הדילמה המצרית של אובמה: תמיכה במחאה - נשיקת מוות

הצהרת הממשל אחרי נאום מובארק משקפת מאבק בין המחנה ה"ריאליסטי", שחושש מערעור היציבות האזורית, לבין המחנה ה"אידיאליסטי", שתובע תמיכה תמיכה חד-משמעית במפגינים

נאומו המתריס של נשיא מצרים (עדיין) חוסני מובארק אמש (ה') הדהים את ממשל אובמה בדיוק כמו את מאות אלפי המפגינים שהצטופפו בכיר תחריר בקהיר. כמה שעות לפני הנאום אמר ליאון פאנטה, ראש ה-CIA, בשימוע בקונגרס, כי יש "סבירות חזקה" שבנאומו המתוכנן יודיע מובארק על פרישתו, ונשיא ארה"ב, ברק אובמה, הכריז בחגיגיות, כי "אנו חווים את ההיסטוריה בהתהווותה".

ובכן, ההיסטוריה אכן מתרחשת, אבל לא בכיוון שחזו קהיליית המודיעין, המועצה לביטחון לאומי בבית הלבן והסטייט דיפרטמנט. הנאום המפותל של מובארק אכן כלל ויתורים, לרבות העברת סמכויות השלטון בפועל לידי סגנו, עומר סולימאן, אבל השורה התחתונה שלו היתה ברורה מאוד: אני נשאר בארמון הנשיאות עד ספטמבר.

המדיניות המוצהרת של הממשל עד עתה קראה ל"מעבר מסודר" לדמוקרטיה בניצוחו של סולימאן, אך נמנעה מקריאה בוטה ופומבית למובארק לרדת מהבמה. אבל, כפי שמפגיני תחריר הראו אמש בעליל, הם לא קונים את סולימאן בדיוק כפי שהם אינם קונים את הבוס שלו. סולימאן מזוהה יותר מדי עם מובארק ונאומו המתנשא אמש, כמה דקות אחרי נשיאו, שבו הוא קרא למפגינים פשוט ללכת הביתה, לא קנה לו אוהדים.

הודעת הממשל אחרי הנאום, שגובשה בדיון קדחתני בן שלוש שעות, עדיין נמנעת מלקרוא להתפטרות מיידית של מובארק. היא ספוגה באהדה לתנועת המחאה, אך נמנעת מהבעת תמיכה ישירה בדרישת המפגינים לעריפת ראשים עכשיו. במקום זאת, מתייחסת ההודעה לנאום מובארק כאל אי הבנה אחת גדולה שמחייבת הסברים.

"לעם המצרי נאמר, כי מתחולל עתה מעבר שלטוני, אך לא ברור אם המעבר הזה הוא מיידי, משמעותי ומספיק", נאמר בהודעה. "מצרים רבים מדי טרם השתכנעו שלממשלתם כוונות רציניות לגבי מעבר לדמוקרטיה, ועל הממשלה מוטלת האחריות לדבר באופן ברור אל העם המצרי ואל העולם כולו. ממשלת מצרים חייבת לשרטט מסלול אמין, קונקרטי וחד-משמעי שיוביל לדמוקרטיה אמיתית, ועד עתה היא לא עשתה זאת".

"אנו מאמינים שיש לכבד את הזכויות האוניברסליות של בני העם המצרי ושיש להגשים את שאיפותיהם", נאמר עוד בהודעה. "אנו מאמינים, שהמעבר (השלטוני) חייב להפגין באופן מיידי שינוי פוליטי בלתי הפיך ולמצוא דרך מוסכמת לדמוקרטיה. להשגת מטרה זו, צריך, לדעתנו, לבטל את חוקי החירום. אנו מאמינים שמשאים ומתנים משמעותיים עם האופוזיציה ועם גופים אזרחיים צריכים להתייחס לשאלות המפתח שנוגעות בעתידה של מצרים: הגנה על הזכויות הבסיסיות של כל האזרחים; שינוי החוקה וחוקים אחרים כדי לוודא שהשינויים יהיו בלתי הפיכים; ושרטוט מפת דרכים ברורה לבחירות שיהיו חופשיות והוגנות".

"אנו קוראים אפוא לממשלת מצרים להסביר במהרה את השינויים שנעשו ולפרט באופן ברור ובלתי מעורפל , צעד אחר צעד, את התהליך שיוביל לדמוקרטיה", נאמר במסמך.

