בורלסק: שר וכריסטינה אגילרה כמו שלא ראיתם אותן מעולם

אם תתעלמו מהמשחק, מהתסריט ומהדיאלוגים המטופשים, תצליחו ליהנות משעה קלה של בידור נפלא, וצמד זמרות שבורכו בכלי נגינה מהמשובחים שקיימים

אולי כדאי להתחיל בעובדה מפתיעה: למרות שכריסטינה אגילרה מופיעה בכל תפארתה וגופה הענוג ב"בורלסק", זה עדיין לא סרט המיועד לגברים סטרייטים, בטח לא המתבגרים שבניהם. "בורלסק", ששואב את שמו מסגנון הריקוד התיאטרלי הבידורי-סקסי שתפס תאוצה בארה"ב לאורך המאה ה-20, לא יצליח לחרמן אותם גם אם הם מאוד ירצו: לעומת זאת אני מצאתי בו הנאה מרובה.

כריסטינה אגילרה, שנחשבת לאחת מזמרות הפופ המצליחות בעשור האחרון, מגלמת את אלי, צעירה החיה בעיירה אמריקאית קטנה וחולמת על תהילה. היא עוזבת הכול ומגיעה אל העיר הגדולה, מחפשת עבודה, עוברת מבחני בד, ולא צולחת בהם, עד אשר, לגמרי בטעות, היא מגלה מועדון קטן, ושם חלומה מתחיל להתגשם. בכלל, ב"בורלסק", המון דברים מתרחשים "לגמרי בטעות", מבלי שהבמאי והתסריטאי, סטיב אנטין, מטריח עצמו לתת לצופים סיבה אמיתית להתרחשויות: כך, אלי, לגמרי בטעות, מגיעה אל המועדון, ולגמרי בטעות היא תתחיל לשיר, ולגמרי בטעות היא תתאהב, ולגמרי בטעות הבמה הקטנה במועדון הקטן, תגדל לממדים מפלצתיים של אולם קונצרטים ענק.

אבל יש רגעים בקולנוע שבהם אין סיבה לתת לתסריט לקלקל לנו את ההנאה: ו"בורלסק" הוא סרט שבאים ליהנות ממנו, לא ללמוד ממנו. ואחד הרגעים המהנים הללו, הוא הרגע שבו הצופים פוגשים לראשונה את שר, האגדה החיה, שאף אחד לא יודע באמת בת כמה היא, שכבר שנים ארוכות לא גילמה תפקיד מרכזי בקולנוע, שמרוב ניתוחים פלסטיים היא כבר מתחילה להידמות לגיבור "מסכה", שם היא גילמה את אימו של נער הלוקה בעיוות פנים קיצוני.

תמיד אותו חלום

שר עומדת על הבמה, כובע קסקט שחור על ראשה, עיניה רושפות, גופה מושלם, והיא שרה "ברוכים הבאים לבורלסק", וצוות רקדנים מאחוריה משמש לה כתפאורה חיה, ובאותו רגע כל הקשקוש התסריטאי הילדותי נעלם, וכל מה שיש מולך זו אמנות חיה, בדמותה של אשה שהקדישה את חייה לבידור.

שר, שזכתה באוסקר על תפקידה המרהיב ב"מוכת ירח", מגלמת בסרט את טס, אשה, שכמוה, הקדישה את כל חייה לאמנות, ולמועדון שאותו היא מנהלת. אבל המצב הכלכלי מקשה עליה להחזיק את העסק, בעלה לשעבר מתעקש למכור את המועדון, וטייקון שרמנטי מתכנן להקים על חורבותיו גורד שחקים.

טס לא מאמינה ביכולות הריקוד של אלי ומשתמשת בה כמלצרית, ואלי חייבת להוכיח לה, ולנו, הצופים, כי זהו חלומה האמיתי.

לטס היא מצליחה להוכיח, כי הרי הסרט חייב להתקדם איכשהו, עד כדי כך שהיא אפילו מחליפה את כוכבת המופע, שמחבלת בסאונד, ומחייבת את אלי להופיע בקולה האמיתי, ואיזו הפתעה...אלי יודעת לשיר.

בתוך כל ההו-הא הזה יש גם בחור, כמובן: ברמן במועדון הריקודים, שחולם להיות מוזיקאי, עם גוף אלוהי וחיוך ממיס, שמזמין את אלי להתגורר בביתו, אך מורה לה לישון על הספה כי יש לו חברה. מבחינה העלילה סיפור האהבה בין השניים הוא עקב אכילס של הסרט: יותר מידי פעמים מצאתי את עצמי צוחק במקומות שאולי הבמאי והתסריטאי לא ממש התכוונו שאצחק.

אבל בשורה התחתונה, אם תיקחו את הסרט הזה בהנאה, לא ממש תתייחסו אל המשחק, או אל התסריט, או אל הדיאלוגים המטופשים, תצליחו ליהנות משעה קלה של בידור נפלא, וצמד זמרות שבורכו בכלי נגינה מהמשובחים שקיימים.

בורלסק: בימוי: סטיב אנטין, ארה"ב 2010

רוצו לראות גם את:

"קר עד העצם"

אחת ההפתעות הגדולות בהכרזה על המועמדים לפרס האוסקר המתקרב הייתה מועמדות "קר עד העצם" לפרס הסרט הטוב ביותר של השנה. הסרט אמנם זכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל סאנדנס, אבל שם זה בדיוק מקומו: פסטיבל המהלל את השוליים, ו"קר עד העצם" הוא בהחלט שוליים, במיוחד לאור התוצרת ההוליוודית הרגילה. במרכז הסרט צעירה המגדלת את אחיה, היוצאת למסע בערבות ארה"ב כדי למצוא את אביהם, ששוחרר בערבות מבית האסורים, ולהביאו בפני השריף, כי אחרת ביתם יחולט. זהו סרט לא קל, ויש בו סצינה מופתית אחת שתגרום לכם לבקש להיות עיוורים לרגע, אבל הוא בהחלט שווה את המאמץ, ולו רק כדי לגלות שהתקווה לקולנוע איכותי יכול להיות מונח גם על כתפי הקולנוענים האמריקאיים.

בימוי: דברה גרניק, ארה"ב 2010

צרו איתנו קשר *5988