מקדימים מכה לרפואה

שתי הערות על הסכסוך בין הרופאים לאוצר.

א. מקומם אותי במיוחד האינסטינקט של האוצר, על נעריו המקלישים והמכריסים, לצייר את הרופאים כתאבי-בצע, שקרנים, עצלנים וקומבינטורים, שלא לומר עשירים כקורח, שכל מטרתם - ואני מצטט - "לגרוף כסף".

זה לא רק הרופאים. כל מגזר המעז, איזו חוצפה, לבקש עדכון בשכרו או תוספת בתקנים, זוכה מהאוצר לאותו היחס. מורים, כבאים, מטפלות, עובדים סוציאליים, פועלי ייצור; את כולם מכפישים באוצר מבלי להתבלבל, וישר הם שולפים תלושי משכורת מנופחים, שהרבה פעמים בינם לבין המציאות אין קשר, ומסכסכים בין המגזר הנדפק לכלל הציבור. את השביתה, נשק לגיטימי, הם מתארים כמעט היה זה פיגוע.

תפקיד האוצר הוא לשמור על קופת המדינה. תפקיד חשוב, אבל הוא לא אמור לכלול דמגוגיה של שוק. האוצר חייב לשמור על כבוד האדם העובד גם כשזה בא בדרישות.

ב. בעניין שעון הנוכחות. הרופאים מתנגדים בתוקף, תוקף תקיף הרבה יותר מדי, לעניין הזה. רפואה היא ייעוד, הם אומרים, ואנחנו לא עובדים במוסך.

זו הערה מתנשאת. כמו שהאוצר צריך לשמור על כבוד הרופאים, צריכים הרופאים לשמור על כבוד המוסכניקים. רפואה היא אכן ייעוד, אבל בחיי שאני לא מבין איך החתמה של שעון פעמיים ביום פוגעת בייעוד הזה.

אף אחד לא אוהב לדפוק שעון, אבל כל העובדים עושים את זה. גם הרופאים, במחילה, יכולים. ובעניין הייעוד - מה, סנגוריה ציבורית, עבודה סוציאלית, עיתונות וכבאות אינם ייעוד? ומה עם עבודה במוסך? האם שמירה על מכונית תקינה ובטוחה ומניעת תאונות לא יכולה להיחשב גם כייעוד?

כל האנשים האלה מחתימים שעון. ובכלל, ממתי שעון הוא קריטריון לייעוד?

רפואה היא המקצוע העליון, השליחות האולטימטיבית. היא תישאר כזו גם עם שעון נוכחות. הרופאים עצמם מודים שמדובר ב"סדין אדום".

ובכן, אתם לא שוורים בזירה, ואם מה שעומד לנגד עיניכם הוא אכן הצלת הרפואה הציבורית - הרי שהחתמת שעון היא מחיר קטן לשלם.