"ביום פקודה, כשיקראו לי למעלה, אני רוצה לומר לעצמי: 'וואלה, ידעתי לחיות את החיים

בחודש שעבר הסיר משה גאון, יו"ר גאון אחזקות, את התמונה של אהוד ברק מקיר המשרד שעליו הייתה תלויה בשנים האחרונות. עבור גאון, שניהל את האסטרטגיה התקשורתית של ברק בבחירות '99 והוביל אותו לראשות הממשלה, זה היה רגע מכונן. "לא הייתי מסוגל להביט יותר אל פרצופו", הסביר, "עבורי זה היה אקורד הסיום. ברק, שנתתי לו כמעט שבע שנים מחיי, עשה אין ספור טעויות בדרך, הראשונה שבהן נעשתה מיד לאחר שניצח בבחירות, כששכח שזה הוא שמייצג את העם, ולא העם שמייצג אותו. על הודעת הפרישה שלו כבר לא יכולתי להבליג. הוא אולי עשה נכון כשפרש, לאחר שהבין שלא רוצים אותו; גם לגיטימי לפרוש בגלל שיקולים אינטרסנטיים שלך, אבל חרה לי לראות את הדרך. הוא התנהג כאילו הוא אחד שהומלך לתפקיד ופורש כשלא בא לו יותר על המלוכה הזאת ולא משנה מה מצבה. אני חושב שפרישתו היטיבה עם המפלגה, אבל חושש שאם יותר מדי אנשים ינהגו כמוהו, זה עלול להוביל לסופה של המפלגה".

עם ברק או בלעדיו, נראה שהמפלגה מתרסקת חופשי במדרון.

"אני מסכים שהמדינה וגם המפלגה חולות. המפלגה במצב קשה, מפרכסת, אבל לא מתה. הבעיה היא שהמצביעים הפוטנציאליים, שחייבים לחזור הביתה, עסוקים עכשיו בלהתבייש. אני יכול למצוא עכשיו עשרות סיבות 'למה לא', אבל אני מבקש להשקיע את האנרגיה ב'למה כן'. הם אומרים שצריך שינוי, אבל לא עושים דבר. צריך להתייחס עכשיו למפלגה כאל משהו חברתי שנמצא בסכנה, ולעזור לנו. לכל מי שטוען שהעבודה היא מפלגה מתה, אני מצטט את מה שאחד היועצים של קלינטון אמר לי: 'במדינה שלך - כולם חוזרים'. עובדה שהליכוד התרסק וחזר, נתניהו התרסק וחזר, לא האמינו שאהוד אולמרט יהיה ראש ממשלה, והסיטואציה הביאה אותו לשם. מפלגות הזדמנות קמות ונעלמות, אבל מפלגת העבודה היא לא מפלגת הזדמנות, היא מורשת ותרבות וערכים. לכן, מיד לאחר הודעת הפרישה של ברק, הרגשתי שזה הרגע הנכון והתפקדתי למפלגה. אני עורך חוגי בית כדי לצרף אנשים למפלגה, אלו שיהיו מוכנים לבחור לה יו"ר חדש, אני עושה כל מה שאפשר כדי לעזור".

תמונה של מי היית רוצה לראות על קיר משרדך במקום זאת של ברק?

"זו לא השאלה בכלל. אם בבחירות הקודמות היו בוחרים מועמד מוסכם שהיה סוחף את כולם אחריו, אז הוא היה כבר על הקיר ולמפלגה היה פוטנציאל. עובדה שלא נמצא כזה. הפעם צריך לחשוב מחוץ לקופסה וללכת ב'גישת הנבחרת'. אנחנו כמו קבוצת כדורגל, ונצליח רק דרך שיתוף. אולי נפסיד הפעם, אבל אם הקבוצה תישאר ותאחד שורות, יש סיכוי טוב שבפעם הבאה ניקח את האליפות. יש לנו נבחרת טובה של אנשים שיצטרפו אלינו לממשלה, וכשנגיע ל-15 מנדטים בסקרים, ואני מאמין שנגיע לזה, אז נבחר את הקפטן, את המנהיג".

