"הציבור הישראלי אדיש וכנוע; ביבי ושטייניץ יכולים להירגע, לא תהיה כאן מחאה חברתית בעשור הקרוב"

זאב גראואר, תושב מגדל העמק, סגן מנהל בחנות של רשת למכירת מוצרי חשמל, התעורר בוקר אחד, הביט במראה והתבייש בעצמו. לא קרה שום דבר מיוחד באותו בוקר. סתם עוד יום שגרתי. אבל הוא בכל זאת הרגיש שונה. הרגיש שנמאס לו ממאבק ההישרדות היומיומי. שמשהו לא בסדר. אבל מה? אשתי ואני עובדים לפרנסת המשפחה, חשב, ובכל זאת לא מצליחים לסגור את החודש. איך זה יכול להיות, תהה בינו לבינו. ואז זה הכה בו: נטל המס והתייקרות המחירים במדינה שוחקים אותו. עם ההארה הזו, הגיעה הבנה נוספת: זה הזמן לעשות מעשה. "אמרתי לעצמי 'אם אני לא יוצא ועושה מעשה, הכבוד העצמי שלי כבן אדם והערכים שגדלתי עליהם פשוט נרמסים'", הוא מספר ל"גלובס".

"המעשה" היה לפתוח קבוצת מחאה בפייסבוק תחת השם "לעצור את עליית מחירי הדלק!!!". סימני הקריאה במקור. הקבוצה צברה תאוצה; התכנסה למפגן מחאתי קטן - 60 מכוניות בגלילות - כיריית פתיחה למאבק; ערכה מפגן נוסף שבועיים מאוחר יותר, עם קצת יותר מ-100 משתתפים, ומנסה לארגן הפגנת מחאה גדולה בשבוע הבא מול ביתו של שר האוצר, יובל שטייניץ.

גראואר לא לבד. המאבק מתחמם. 15 אלף חברים הצטרפו לדף המחאה בפייסבוק ומאות אמורים להגיע להפגנה בשבוע הבא, ויש עוד אנשים וארגונים, בהם התנועה הקיבוצית, תושבי פריפריה, התאחדות הסטודנטים, ארגון הנכים, נהגי המוניות והמשאיות, תנועות הנוער וויקי קנפו, שמנסים לעורר מאבקים חברתיים ומחאות, ולהשמיע את קולם נגד עליית שיעורי המס ומה שהם מכנים "גל התייקרות המחירים" בישראל.

ובכל זאת, כשראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ נסעו הבוקר לעבודה, אף אחד לא חסם להם את הכבישים, הבעיר צמיגים או זעק מולם "לחם-עבודה". בשונה מהמאבקים החברתיים הסוערים שנראו בעת האחרונה ברחבי העולם, מאבקו של גראואר, ואחרים כמותו, לא מורגש ברחוב הישראלי. למרות שכותרות עיתוני השבוע הכריזו בקול גדול "לציבור נמאס", "מחאת הציבור" או "הציבור זועק" - לא גדשו אלפים את כיכר רבין או את כיכר ציון. בפועל, מרבית הציבור שותק.

בשבועות האחרונים שיחות רבות סובבות סביב מחירי הדלק המאמירים, התייקרות מוצרי הצריכה ב-60%, מחירי הדירות הבלתי סבירים בעליל וכל "הגזירות מלמעלה". אז איך זה שאף אחד לא יוצא לרחוב? שהפגנות מחאה קטנות נעלמות כלא היו? שהציבור עושה "לייק" בפייסבוק אבל לא מצביע ברגליים?

