דרך בורמה

דוד בן גוריון התעניין בפוליטיקה של מיאנמר (לשעבר בורמה), הרבה לפני ששאר המערב התחיל לשים לב. הוא קיווה שמיאנמר העצמאית והדמוקרטית תהיה גשר בין ישראל לעולם האפרו-אסיאני. ראש ממשלת בורמה דאז, או נו, היה המנהיג הזר הראשון שסר לביקור רשמי בישראל, ב-1955.

יצאו שלוש שנים, ובמיאנמר הייתה הפיכה צבאית. רמטכ"ל הצבא, גנרל נה ווין, הצטדק: הוא רק רצה לעזור למולדת להיחלץ ממשבר פוליטי, והוא ימהר להחזיר את השלטון לממשלה אזרחית נבחרת. הכול הנידו בראשיהם. לפחות מאז יוליוס קיסר פחת מאוד שיעור האמון בכוונותיהם הדמוקרטיות של רודנים צבאיים. אבל, ראו זה פלא, גנרל נה ווין עמד בדיבורו. בן גוריון השתאה. איזו ג'נטלמניות, איזו אלגנטיות, איזה מופת לכל העולם השלישי.

מופת-שמופת. גנרל נה ווין החליט להפוך את הצלת המולדת למקצוע קבוע. ב-1962 הוא תפס את השלטון, והחזיק בו, רשמית ולא-רשמית, 26 שנה. אחריו באו עוד שני רודנים צבאיים, והחודש החליט רודן שלישי להתחפש לנשיא אזרחי.

דרכה של מיאנמר "אל הסוציאליזם" ואל האוטוקרטיה צריכה לעורר הרבה אסוציאציות אצל הגנרלים של מצרים. כמו נה ווין, חוסני מובארק לא ידע מתי לפרוש; כמו נה ווין, מובארק הקיף את עצמו באומרי 'הן', וסיגל לעצמו גינוני מלכות; כמו נה ווין, מובארק שם את מבטחו בשלטון הפחד, בלי להכין תרחישים חלופיים. נה ווין נפל בעקבות מהפכה דמוקרטית, שצבא מיאנמר מיהר להטביע בדם.

עכשיו יש למצרים שליט צבאי חדש, פילדמרשל חוסיין טנטאווי. הוא רודן נאור ומחייך, המבטיח להעביר את השלטון לידי ממשלה אזרחית נבחרת. כמו נה ווין, ב-1958. מותר בהחלט להניח שבגיל 75 אין לטנטאווי שאיפות אישיות מרחיקות לכת. כיוצא בזה, בגיל 75 מותר לחשוד בכנות ההסבה הדמוקרטית שלו.

שומר הסף של שושלת יולי

הצבא הוא יציר כפיה של שושלת יולי 1952 ושומר הסף שלה. הצלחתו להעמיד את עצמו מעל המשטר אולי תיחשב יום אחד לאחד הלהטוטים הגדולים של הזמן המודרני. מחווה מבריקה של טנטאווי בימי תחריר הראשונים חיזקה את הרושם העצמאי הזה: הוא ביקר אצל המהפכנים, וחיזק את ידיהם. זה היה מגוחך, אבל זה הספיק. תחריר העניקה לצבא רישיון להציל את המולדת.

מה הסבירות שצבא המצילים יחזור לקסרקטינים? גבוהה למדי, בטווח הקצר; גבוהה קצת פחות, או הרבה פחות, בטווח הארוך. בעולם הערבי, הפיכות צבאיות היו פעם לחם חוק. לפני הרבה שנים, שייק'ה אופיר הצחיק את היישוב בפזמון "הופ, הפכנו" על סוריה. הוא מנה אחד לאחד את השליטים הצבאיים שקמו ונפלו ב-30 שנותיה הראשונות.

את חוסני זעים שידיו כגזעים

ואת סמי אל-חינאווי דורש שלום העם

ואת אדיב ואת סברי ואת שוקרי אל-קוואטלי

ואת אכרם אל חוראני שעבד כמו חורני

ואת סלאח אל-ביטאר ואת נאזם אל קודסי

את עיזאת אל-נוס ואת מעמון אל-קוצברי

ואת חאפז אמין שסילק את הימין

את עטאסי ואת עאזם, שאמרו להם מוש לאזם

הסדרה האינסופית של הפיכות הסתיימה בעולם הערבי בסוף שנות ה-60 (טוב, בתימן היו קצת, גם בסודן). בתור שכזה, המשטר הצבאי החדש במצרים הוא הראשון מאז ימי "מוש לאזם" בסוריה.