אתה מעדיף את קפטן בוז'י, קפטנית יחימוביץ', או אולי קפטן אחר?

"לא תצליחי לשחרר ממני שום שם. לשחרר שמות זו דיקטטורה. את מבקשת שאומר לך מי המלך, ואם תהיי מוכנה להשתחוות לפניו, אז תבחרי במפלגה?! אז תעשי לך פסל ותשתחווי לפניו ואל תבואי למפלגה. זה לא מקובל עליי, אני עובד אחרת. יש מספר אנשים שיכולים להיות מנהיגים, כולם אנשים פוליטיים משופשפים, שידעו לנהל ולעבוד טוב עם אחרים, אבל זה עדיין לא הזמן להצביע עליהם. הבעיה אצלנו היא שאנחנו מחפשים כוכבים, וכוכב של רגע תמיד יישרף במאבק הפוליטי הקשה".

כשאני שואלת אותו למה לו פוליטיקה עכשיו, "בעיקר בגלל החינוך שקיבלתי מאבי", הוא עונה ודוק של עצבות עוטף לרגע את עיניו. "אבא שלי, שהיה כל חייו איש עסקים, מעולם לא העמיד את ה'אני' לפני ה'אנחנו', כמו שעשה, למשל, אהוד ברק. תתפלאי, אבל מסתבר שיש אנשים שחושבים שלאחר שהם עשו לביתם, הגיע זמנם לעשות למען המפלגה והמדינה. מי שרוצה להמשיך לשבת על הגדר, שימשיך, אני רוצה לעשות. החלום שלי הוא לראות שהמדינה חוזרת לשפיות, שנבנית פה מחדש חברה שומרת חוק ומכבדת תרבות וחיים בדו קיום עם שכנינו ללא פחד. אבי, במשך כל חייו כאיש המפלגה, האמין בדרך המדינית של המפלגה ובכוחו של הסוציאל-דמוקרטי".

שמאלנים רק מדברים

ביולי הקרוב יהיה גאון בן 47. ג'ינג'י עם אופי, שלא כדאי להרגיז. הוא גרוש ואב לארבעה ילדים קטנים, ובשגרת חייו משמשים בערבוביה ביזנס ופלז'ר. בוקר אחד תמצאו אותו מעונב ורשמי במשרד, ולמחרת הוא דוהר מאובק על אופנוע באיזה מסע אתגרי במדבר. לאחר שירותו הצבאי כלוחם ביחידת שלדג של חיל האוויר, סיים בהצטיינות לימודי תואר ראשון במדע המדינה ובתקשורת, ואת התואר השני עשה בפרסום באוניברסיטת נורתווסטרן בשיקגו. בסיומו התמנה כמנהל תקציבים בסוכנות הפרסום BBDO בניו יורק, ולאחר שלוש שנים חזר לארץ והפך שותף במשרד הפרסום באומן-בר-ריבנאי.

הוא נחשב לאחר היועצים הפוליטיים המובילים בישראל. ב-98', כשאביו הקים את גאון אחזקות, הצטרף לחברה כדירקטור וכיו"ר הוועדה האסטרטגית, ולאחר מות אביו ב-2008 נבחר לעמוד בראש. מאז הוא ממשיך לחדש ולפתח את החברה לכיוונים פיננסיים, לקלינטק ולסחר. לפני כשנה הוציא יחד עם העיתונאי אטילה שומפלבי את מניפסט הציונות החדשה, שמציע חזון לאומי לישראל.