מתברר שטוב לנו כאן

"אין כאן בסיס למהפכה חברתית-מעמדית ויש לזה הרבה סיבות", אומר פרופ' סמי סמוחה, מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה, וחתן פרס ישראל לסוציולוגיה. "עם כל הפיצוצים והנגיסות במדיניות הרווחה וההיטלים השונים, ישראל עדיין מדינת רווחה. אנחנו לא במצב כמו באמריקה הלטינית או בארצות מזרח התיכון. המצב לא כזה גרוע. המצב של השכבות הנמוכות בישראל הוא כמו במצרים? אין עוני משווע, במובן הזה שאין שכבה בארץ שלא מקבלת שירותים בסיסיים של חינוך, בריאות, קורת גג, או שאין לה כסף לקנות לחם וכדומה. יש שחיקה של מעמד הביניים, אבל יחד עם זאת, יש עלייה ברמת החיים לאורך שנים".

חוץ מזה שטוב לנו כאן, לפי סמוחה, אנחנו בכלל לא מודעים לכך שיש בעיה מעמדית, במיוחד על רקע הבעיות האחרות שאנחנו מתמודדים איתן: "חסרה תודעה סוציאלית מעמדית בארץ. הסיבה לכך היא שאנחנו חברה שנמצאת עדיין בתהליך של התהוות וגיבוש ויש זהויות אחרות, לא מעמדיות, שמתחרות ומאפילות על זהות מעמדית".

לדבריו, זו גם הסיבה לכך שאין היום זעקה ציבורית. "מי זועק באמת בימים האחרונים? הפוליטיקאים זועקים. מי מדבר? דרעי, שתופס טרמפ על זה ובליכוד העסקנים שחוששים שזה יפגע בהצבעה למפלגה שלהם. גם עיני זועק, אבל זו סיבה נוספת לכך שהתודעה המעמדית בארץ חלשה, מכיוון שהיא מיוצגת על ידי כל מיני ממסדים. במקום שאנשים יתקוממו הם סומכים על כל מיני מוסדות, שייצגו את העניינים שלהם. אין כרגע תשתית חברתית למהפכה. יש פה ושם כל מיני קבוצות קטנות שמנסות לעורר את הציבור מחוץ לממסד, קבוצות שמייצגות שכבות מצוקה, אבל עד עכשיו הן לא הצליחו להקים תנועה המונית".

"המהפכה עוד לא נעלה את נעליה"

פעם דווקא ידעו להקים תנועות המוניות ולעשות פה מהומות. פעיל השכונות מבאר שבע, יהודה אלוש (52) זוכר את מחאת הפנתרים השחורים מתחילת שנות ה-70 כילד: "הייתי הולך עם אבא להפגנות, למפגשים של פעילים, והימים היו אחרים. לא היו טלפונים בבתים, ובטח לא אצל אנשי הפנתרים. המפגשים היו מתקיימים בבתי קפה, הודעות על פעולות מחאה הופצו מפה לאוזן, וזה עבד בצורה פנטסטית. להפגנה בירושלים הגיעו בשיטה הזאת כ-100 אלף איש מכל הארץ, עם הסוסיתא כרמל שלהם או בטרמפים או באוטובוס, אפילו מקרית שמונה", הוא נזכר השבוע.

כמי שספג את רוח המאבק החברתי כבר בילדות, יהודה אלוש לא מוותר על הזכות לנסות ולשנות. הוא רואה את חרפת העוני מדי יום, חש ושומע אותו ממפגשיו עם אלה שעבורם מקרר ריק הוא לא רק תמונה בעיתון, אלא מצב: "העוני של ישראל ב-2011 זה לרמות את השכן שלך, כדי שיהיה לך במטבח בקבוק שמן. זה ללכת ולספר לו שאתה צריך הלוואה דחופה כדי לקנות לילד תרופה ואז לרוץ למכולת ולקנות אוכל. אחרים פורצים למרכולים, יש את אלה שמשפילים את עצמם והולכים לבית התמחוי".

אך למרות המציאות העגומה, אלוש לא משלה את עצמו בקשר לאדישות של החברה הישראלית. "מהפכה לא תהיה כאן. לא בעוד יומיים וגם לא בעוד שנתיים. המהפכה עוד לא נעלה את נעליה והכותרות הן רק כותרות. פשוט עוד לא הגענו למצב שרע מספיק כדי לצאת למחאה עממית גדולה. כולם יכולים להירגע, זה לא יקרה גם בעשור הקרוב", הוא אומר.