הגנרלים עזבו, הגנרלים יחזרו

צבאות מקצועיים בעולם השלישי קיבלו עליהם זה כבר להציל מולדת. פקיסטן, בעלת קשרים צבאיים ענפים עם העולם הערבי, היא הדוגמה המובהקת. שם, הצבא הפיל כל ממשלה אזרחית נבחרת מאז 1947. פעם אחת, הצבא אפילו תלה את ראש הממשלה המודח. כל התערבות עלתה לצבא באובדן יוקרה ומוניטין - אבל הוא תמיד חזר, מפני שהפוליטיקאים היו תמיד מפולגים, רעשנים, לא יעילים ומושחתים. הפקיסטנים התרגלו להיאנח לרווחה כאשר הגנרלים חזרו לשלטון, ולחזור ולהיאנח לרווחה כאשר הגנרלים עזבו אותו.

אינדונזיה, הארץ המוסלמית הגדולה בעולם, הייתה בידי הצבא במשך 30 שנה. אחר כך באו שלושה נשיאים אזרחיים חלשים, ולבסוף הבוחר האינדונזי הואיל להושיב גנרל בדימוס בארמון הנשיא, בבחירות דמוקרטיות בהחלט. הצבא הניגרי הפיל כל ממשלה נבחרת עד 1983. אחר כך באו שלושה רודנים צבאיים, שהאחרון בהם היה כנראה מטורף קליני, רוצח וגנב. התקף לב פטר את ניגריה מעונשו. למרבה הנוחיות, מפלגת השלטון שצמחה יש-מאין העניקה את הנשיאות לרמטכ"ל לשעבר.

באמריקה הלטינית מלומדת ההפיכות הצבאיות, גנרלים הצילו את המולדת פעם אחר פעם מידי עצמה, וגנרלים אחרים הצילו אותה מידי מציליה. גנרלים לטינו-אמריקניים נטו לייצג את כל הזרמים הפוליטיים. היה אפשר למצוא גנרל ליברלי וגנרל שמרני, גנרל שמאלני וגנרל ימני.

עורמת ארדואן

מופת החיקוי רב ההשראה ביותר בשביל מצרים הוא אולי זה של טורקיה. מיום ייסודה של הרפובליקה הטורקית, ב-1923, עד 1950, שלטה בה רודנות צבאית בתחפושת חד-מפלגתית. הבחירות הדמוקרטיות הראשונות הנחילו תבוסה ניצחת למפלגתו של מייסד הרפובליקה, והיא חזרה והובסה פעמיים נוספות. ב-1960 התערב הצבא, תלה את ראש הממשלה, ורק בקושי חס על חיי הנשיא. ב-20 השנה הבאות חזר הצבא והתערב פעמיים, במישרים. אבל גם כאשר לא התערב בגלוי, הוא לא חדל להתערב מאחורי הקלעים. פוליטיקאים ידעו את מקומם ואת הקווים האדומים. כאשר לא ידעו, הם נשלחו הביתה.

זו משוואת הכוחות שטאייפ ארדואן, ראש הממשלה הניאו-אסלאמיסטי, גמר אומר לשנות לצמיתות. נוסחת ארדואן נלמדת בכל בית-אולפנה אסלאמיסטי, גם אצל האחים המוסלמים של מצרים. כמעט כל מה שהם עשו, או אמרו, בשבועות האחרונים טבוע בחותם עורמתו של ארדואן.

הצבא המצרי מחזיק עכשיו ברישיון עממי להציל את המולדת. האם, כמו הצבא הטורקי, הוא יתבע לעצמו מעמד של אפוטרופוס על "ערכי היסוד של המהפכה הרפובליקנית" (זו של יולי 1952)? האם הוא ישתמש ברישיון ההצלה, כדי לתקן מסלול מפעם לפעם? האם הוא ירחיק לכת כפי שהרחיק הצבא האלג'ירי ב-1991, כדי לשלול מן האסלאמיסטים את פירות ניצחונם בבחירות פחות-או-יותר דמוקרטיות?

או אולי הגנרלים המצריים יעשו מה שעשה הרודן הצבאי החשוב ביותר באפריקה באמצע שנות ה-70, יאקובו גואון מניגריה. הוא סולק בהפיכה צבאית בהיותו בחו"ל. הוא כינס מסיבת עיתונאים קצרצרה, ציטט את ויליאם שייקספיר, "כל העולם במה", הודיע שהוא יורד ממנה - וירד. בפעם הבאה הוא נראה כסטודנט מן המניין באוניברסיטה בריטית, נושא מגש בתור בקפטריה.

הגיאוגרפיה מחייבת אותנו לבחור בניגריה. היא הרבה יותר קרובה. האינטואיציה שולחת אותנו אל מיאנמר. נראה.