את הלהט הטבעי שלו הוא מכוון עתה לתקומת מפלגת העבודה, וביחד עם איש ההון סיכון (JVP) אראל מרגלית, שהועמד בראש תנועת עבודה עכשיו, הם קוראים לציבור להתפקד למפלגה. במסיבת עיתונאים שכינסו לפני מספר שבועות הם הציבו לעצמם יעד: 30,000 מתפקדים חדשים על בסיס ערכי. מלבדם חברים בתנועה גם רות חשין, נועה ולדן, נכדתו של שמעון פרס, ועוד. "לצערי, המדינה שלנו מזלזלת בפוליטיקאים. גם בקרב הקהילה העסקית יש מספיק אנשים שעושים צחוק ומתייחסים לפוליטיקאים כאילו הם המיץ של הזבל. אנשי עסקים מתקשים להבין שלא הם קובעים את גורל המדינה, אלא הפוליטיקאים, ולא מבינים שאי אפשר לחיות במדינה כמו בבועה, לומר שאכפת לך ואז לתרום כסף, בהסתר כמובן, או לצקצק בשפתיים במהלך ארוחת ערב".

אולי הם צודקים, למה להם להתלכלך.

"אין בעיה, אבל מי שלא מוכן לעשות את מה שהפוליטיקאים עושים, לפחות שלא יבוא בטענה. אתה לא חייב לרוץ לכנסת, אבל על פי השקפת עולמי, אתה חייב לתמוך ולקחת חלק בהתנהלות הפוליטית. יש לי בעיה רצינית עם אנשים שפוחדים להזדהות, כדי שלא יתייגו אותם, כדי שזה לא ישפיע על הדימוי שלהם ועל העסקים שלהם. אני רוצה שהם יבינו את חשיבות החיים הפוליטיים, שזה מה שישפיע על החיים שלנו פה יותר מעוד שטח נדל"ני, לכן קראתי להם להתפקד. אני רוצה שיבואו, שיהיו חלק מהשיח ומחוגי הבית, יוכיחו בכך אזרחות טובה, שגם מחנכת את הדור הצעיר. את יודעת מה הבעיה הגדולה והמתסכלת של השמאל הישראלי?".

השכל אותי.

"השמאלנים כל הזמן מתנים ב'אם... אז', חושבים שרק הם נבונים ויודעים הכול. הבעיה הכי גדולה של השמאל הישראלי היא שהמצביעים לא באים להצביע. בבוקר הבחירות הם הולכים לים וממנגלים, ובערב ירוקנו וודקה בבר, ולא יבואו להצביע. בימין אין התניות, שם קודם עושים, בזמן שבשמאל קודם מדברים ואחר כך גם לא עושים. בימין יש משמעת, תחושת אחריות, ושמאלנים עושים רק מה שטוב ונוח להם, מה שמסתדר להם עם הלו"ז. הם יגיעו לחוג בית בתנאי, למשל, שזה לא ייפול להם על הצגה בתיאטרון. זה מה שהכשיל אותנו בבחירות הקודמות ועלול להכשיל אותנו בבחירות הקרובות.

"רוב הציבור מאמין במפלגה, אבל לא מודה בכך. אולי אנשים פוחדים, אולי לא מאמינים בערבים ואולי נפשית לא מסוגלים לעבור לעבודה. טוב תעשי אם במקום לשאול בשביל מה צריך את העבודה, תשאלי בשביל מה צריך את קדימה, שיש בה עירוב מוזר של אנשים בלי דרך ברורה. גם בליכוד וגם בקדימה יש היום אנשים שבקלות יכלו להתפקד לעבודה לפי משנתם, כמו סילבן שלום או גדעון סער, בגלל הפרגמטיות שלהם, בוודאי אהוד אולמרט. כל מה שצריך להבין זה שיש דרך לחזור לעבודה, גם אם זה לא פופולרי".

מה תרגיש כשהסקרים הראשנים יתחילו להוכיח לך שאתה חולם על משהו שלא יתגשם?