- אתה לא סותר את עצמך - מתאר תמונה עגומה של עוני מחפיר, אך אומר שהמצב לא כל כך נורא?

"בכל הכנות, כנראה שלא רע מספיק. הרי גל ההתייקרויות הנוכחי לא מזיז לעניים הרגילים, הם רגילים שאין להם. הבעיה היא עם המעמד הבינוני, שהכיס שלו מתחיל להישחק. איכשהו, יש לו עוד שומנים שמאפשרים לו להתנהל בשאננות והוא לא נפגע מספיק כדי לפתח את התסכול הדרוש כדי לתדלק מאבק אמיתי. בארצות ערב, כשמעלים את מחיר הפול, הקמח והסולת, ההמונים עושים הפגנות והשלטונות מרגיעים אותם בנזיד עדשים. כאן, יש לציבור איך לספוג את עליות המחירים ולכן הוא עוד רדום, שאנן".

לדברי פרופ' עומר מואב, מרצה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת לונדון, ולשעבר היועץ הכלכלי לשר האוצר, לא רק שהציבור רדום, אלא שהוא כבר התרגל לחטוף סטירות ולשתוק. "הזעם העכשווי של מעמד הביניים הוא סתמי. כל הסיפור עכשיו שטוענים שעליית המחירים זה מה שמכביד על המעמד הבינוני בישראל, זה קשקוש. עליית המחירים האחרונה, זה הכל כסף קטן. כשאני מסתכל על הישראלי, בן המעמד הבינוני, בינוני-גבוה, בהשוואה לאזרח דומה לו במדינה מערבית מתוקנת, אז הוא באמת צריך להתמרמר, אבל לא בגלל החודשים האחרונים אלא בגלל דברים הרבה יותר גדולים. אבל אנחנו רגילים כל כך שדורכים עלינו, שאנחנו ממשיכים לשתוק.

- אז אולי התייקרות המחירים האחרונה היא הקש ששבר את גב הגמל והיא תוציא אנשים לרחוב?

"ממש לא. יש איזו אשליה שקרה משהו, אבל בפועל לא קרה כלום. ובכלל, אין סיבה לצאת לרחובות, צריך להצביע למפלגות הנכונות. אנחנו לא מצרים או תוניסיה. אנחנו מדינה דמוקרטית. אם תקום מפלגה שתגיד 'אני שמה את המעמד הבינוני בראש סדר העדיפויות', אולי היא תזכה לקולות של המעמד הבינוני. אין כזאת מפלגה היום. פה כל הוויכוח הוא ימין-שמאל פוליטי".

הסכסוך הפלסטיני-המקפיא

אם נניח לרגע בצד את חלופי ההאשמות ואת השאלה מי צודק בעניין העקרוני, מסתבר שלציבור הישראלי לא חסרים תירוצים לתרדמת העמוקה שהתודעה המהפכנית-ציבורית שלו לוקה בה זה שנים. אחד המרכזיים שביניהם, היא "הבעיה הפלסטינית", כפי שמגדיר אותה פרופ' סמוחה. "הבעיה הפלסטינית היא העננה שהכי חונקת פה את כל המאבקים החברתיים. אנחנו חברה מגויסת שנמצאת בקונפליקט אלים עם הסביבה שלה והיא דורשת, לפחות מהצד היהודי, אחדות, שותפות גורל וכדומה. יש לה משקעים עמוקים, אבל הם מוקפאים על ידי כל מיני גורמים אחרים כמו הסכסוך הזה".