מנסים לקנות עוד זמן

המטרה המיידית של ההודעה היא לקנות זמן, הן לממשל אובמה והן למובארק. במידה רבה היא משקפת את העובדה שהבית הלבן מוסיף לשבת על הגדר. למרות אהדת הממשל לתנועת המחאה, ההודעה אינה מעלה את מובארק על מזבח הדמוקרטיה. הממשל מבין היטב, שתמיכה גלויה במפגינים תהיה נשיקת מוות לנושאי נס המאבק נגד מובארק, מפני שהיא תאפשר לממשלת מצרים לצייר את תנועת המחאה כמכשיר של ארה"ב.

למעשה, ההודעה משקפת מאבק של שני מחנות בממשל. האחד הוא המחנה ה"ריאלסטי", ששם דגש על יציבות אזורית ושחושש שהפקרה מיידית ומשפילה של מובארק תשגר מסרים שגויים לבעלות בריתה של ארה"ב באזור. מחנה זה מצדד במעבר הדרגתי, לא מיידי, לדמוקרטיה במצרים, בניצוחו של סולימאן, ומתנגד להשלכת מובארק מתחת לגלי האוטובוס של המפגינים. עם המחנה הזה נמנים שרת-החוץ, הילארי קלינטון; היועץ לביטחון לאומי תומאס דונילון; שר ההגנה, רוברט גייטס; ודניס רוס, יועץ בכיר של אובמה וחבר במועצה לביטחון לאומי, בעל קשרים חזקים עם ישראל.

המחנה האחר, ה"אידיאליסטי", דוגל בתמיכה גלויה של הממשל בתנועת המחאה ומייחס חשיבות רבה יתר לזכויות האדם במצרים מאשר לשיקולים גיאו-פוליטיים. מחנה זה גורס, כי אם הבית הלבן לא ייתייצב בגלוי לימין תנועת המחאה, הוא יצטייר כמי שמחניק את הכוחות הפרו-דמוקרטייים במצרים. הנפשות הפועלות במחנה הזה הם שניים מחברי המועצה לביטחון לאומי: בן רודס, שחיבר את נאומו המפורסם של אובמה בקהיר, בשנתו הראשונה כנשיא, וסמנתה פאואר, לוחמת ותיקה למען זכויות האדם, שזכתה בפרס פוליצר על ספרה "בעיה מהגיהינום: אמריקה בעידן הג'נוסייד", ושעשתה כותרות בתקופת הבחירות לנשיאות לאחר שכינתה את הילארי קלינטון "מפלצת".

בין שני המחנות אין חילוקי דעות האם מובארק צריך לרדת מהבמה. כל אחד מבין שחייו הפוליטיים הגיעו, או מתקרבים, לקיצם. המחלוקות מתמקדות בארבע סוגיות, כפי שדיווח "לוס אנג'לס טיימס": כמה זמן ובאיזה קצב צריך להימשך המעבר לדמוקרטיה; האם מובארק צריך לפרוש מיד או להישאר בינתיים בתמונה בעוד שסולימאן מנצח על תהליך המעבר לדמוקרטיה; באיזו מידת דחיפות צריכה ממשלת מצרים לבטל את חוקי החירום השנואים; ובאיזו מידה צריך לכלול במו"מ הפוליטי העתידי קבוצות אופוזיציה כמו האחים המוסלמיים.

דניס רוס מתנגד להכללת האחים המוסלמיים בתהליך הפוליטי. בספר שפרסם ב-2007, יצא רוס נגד התפיסה שצריך לראות באחים המוסלמיים שותפים פוטנציאליים בעתידה הפוליטי של מצרים. הוא ציין, שהארגון מסרב לגנות את השימוש באלימות "כמכשיר של מוסלמים אחרים" (למרות שה"אחים" במצרים הכריזו על התנערות מאלימות).

לעומתו, דניאל שפירו, אף הוא חבר במועצה לביטחון לאומי (שמטפל בענייני ישראל וסוריה), מנסה לשכנע ארגונים פרו-ישראליים בארה"ב שהכללת האחים המוסלמיים בתהליך הפוליטי העתידי במצרים לא תפגע בחוזה השלום בין מצרים לישראל, לדברי מקורות שמצוטטים ב"לוס אנג'לס טיימס".

צרו איתנו קשר *5988