"אל תחששי מסקרים. ספרים שלמים נכתבו על התנהגות פסיכולוגית של מצביעים. אנשים מגיעים להצביע מרגש. הם לא מצביעים מאהבה אלא משנאה, לא בעד, אלא נגד. אם כך, ואנשים באמת מגיעים לקלפי ומצביעים למי ששונאים פחות, התפקיד המרכזי של יועץ פוליטי במערכת בחירות הוא לגרום לצד השני להיות שנוא יותר. אני רוצה שישנאו אותנו פחות מאשר ישנאו את הליכוד ואת קדימה".

אתה נוהג לומר שהספר "רק המעז מנצח", שאביך כתב, הוא התנ"ך המקצועי שלך בחיים. למה שלא תעז ותקים מפלגה חדשה, כמו שאלדד יניב הצהיר שיעשה, למשל?

"נו, באמת, על פי מבנה החוק הקיים, אי אפשר להקים מפלגה חדשה מבלי לעבור על החוק. חוק גיוס הכספים גורם למקימים מפלגה לעבור עליו, ולא לחינם אנשים מצטרפים למפלגה קיימת. לכן טומי לפיד הצטרף ל'שינוי'. גם האנשים שרחוקים מאיתנו שנות אור מבינים שהם חייבים את השמאל. אולמרט לא היה מסוגל לעשות הסכם שלום, לו רצה, ללא התמיכה של השמאל. כולם מבינים שבשביל הסכם שלום עם הפלסטינים חייבים מפלגת מרכז-שמאל חזקה, ולא משהו חדש. המטרה כרגע היא להביא אנשים שיהיו מעורבים בתהליכים לניסוח קווי היסוד של המפלגה. יש לנו מדינה מושחתת ואני רוצה לשנות את המצב הקיים בעזרתך ובעזרת אלו שבאים לחוגי הבית, אבל אני לא צריך אותך שם בשביל לריב. אם את לא מאמינה בדרך שלי ובאה רק כדי לריב איתי, אל תבואי".

הפכתי עבד

כמו בפוליטיקה, גם בעסקים וגם בחייו האישיים, גאון מוכן לשמוע ולהתעמת עם דברי ביקורת, אבל בשום אופן לא יסכים לטענה שהוא אגואיסט.

לפי האג'נדה שלך בחיים, צריך לעשות כל מה שאתה אוהב ועדיף כמה שיותר מוקדם. זה בוודאי מגיע על חשבון אחרים.

"לפני כעשר שנים, תוך כדי מסע שערכתי בדרום אמריקה עם איסוזו צ'אלנג', אימצתי את הגישה ש'החיים הם לא חזרה גנרלית'. שם הבנתי שהדברים מתקיימים בזמן אמת. החלטתי לעשות כל דבר שיבוא לי לעשות ולא לתת לצמד המילים 'יום אחד' להיות כתם על הקיר שלי. במסע ההוא היכתה בי פתאום הידיעה שהחיים קצרים ושאני חייב שינוי ועכשיו. את יודעת", הוא אומר ומביט אל הים ממרומי הקומה ה-14 שבה ממוקם משרדו, "אנשים אוהבים לספר לעצמם סיפורים. הזמן רץ, אנחנו מתבגרים ולא מספיקים, ואנשים חיים את החיים שלהם מתוך גישה ש'יום אחד נעשה את זה', 'יום אחד נשנה מקצוע' וככה מתרחקים מהחלומות שלהם. כשאדם אומר לעצמו שאין לו זמן כי הוא עובד, בעיניי זה סוג של בריחה, ואצלי המושג 'יום אחד' לא קיים יותר, הבנתי שהדברים מתקיימים כאן ועכשיו. האם זה מה שהופך אותי לאגואיסט?".

מה קרה לך באותו מסע?

