האמרה הישנה שגורסת כי גמל הוא למעשה "סוס שתוכנן בידי ועדה" מקבלת משנה-תוקף בישראל, במיוחד כשבודקים את הטלוויזיה שלה: ערוץ ממלכתי אחד שגובה אגרה ומעביר אותה לידי ועדי העובדים החזקים שלו; שני ערוצים מסחריים שחיים מפרסומות, אבל חלק מתוכניהם מוכתב על-ידי הרגולטור; וערוצי כבלים ולוויין שאסור להם לשדר פרסומות, ובכמעט בכל אחד מהם יש אדם שתפקידו הוא לתאם חסויות מסחריות כך שתחמוקנה מעיני הרגולטור... רק בישראל.
גם מי שכל האמור לעיל הוא בבחינת "יותר מדי פרטים" עבורו, לא יכול להתעלם כשהפקעת הסבוכה הזאת מתגלגלת לפתחו. בקרוב, כך התבשרנו, ייאלצו הערוצים המסחריים (ערוץ 2 וערוץ 10), לעבור מאפיקיהם.
למה? רשאית לזעוק משפחת ישראלי, שבסך-הכול רצתה קצת חדשות עם איזה "האח הגדול" לקינוח.
התשובה נחלקת לשניים: הראשון הוא הסבר מפותל שתאמינו לי שאתם לא רוצים לשמוע (מה גם שקיים חשש שרק לצורך ההסבר יקים משרד התקשורת ועדה מיוחדת, שתפקידה לבאר למסעודה משדרות למה היא לוחצת 22 ולא מגיעה לשום מקום). ההסבר השני הוא קצר, תמציתי ומנומק היטב: ככה.
לא ייאמן כמה שעות של דיונים, נדרשו כדי להזיז את הערוץ 2 שלי. עד שהתרגלתי לתקתק על השלט גם בעיניים חצי עצומות, כופים עלי עכשיו את הספורט האתגרי הזה?
אפשר להמשיך ולהתבדח על הנושא האיזוטרי לכאורה הזה, אבל המשמעות שלו היא ששוב גוף ציבורי, על חשבוננו, דן בכובד-ראש והוציא תחת ידיו המלצה מטופשת שרק תעצבן את הציבור.
יש הטוענים כי בימים שבהם צריכת התכנים משתנה, נדמה הוויכוח על מספרי הערוצים כוויכוח על מי יעמוד ראשון על הרציף בציפייה לאונייה שכבר הפליגה.
אני, אגב, ממש לא בטוח: זה נכון אולי עבור ילדיי בני העשרה, אבל בטח לא עבור אמי הקשישה, שבכל פעם ש"נלחץ" לה הכפתור הלא נכון בשלט, מזעיקה את הטכנאי.
אני שוקל ברצינות להעביר לידיה את מספר הטלפון הנייד של שר התקשורת משה כחלון (וכגיבוי, גם את אלה של מנשה סמירה וניצן חן): למה שאני אהיה היחיד לסבול באמצע הלילה?
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