אלוש לוקח את זה עוד יותר רחוק. לדבריו, כדי שתקום כאן תנועה חברתית משמעותית, כזו שיהיה בכוחה להוביל מחאה ציבורית רחבה, צריך שיהיה כאן קודם כל שלום: "הסוגיות הביטחוניות מעקרות את כל המחאה הזאת כי כל הזמן באים ומאיימים עלינו באיום האיראני, הלבנוני, הפלסטיני, ועכשיו אולי גם המצרי והטורקי. הציבור שומע את תרחישי הבלהות, מגלה אחריות ונאמנות, ומעדיף לא לצאת אל הרחובות כי תמיד יש ענני מלחמה. אם יבוא שלום, ייגמרו לכולם התירוצים ואז תבוא עשייה חברתית-כלכלית אמיתית. אז תהיה כאן אינפלציה של מחאות חברתיות", הוא אומר.

גם יו"ר מרכז השלטון המקומי וראש מועצת מעלות תרשיחא, שלמה בוחבוט טוען ש"הפחד התמידי מהתעצמות שכנינו הקמים לכלותינו" הופך כל מחשבה על התארגנות חברתית שתוביל למחאה ציבורית ממשית לסוג של מותרות, מעקר אותה מראש: "המצב הביטחוני הוא אחד הבלופים שמנהיגי המדינה מוכרים לאזרחיהם: המדינה מפחידה אותם בסיפורים על איראן וחיזבאללה ורקטות וטילים, והציבור הזה, שסובל מעוני מחפיר, חושש: מרגיש שאם יצא אל הרחוב, יפסיד גם את המעט שיש לו, שהחוסן הלאומי ייסדק".

"מישהו תמיד תולה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מעל ראשנו כדי להשכיח מאבקים חברתיים אחרים, אבל בשלב מסוים זה לא יעבוד יותר", מוסיף שי כהן, יו"ר הוועד המנהל של המכללה החברתית כלכלית, מזכ"ל המרכז הישראלי לקידום צדק חברתי, ממייסדי ארגון כוח לעובדים ופעיל חברתי וסביבתי ישראלי.

אלא שגם הוא אינו חושב שההמונים עומדים לצבוא על הרחובות. "עדיין יש יותר מדי נוחות במצב הקיים וגם יותר מנגנונים של דיכוי שפועלים על התודעה של אנשים. יש חוסר אונים פוליטי נרגש. חוסר אונים נרגש זו בעיה פסיכולוגית מוכרת. זה מצב שבו נפגע של עבירה מגיע למצב שהוא לא יוצא מהבית אפילו. במישור הפוליטי זה מה שקרה לאזרח הישראלי הממוצע, ואפשר לראות את זה באחוזי ההצבעה המצטמצמים בבחירות, בירידה בהשתתפות במפלגות ובכל מיני נתונים שמודדים מדעני מדינה. אנשים צריכים להתמודד עם בעיות שמציקות להם בחיי היומיום בצורה ישירה, לחוות בזה הצלחה ולהחזיר את האמונה ביכולת שלהם לשנות".

לדבריו, התיקון קורה כבר בשני מקומות: "מקום אחד זה במאבקים של עובדים במקומות עבודה, והשני הוא המאבק של קהילות על דברים שמציקים להן באופן מיידי, נושאי סביבה, חינוך, המאבק נגד תאגידי המים בחלק מהישובים והניצנים של זה במאבק בנושא של ההתייקרויות והמיסים העקיפים".

"ביבי לא התבלבל בפנייה לעשירים"

אבל גם כשמתגלים ניצני מאבק, כך כהן, הם נתקלים בעוד מכשול. "יש יותר מדי מרוץ אחרי מה שנקרא תרבות הצריכה היומיומית. יותר מהכוחות היצרניים והצעירים במשק מעדיפים לרוץ לקנות את הדגם הבא של בובה לילדה למרות שהם בכלל לא צריכים את זה מאשר לחשוב על איך נראית החברה שלנו. לאזרח המצרי שכבר מגיע לרמה של פיתה ופול ועל זה הוא נלחם, הרבה יותר קל להבין מציאות פוליטיות מאשר אדם שהמאבק שלו זה לא לראות את הילד חוזר מאוכזב כשהוא לא מעודכן בגרסה האחרונה של האייפון שכל החבר'ה הביאו לבית הספר. יש בלבול פוליטי סביב תרבות הצריכה וסביב התחושה שהבעיה הכי קשה שלנו זה 20 אגורות במחיר ליטר בנזין. בעצם המצב הוא הרבה יותר עמוק.