"זה היה מסע לא קל בגלל גורמים חיצוניים, כמו שטח קשה ומזג אוויר לא קל, והייתי בתוך חוויה אינטנסיבית שלי עם עצמי. הגעתי למסע הזה עם הלשון בחוץ. הייתי וורקהוליק, עבדתי מסביב לשעון מתוך מחשבה שלא יסתדרו בלעדיי. בין הדברים הראשונים שלקחתי לטיול הזה היה מכשיר לווייני, שיאפשר לי להיות בקשר רציף עם העבודה. ברגע מסוים הבנתי מה קרה לי, כמה בעצם שכחתי מעצמי, ובמקביל היכתה בי הידיעה שהנה, מסתדרים בלעדיי, ואני יכול להתנתק וליהנות מעצמי בעצמי.

"פתאום חזרתי לימים של אחרי צבא, כשהייתי מדריך בחברה להגנת הטבע וחציתי את קנדה עם תרמיל על הגב, עשיתי את כל מה שאהבתי. הבנתי שברגע שבו התחלתי להתרכז בהקמת המשפחה ובקריירה, ויתרתי בעצם על הכול. התנתקתי מהמוזיקה, מהטיולים, מעצמי, ולא הקדשתי שום זמן לדברים שאני באמת אוהב".

אתה אומר שהמשפחה והקריירה גזלו ממך את עצמך?

"כן, הפכתי סוג של מכונה, עבד לצרכים של אחרים. היום אני מבין שכשאתה בוחר לשרת אחרים ולענות לצרכים שלהם, לרצות אותם, להיות קשוב להם ולא לעצמך, אתה בעצם בורח מעצמך. זו הנקודה שבה הפכתי מחויב קודם כל לעצמי והתחלתי בתהליך. אחד משיאי התהליך קרה ב-2003, כשעשיתי מסע ג'יפים בערבות אוסטרליה. כשחזרתי ממנו, נפרדתי מאשתי והתחלתי ללמד את עצמי לא לוותר לעצמי בכלום. חזרתי לתחביבים הישנים שלי, שיניתי לגמרי את כל צורת חיי, והיום אני עושה יותר ועדיין מוצא זמן להכול. זה רק עניין של חלוקת הזמן בראש ושל משמעת עצמית".

איך נראים החיים של מי שבראש ובראשונה מחויב לעצמו?

"אני משתדל ליישם חיים מלאי ריגוש. אני לא מוותר על חברים, טיולים, מימוש חלומות. אני מבין שעכשיו זה הזמן, שלא יהיו ימים אחרים יותר נוחים לשנות או לעשות את מה שאני רוצה ואוהב לעשות, ואני מאושר. פעם בשבוע, כמו שעון, אני עוזב הכול והולך לשיעור גיטרה עם מורה, וגם מתאמן לפחות פעמיים בשבוע. הקמתי את חברת טיולי האתגר אקסטריפ ושלוש עד ארבע פעמים בשנה אני יוצא למסעות של מיטיבי לכת על אופנועים או ג'יפים. לפני כמה חודשים חזרתי ממסע בהודו והחודש אני יוצא למסע אופנועים בדרום אפריקה. לא אוותר על טיולים במקומות חדשים. הרוב חולמים, מעטים מגשימים. ביום פקודה, כשיקראו לי למעלה, אני רוצה לאמר לעצמי, 'וואלה, ידעתי לחיות את החיים'! כל זה לא אומר שאני מתעלם מהאחריות האישית שיש לי כלפי העבודה והצורך בפרנסה, ובוודאי לא מהאחריות העצומה שיש לי לארבעת ילדיי (בני 15, 13 ותאומים בני 6). אני מוצא הרבה זמן להיות איתם, אלא שקודם כל יש 'אני'. אני משתף את ילדיי באג'נדה הזו של החיים שלי כחלק מהאסטרטגיה החינוכית שלי".

ואיך משתלב אורח חיים כזה עם תפקידך כיו"ר חברת אחזקות גדולה?

