס של אף אחד, לא ימין ולא שמאל. אנחנו קבוצת לחץ וזה דבר קריטי בכל הקשור לקבלת החלטות".

לשרוף צמיגים? "אני מאמין בזה. אנחנו אמנם לא במצב של מצרים ותוניסיה, וברור שצריך להיכנס לפרופורציות כי יש לנו מדינה דמוקרטית, אבל הייתי שמח לראות יותר אנשים מתעוררים, יוצאים החוצה ונאבקים. אני חושב שזה גם יקרה".

"מאבק מחבר אוכלוסיות"

מים | ועד הפעולה למאבק בתאגידי המים ולהפרטת משק המים בישראל

אג'נדה: יצחק (ג'קי) אדרי, 52, פעיל חברתי תושב דימונה, מוביל את ועד הפעולה למאבק בתאגידי המים ובהפרטת משק המים בישראל. "לפני כחמישה חודשים הקימו תאגיד מים בדימונה, וקיבלתי חשבון לתשלום מים לתאגיד. התחלנו לבדוק מה זה תאגיד מים, למדתי את החוק, והכרזתי על עצמי כסרבן תשלומי מים, לאחר שהבנתי שתאגידי מים זאת פיקציה שתוביל אותנו להפרטה של משק המים לידי בעלי ההון. הקמתי דף בפייסבוק, והבנתי שהבעיה עוטפת את כל המדינה. יש פה עוולה חברתית שצריך להלחם נגדה".

גיוס תומכים: "מה שהתחיל כניצוץ קטן בדימונה התברר לי, דרך הפלטפורמה של פייסבוק, כמאבק שמחבר אוכלוסיות מאזורים שונים. המסר שלנו הוא 'כן לחיסכון במים - לא לתאגידי המים'".

יוצאים לשטח: "יצאנו לסדרה של מאבקים משותפים עם מרכז השלטון המקומי שכלל כמה ראשי ערים. אבל הם הצטרפו באמירה אחרת, והיא להוריד את מחירי המים, בעוד שהמאבק שלנו הוא לסגירת תאגידי המים. עשינו הפגנה של 500 איש מול משרדי רשות המים. אחר כך הפגנו בעזריאלי, והגיעו 300 אנשים. הגיעו אליי ידיעות על צרכנים שניתקו להם את המים כי הם לא שילמו, ועלינו על בריכות המים בדימונה והתבצרנו שם במשך יומיים עד ששוטרים פיזרו את המאחז".

פוליטיקה: "ועד הפעולה הארצי החליט שלא יהיו בו פוליטיקאים, ואנחנו שומרים על צביון אותנטי. יש פניות של פוליטיקאים, ואם מדי פעם נצטרך לשתף פעולה עם ראשי הערים אין התנגדות, אבל הם לא חלק מגיבוש המהלכים והאסטרטגיה".

מימון: "הפלטפורמה היחידה שמאפשרת לנו לקדם את האג'נדה ללא השקעת משאבים וכסף היא האינטרנט. אני חבר בדסק האינטרנטי של 'גלובס' ובפורומים נוספים, ופיתחתי מיומנות בהפצת מסרים באפס השקעה".

לשרוף צמיגים? "יש פחד גדול בעלייה על בריקדות, כי אתה אף פעם לא יודע איך זה ייגמר. אני קורא למרי אזרחי בתוך גבולות הדמוקרטיה. הקרקע רותחת, ויש הרבה בעיות חברתיות שמבעבעות מתחתיה".

"הציבור נותן לנו כוח"

דיור | התנועה החברתית להורדת מחירי הדירות ולמען דיור בר השגה לזוגות צעירים

 דיור / צילום: גלעד קוולרצ`יק

אג'נדה: הרצל דלאל, 59, איש עסקים מהוד השרון, הקים לפני שנה את התנועה החברתית לדיור לזוגות צעירים.

"התחלנו בפייסבוק כתנועה באזור השרון, והתרחבנו לתנועה כלל ארצית בנושא דיור בר השגה. אני לא בחור צעיר ולא זקוק לדיור, אבל דווקא המבוגרים התחילו להתקומם נגד המדיניות של הממשלה, מתוך דאגה לדור ההמשך שכל הזמן סוחטים אותו והוא שותק. אני לא מבין את השתיקה הזו. אנחנו מבקשים דירה בעלות בנייה בלבד פעם אחת בחיים לכל זוג צעיר בישראל".

מגייסים תומכים: "התחלנו שבעה חברים, ומיד הגיעו אלינו פניות מזוגות בכל הארץ. היום יש לנו אתר של התנועה, נציגים ברחבי המדינה, 3,500 איש בפייסבוק ועצומה. הקמנו עיר אוהלים בשרון כמחאה, הצלחנו לקיים פאנל של ראשי ערים באזור השרון, והחתמנו אותם על אמנה לבנייה של דירות שלושה חדרים בשנים הבאות. הוזמנו לוועדת הכלכלה של הכנסת".

מרגישים את השטח: "הצעירים פה חיים בחרדות שבחודש הבא יעלו להם את שכר הדירה או שהם ממשכנים את עצמם עד לפנסיה ומתפרקים".

תגובות: "האבסורד הוא שכולם בעדנו חוץ משרי השיכון והאוצר, שלא מגיבים. פוליטיקאים רבים פונים אלינו, הם רואים בנו נכס פוליטי, אפילו שאנחנו תנועה א-פוליטית. התקשורת מסקרת אותנו באופן אינטנסיבי. הציבור מעודד אותנו, וזה מה שנותן לנו כוח".

מימון: "יש תרומות של אנשים טובים; לא נדבנים או טייקונים אלא אנשים מתוך ציבור התומכים, וכל אחד ותורם מה שהוא יכול. אנחנו עושים הכול בידיים - יש מי שעושה שלטים, יש מי שאחראי על הדפסות. הכול בהתנדבות".

תוכניות מגירה: "אנחנו מתכוונים יום אחד פשוט להוריד את השאלטר ולעצור את המדינה. גם לצעירים יש כוח כמו השאלטר של חברת חשמל. הבעיה היא שהם לא מאמינים בכוח שלהם ובזכויות שמגיעות להם. לימדו אותם רק מה החובות. אנחנו גם נקים מאחזים בשרון על אדמות המינהל, כמו שמקימים מאחזים בשומרון, ונביא לשם קרוונים ומשפחות צעירות יתגוררו בהם - יותר זול לגור בקרוון מאשר לשלם 6,000 שקל שכירות בחודש".

לשרוף צמיגים? "צריך לסגור צמתים, להפגין מול הכנסת; לבוא למנהיגים שלנו ולהגיד להם בפנים שאנחנו הפסקנו להיות פראיירים ושאנחנו יודעים מה הזכויות שלנו".