"ביבי לא התבלבל כשהוא מנהל מדיניות שמשרתת את העשירים ופוגעת ברוב הציבור. הוא מבטא את מבנה הכוח שנוצר בחברה הישראלית מאז שנות ה-80. היה פה מהפך, לא רק במישור של הכנסת והממשלה, אלא מהפכה של הפרטה ושלטון ניאו ליברלי שבנה חלוקה מחדש של הכוח בחברה.

"מאבק שנוגע באישיו מסוים ולא בונה מחדש את מוקדי הכוח בחברה ומשנה את יחסי הכוח לאורך זמן, תמיד יהיה אדווה על פני המים. לכן, המאבק של הדלק צריך לשים לב שהוא הזדמנות אולי לעשות משהו אחר, אבל הוא עלול בקלות להפוך לעוד מאבק שהוא רק על פני השטח ולהיגמר באיזו רפורמה של ב'כאילו'. נקבל ספין מביבי איך הוא מוריד מכאן ומוסיף שם, ובסוף התמונה הכללית לא באמת תשתנה".

וגם אם קיוויתם לאיזה צ'ה גווארה ישראלי שיסחף את הציבור באמצעות הקסם האישי שלו, כהן מנפץ את החלום. "גם לי יש פוסטר של צ'ה גווארה איפשהו בארון, אבל בל נשכח שהוא גם היה בעיקר רוצח מקצועי שהרג את כל האנשים שעמדו בדרכו. אנחנו לא מדברים על עידן של מהפכות אלימות ואפילו לא מהפכות שנראות לא אלימות, כמו זאת שנדמה שקורית במצרים. אנחנו בסך הכל חיים בתוך מסגרת שמאפשרת המון מרחב פעולה דמוקרטי. לא צריכה להיות כאן מהפכה בכוח, כי הכוח כבר בידיים שלנו. אנחנו רק התבלבלנו, שכחנו שאנחנו יכולים להשתמש בו".

הגיע הזמן לזעוק "די!"

חוץ משכחה, כך מסתבר, לוקה הציבור הישראלי בעוד מחלה - שמורכבת מאותן אותיות בסדר שונה - הכחשה. פרופ' דני גוטוויין, מומחה למדיניות כלכלית-חברתית מאוניברסיטת חיפה מסביר ש"הדבר המרכזי שקורה בחברה הישראלית זה היווצרותו של המעמד הבינוני הנשחק. זה מעמד שהוא ביניים בתודעתו אבל הוא מעמד נמוך יותר במצבו הכלכלי. בישראל, ב-10 השנים האחרונות, בצורה מאוד מאוד אלימה, מעמד הביניים איבד את כל 'הבונוסים' שמדינת הרווחה נתנה לו. הם התפוררו, והוא נשאר רק עם תודעה שהוא רוצה להיות מעמד בינוני אבל הוא לא יכול להיות כזה".

- אז למה שהוא לא יפגין כעת, משנושל מזכויותיו?

"מה שמעקר אותו מלעשות מעשה זה שהוא חושב שהוא מעמד ביניים. התפיסה שלו את עצמו כמעמד ביניים לא מאפשרת לו לשנות את המצב, כי מעמד ביניים חושב שהוא החברה אז מה הוא ימרוד נגד עצמו? ככל שהוא יחוש את עצמו יותר נשחק ממעמד הביניים הוא יתחיל לפעול פוליטית. וזה מה שרואים היום".