"זו גישה של ניהול. אתה לומד לשחרר למנהלים, לסמוך על אנשים ולהקים צוות טוב שיודע איך להתנהג כשאתה לא בסביבה. זה גם נכון לתת למנהלים תקופות של חופש ממני, ועבורי זה סוג של זמן שבו אני בוחן אותם. זה בטח יישמע קלישאה, אבל בתי הקברות מלאים באנשים שחשבו שאין להם תחליף, ובסוף כולם מבינים שאין מי שאין לו תחליף".

תן לי להבין, אתה קם בבוקר, מחליט לעשות שינוי וזהו, מבצע?

"זה לא שאני קם בבוקר ומחליט, אין לי החלטות חפוזות. אבל ברגע שקיבלתי את ההחלטה, גם אם יהיה לי קשה והביצוע ידרוש ממני ויתורים, אעשה את זה. המודל הוא שאני חושב, מבשל את הרעיון בראש, אבל ברגע שהתקבלה ההחלטה, אני לא פוחד יותר ויבוא גם הביצוע. ביצעתי הרבה שינויים ומהלכים לא פשוטים בחיי, כולם תוצאה של החלטה שהגיעה לאחר מחשבה ולא מגחמה. כך, כשהחלטתי להתגייס ליחידה מובחרת, למסלול שחייב הרבה עמידה במבחנים. כך ההחלטה לחזור מארה"ב לארץ, או ההחלטה לעזוב את משרד הפרסום לקראת בחירות 99', כדי להיות יועץ אסטרטגי, מתוך ידיעה שאולי זה לא יצליח ואולי לא ננצח, ואז, לאחר הקריירה המצליחה שלי בפרסום, עלול להיות כתם בדימוי שלי.

"גם לעזוב את הבית הייתה החלטה שהגיעה מתוך הרצון לשינוי, ועם כל הקושי העדפתי את העזיבה על פני האלטרנטיבות האחרות. היום שנינו יודעים שעשינו החלטה טובה ונכונה לכל הצדדים. אני מנהל היום עסק גדול ומורכב, שדורש ממני הרבה זמן ואנרגיה, ולא מתפשר על כלום ממה שאני רוצה לעשות".

מי בעיניך דמות שיודעת לטרוף את החיים?

"ריצ'ארד ברנסון. הוא איש שיודע ליהנות מהחיים ולממש את כל החלומות שלו".

אבא שלך, בני גאון, נפטר לפני כשלוש שנים ממחלה קשה. לאירוע הזה היה חלק במהפך שעברת?

"אבי היה בן 73 במותו, כשהוא עדיין תאב חיים ועשייה. המוות שלו חידד את ההבנה שלי למה הם בעצם החיים. קודם כל הבנתי כמה חשובה הבריאות וכמה אנחנו לא מבינים את זה בחיי היום יום. שהיתי לצדו ימים ולילות במחלקה האונקולוגית, ויום לפני שהוא נפטר, שמעתי איך הוא ביקש, בשעה 3 לפנות בוקר, כשהוא מחובר לצינורות, להצליח לקום עוד פעם מהמיטה וללכת רק עד לשירותים בלי שיכאב לו. ראיתי את הסבל הנוראי שעבר עליו בימיו האחרונים, כשלא עברו עליו יותר מחמש דקות בלי כאב, רגעים שבהם הוא לא רצה כסף ולא עבודה, רק שלא יכאב לו. אז הבנתי איזו טעות נוראה אנחנו עושים כשאנחנו לוקחים את הבריאות כדבר מובן מאליו. לכן, כל עוד לא כואב לך, תיהנה מהחיים. כשתגיע שעתי ואהיה על ערש דווי, אשאל את עצמי האם נהניתי מהחיים. אני רוצה לתת לעצמי תשובה חיובית".

חושב שתצליח במשימה?

