פייסבוק הוא מוקש קריירה

באחרונה שאל אותי אחד ממומחי המיתוג הכי ממותגים בישראל, למה אין לי פייסבוק. עניתי: "כי אני לא מותג מספיק חזק".

הוא תקע בי מבט, ספק מרחם ספק מזלזל, וסינן: "עזבי, את לא מבינה את הכוח של פייסבוק". רציתי לענות לו, להסביר שזה הפוך, אבל הוא איבד עניין בתשובה.

החלטתי לענות לו בכל זאת.

סוג של מטען צד

ידידי המומחה, בדיוק בגלל שאני מבינה את הכוח של פייסבוק אני נזהרת ממנו כמו מאש.

לפעמים נדמה לי שהרשת הזו היא ממש מוקש קריירה, בטח סוג של מטען צד כשמדובר במיתוג עצמי. יותר מדי פעמים אני נתקלת באנשים שהפייסבוק שלהם נע בין "סתם" לבין "קטסטרופה מיתוגית".

אנשים רציניים, בתפקידים בכירים, מלהגים להם ברשת קבל עם ועדה, מתפלספים ברדידות של דביל מצוי, שלא לדבר על המתערטלים שבחבורה, התערטלות פיזית ו/או נפשית, על גבול הפורנוגרפיה. בחלק מהמקרים זה גובל בפולחן אישיות מהסוג הנמוך ביותר, אבל משום מה החבר'ה האלה בטוחים שזה "קול".

לא יודעת איך להגיד את זה יותר בעדינות, אבל זה "קול" אם מתכננים קריירה בתעשיית הפורנו, זה ממש לא "קול" אם מתכננים קריירה מוכוונת ניהול בכיר.

תגיד לי ידידי המומחה, מה פיספסתי? 15 שנה בתעשיית הפרסום, ולא זכור לי אפילו פעם אחת שנתקלתי במותגים מתערטלים, להיפך.

מנהלי שיווק עשו ועושים הכול כדי לשמור על סטריליות המותג. הכול מדוד, הכול מתוזמן, הכול מוקפד, גם כאשר לכאורה "מתערבבים" עם העם. בכל מצב "תדמית" זה שם המשחק, ואם צריך נעשה קצפת מקצף גילוח, העיקר שהעוגה תצא פגז בצילום.

עכשיו תדמיין את יצרנית המזון הזו מציגה בלב חפץ את הג'יפה בפס הייצור, את העכברים במחסן, את הקוליפורמים בקרם וניל. נראה לך? אז למה זה בסדר כשמדובר במותגים אנושיים? למה שם סטריפטיז' בלתי מבוקר ושפריצים הזויים של כ-ל-ו-ם הפכו פתאום הנוסחה לבניית מותג?

ככה מתמתגים המותגים?

נדמה לי שיש לי תשובה לא רעה לשאלה הזאת, תשובה שנשענת על הצצה מדגמית לדפי הפייסבוק של כמה וכמה מותגים אנושיים, כולל שלך ידידי.

מסתבר שגם אתם, המותגים, מתערטלים שם כאחד האדם, גם אתם מלהגים לכם על הא ועל דא, מתפלספים ומתיזים שטויות לכל עבר, כשכל העיסה הדביקה הזאת מתבוססת באוקיינוסים של חנופה והתרפסות, שבא להקיא.

אז פלא שעדר "החברים" הווירטואליים שלכם מתערטל ומלהג גם הוא?

לתומם הם מאמינים שאם ככה מתמתגים המותגים, זה בטח ימתג גם אותם, וכאן בדיוק המלכודת.

סטטיסטיקה, ווטסון

נתחיל בזה שמותגים אנושיים, כמוך למשל, רובם ככולם לא נבנו בפייסבוק (סטטיסטיקה, ווטסון). הם נבנו במדיומים אחרים, סלקטיביים, שעצם החשיפה בהם ממתגת (להבדיל מפייסבוק, שם כל אחד יכול להיחשף), מה גם שהם נבנו באופן סטרילי יותר, המאפשר בנייה מבוקרת של מותג.

שנית, מותגים אנושיים כנראה פחות פגיעים ממותגים קונבנציונליים, שהרי משבנית מותג (וסליחה מראש על המטאפורה), כל נפיחה שלך מריחה פתאום ראלף לורן.

לפתע פתאום אתה מבין בכל, דעתך הופכת נורא-נורא חשובה ומשפיעה, לא משנה באיזה נושא החלטת להתפלסף. "פשוטי העם" יישתו בצמא כל קשקוש שתשרבט, תוך שהם מתחרים ביניהם מי מוקסם ממך יותר, מי נלהב יותר, מי מתחנף אליך יותר (מהמם, מ-ה-מ-ם, מ-ה-מ-ם-ם-ם-ם!!!).

בעוד ה"פשוטים" מתבשמים ממך, המותגים שבחבורה לא ממש מתעמקים לך בפייסבוק. הם תקועים כל אחד בישבן של עצמו, עם פייסבוק משלהם על הראש, עם עדר משלהם שצריך להעצים ולבנות (מה לעשות? בפייס איכות זה כמות).

אתה יודע מה? מצד שני אולי אתה צודק, אולי אני באמת לא מבינה עד הסוף את הכוח של פייסבוק. אולי רק נדמה לי שלא בונים שם מותגים, שמקסימום מתחזקים.

במחשבה שנייה, אולי סטרילי זה כבר מזמן פאסה, אולי אם אתה לא שם אתה באמת לא קיים.

כך או כך, אני מבטיחה לעשות פייסבוק אם אהיה מותג מספיק חזק, ומבטיחה, אם יהיה לי פייסבוק, לעשות לך "לייק".

הכותבת היא יועצת לניהול קריירה. לתגובות: orna@rudi-cm.com