ובכל זאת, מסביר גוטווין, גם כשה"נשחקים", רוב הציבור, יכירו במצבם, אין להם שום סיבה לצאת לרחובות. "למה הוא צריך? הרעיון שצריך לצאת לרחובות זה דימוי הרואי, אבל הוא לא מתאים למציאות של היום. מספיק שהציבור יתחיל לסמן שהוא יבחר אחרת. למה ביבי זז קצת על הכיסא? כי מעמד הביניים הנשחק הזה אותת להנהגת הליכוד 'לא נבחר בכם יותר'. ביבי מזיע עכשיו רק בגלל זה. מה הוא הולך פתאום לקבינט? הרי את כל מה שהוא עושה עכשיו הוא גם יכול לעשות לפני שבוע. מה השתנה? אז זה לא עניין של יציאה לרחובות. מה שקורה במרחב הפוליטי הישראלי הוא דבר שיש בו עוצמה מסוימת של שינוי.

"בבסיס הציבור הישראלי הוא אדיש וכנוע, אבל הפער בין הנשחק לבינוני צובר תאוצה, וזה מנער אותו מהאדישות. לא כולם צריכים להיות כיכר התחריר. מה שביבי עכשיו מנסה זה לזרוק משהו, איזה שפריץ על העניין הזה כדי לטשטש את תחושת השחיקה".

וכך, למרות כל המכשולים התפיסתיים שמרפים את ידיו של הישראלי האדיש-מדוכא-מוכה-מבולבל-מתכחש, יש מי שבטוח שלא רחוק היום של המהפכה החברתית - אם כל המהפכות. בוחבוט הוא אחד מהם. "יש שלושה רכיבים שהם בנשמתנו: חשמל, דלק ומים, ואת המחיר של שלושתם העלו בשיעורים מפלצתיים. כולם מדברים על כך שבאה העת למרוד במלכות. אני מקווה שאצליח לשכנע את עופר עיני ושרגא ברוש, להכריז על יום זעם נוכח הקטסטרופה. ליום אחד, לשתק את כל המשק. לשתק נמלים, כבישים, לא להגיע לעבודה ולצאת אל הרחובות ולזעוק 'די'. לקרוא לממשלה שלכל השתוללות יש סוף", הוא מכריז.

כמו אישה מוכה

"העם הזה סבל וסובל, ויודע לסבול. אבל הוא סבל מספיק. הגיע הקש ששבר את גב הגמל", מוסיף גראואר. "האזרחים פה ידועים כמי שעברו תלאות בהיסטוריה שלהם. הם כמו אישה מוכה, אזרחים מוכים. הם התרגלו למצב הקיים, שמכים אותם, גוזלים מהם, עושקים אותם, והם שותקים. הם לא יודעים דרך אחרת. אז אנחנו הקמנו פה קבוצת מחאה, מעין מקלט לאזרחים מוכים ואנחנו אומרים, חבר'ה זה לא צריך להיות ככה. זה יכול להיות שונה. כמו שאישה מוכה לא תבוא ישר למקלט לנשים מוכות, ייקח לה זמן עד שהיא תבין שזה לא צריך להיות ככה, אז אנחנו כרגע עושים פעולות על מנת להביא לתודעת הציבור שבאמת יש דרך אחרת לחיות. יש דרך של כבוד עצמי, ללכת לעבודה ולהתפרנס בכבוד".

- על רקע האדישות שהייתה עד עכשיו, אתה עדיין מאמין ביכולת של הציבור לשנות?

"גם אני הייתי אזרח מוכה, אדיש ואפתי. כשקמתי בבוקר ושמעתי שלא מעלים איזה מס ואין עליית מחירים, אמרתי 'רגע, משהו לא תקין ברדיו'. אבל התעוררתי מהתרדמת הזו. הרבה אנשים מתעוררים היום ואומרים, וואלה, אנחנו לא צריכים לחיות ככה, לא צריכים להגיע למצבים שצריכים לתת לנו את הלחם שלנו, שכל הזמן יסטרו לנו ושאנחנו נסבול בשקט".