"כן, אם אתנהל בדרך של מה אני עושה עם עצמי בשביל עצמי ולא מה אני עושה כי אחרים מסתכלים עליי. אם אנהג כך, אז בסוף חיי לא ארגיש החמצה. אני מסתכל סביבי ורואה אנשים שהם כמו מתים מהלכים, שכל הזמן מתרצים לעצמם למה הם לא עושים את זה וזה ומבזבזים זמן בלספר לעצמם סיפורי מעשיות. אני לא רוצה לבזבז את זמני ומשתדל שילדיי יראו איך אני חי את האג'נדה הזאת, שיבינו מאיפה היא באה וכמה היא חשובה. לעולם לא אשאל אותם מה הציונים שלהם. הם יודעים שעבורי הכול בסדר כל עוד הם יעשו את מה שהם אוהבים, למשל ציור ומוזיקה".

צריך להגיע לרגע שבו הגיל הופך מאיים קצת כדי לבצע את התהליך הזה?

"אין גיל לשינוי. מילת המפתח 'עכשיו' תופסת בכל גיל. יש אנשים שכל חייהם חושבים ללכת לפסיכולוג, אבל חושבים שזו בושה וחוששים מ'מה יגידו'. כמי שהיה שם מגיל צעיר, למדתי כמה כוח יש בפתיחות ובאמונה העצמית, בזה שאני שלם עם עצמי ושלא אכפת לי יותר מ'מה יגידו'. כל תהליך השינוי שעברתי לווה בייעוץ פסיכולוגי ובמספר סדנאות, שבכל אחת מהן למדתי משהו על עצמי וקיבלתי כלים. לאנשים אין אומץ לשנות את החיים שלהם באמת, לכן יש מי שמחליף עבודות או קונה לעצמו עוד נכס, אבל בסוף האנשים האלו חוזרים לאותה רוטינה, והכוח האמיתי הוא האומץ לשבור את אותה רוטינה. החוכמה היא בעצם העשייה, לכן אל תחליט שאתה מבצע, אלא תבצע".

האירועים המסעירים בחיי

"כשקיבלתי את סיכת לוחם שלדג בסיום מסלול. התחושה אחרי מסלול כזה היא שאין דבר בחיים שאינו אפשרי, תחושת ניצחון האדם על האתגר הפיזי".

"הניצחון בהובלת קמפיין הבחירות של ברק, והנאום שנשא ברק בכיכר רבין, 'שחר של יום חדש', ושאותו כתבתי. זו הייתה תחושת הצלחה מקצועית עילאית, אדרנלין מטורף, קבלת הכרה שהייתי ממובילי אחד ממסעות הבחירות הטובים והמקצועיים שנעשו בישראל" .

"מסע הג'יפים במקסיקו וגואטמאלה, חציית יערות הגשם, שהיווה את התחלת השינוי האישי הפנימי שלי, גרם למהפך בחיי האישיים, ולאחריו הקמתי את חברת טיולי האתגר אקסטריפ והתחלתי לצאת באופן קבוע למסעות אתגר בעולם".

"ישיבת דירקטוריון ראשונה כיו"ר גאון אחזקות אחרי פטירתו של אבי, שהייתה מלאה בתחושת אחריות ובכאב גדול, ובשאלה האם אוכל להיכנס לנעליו".

גוף, נפש, רוח

חופשה מועדפת: "טיולי אקסטרים, רכיבה על אופניים או ג'יפים, נפאל, בורמה, הודו".

ספר שהותיר בך חותם: "'ימי שלישי עם מורי' ו'רק המעז מנצח', שכתב אבי ז"ל".

מלון שנעים לחזור אליו: "רויאלטון ניו יורק".

כושר: "חדר כושר עם מאמן פרטי, ברק פוגל, פעמיים בשבוע".

אסטרטגיה קולינרית: "לאכול כמה שפחות, לא אוהב שוקולד".

סגנון: "חליפות ביום יום, ג'ינס, טי שירט וז'קט בערב ובסופי שבוע. מעדיף את הוגו בוס לחליפות, לקזו'אל - גאפ, בננה ריפבליק, אדידס".

קפה ראשון בבוקר: "'לפתן, במושב כפר הס, אחרי סוף שבוע עם הילדים".

מסעדה אהובה: "קנטינה, דלאל, הרברט סמואל, שרקוטרי, טוטו - כולן בתל אביב".

מוזיקה: "שומע הכול, מנגן על גיטרה".

אמנות: "לא מבין בתחום. קונה מה שאוהב".

פסיכולוג: "איריס רייצס. חברה ויועצת, גם בעסקים וגם באישי".

קולנוע: "הסרט 'קזבלן'. גדלתי עליו".

סדנאות: "אני בעד. נבניתי מהן".

מי החברים שלך: "צהריים עם קבינט שישי בשוק הפשפשים או בשישקו. הקבינט הקבוע של שבת בצהריים בדלאל עם דושי וגולן השף. במשך השבוע לפחות שלוש פעמים בערבים בקנטינה עם הצוות הקבוע או החלקי - יובל סיגלר, אטילה שומפלבי, יורם רובינגר".

פייסבוק: "פעיל, 900 חברים, משמש לוח מידע לחברים ולמשפחה".

כמי שאוהב להיות מס' 1, מתי אתה מתכוון להכריז על התמודדותך לראשות המפלגה?

"גם את עם השאלה הפופוליסטית? היום אני קודם כל מחויב לעסקים ולא עוסק במנהיגות אישית. גם אם אחליט להתמודד על ראשות המפלגה, זה יהיה רק בעוד כמה שנים טובות. בסוף יהיה מנכ"ל שיחלק את העבודה, אבל אם זה לא מטריד אותי, למה זה מטריד אתכם?".

מה יש למפלגת העבודה להציע שאין למפלגות האחרות?

"כמפלגת המרכז האמיתית, יש לה קודם כל מקום חשוב בעצם קיומה ונוכחותה. תראי כמה מפלגות קמו ונעלמו, ולעומתן מפלגת העבודה היא בסיס איתן, שאמנם נחבט בשנים האחרונות בצורה חזקה, אבל היא עדיין מותג. אני מאמין שאם הציבור היה יכול להצביע על הסכם השלום, גם אם צריך לשלם על זה בפשרה כואבת בירושלים, הוא היה עושה את זה, כי אנשים מוכנים לעשות הרבה בשביל הדרך. יכולנו להיות היום במקום הרבה יותר טוב, אם מפלגת העבודה ידעה להיות אופוזיציה, אבל הם נשרפו באור הממשלה. ייאמר לזכותו של נתניהו, שהוא ידע לעשות את זה טוב, לכן הוא ראש ממשלה היום. ציפי לבני היא אופוזיציה של איש אחד, וזה בעוכריה, אבל היא עושה נכון כשהיא נשארת כך, כי אסור לה להישרף בתוך שטח הממשלה. מפלגת העבודה תחזור להיות המפלגה השלישית בגודלה ותקבל בבחירות הקרובות בין 15 ל-20 מנדטים".

בתור איש עסקים ממולח, הייתי מצפה ממך לפחות נאיביות, להיות יותר מציאותי.

"אני לגמרי מציאותי. אני לא מחפש עבודה או מעמד, אלא הולך בעקבות האמונה שלי. גם אראל מרגלית מגיע מאותה סיבה. הוא יזם מצליח, שהקים קרן הון סיכון, JVP, שמנהלת כיום למעלה מ-800 מיליון דולר. הגענו למבוי סתום ואנחנו חייבים מהפכה רעיונית במדינה, לשנות את דפוסי החשיבה, להתחיל מהחינוך מחדש לאכפתיות ומעורבות. לא אנשי עסקים קובעים את גורל המדינה, הפוליטיקאים קובעים. רוצה להשפיע? כנס לפוליטיקה. אנשי העסקים רוצים שיעשו אותם מנהיגים, אבל אין קיצורי דרך, לא בפוליטיקה ולא בעסקים".