פורטפוליו / יהודה שושני

ילדות 1: נהריה. ההורים עלו מאיראן ב-1953 למעברה בכברי. אימא הכירה את אבא כשהיה האחראי שלה בקטיף הטבק. מיד אחרי שהתחתנו הוא גויס לגולני. הם נשארו שנה במעברה ומשם עברנו לשכונת התקווה בתל אביב. אימא עבדה בניקיון ואבא בשמירה. כשהמצב הכלכלי החמיר עברנו לרחוב לוינסקי. אחותי, אחי ואני למדנו בבית הספר ביאליק והייתי התלמיד הגרוע ביותר עד כיתה ה'.

ילדות 2: כשלהורים כבר לא הייתה אפשרות כלכלית לגדל אותנו בבית, שלחו את אחי, המחונן, לפנימיית בויאר. רציתי להיות כמוהו, ובתוך שנה לא היה לי אף שלילי בתעודה, והצלחתי להתקבל לפנימיית כדורי.

פציעה 1: כשהייתי בן 6 נדבקתי לילדים הגדולים. בל"ג בעומר רציתי ללכת למדורה עם אחי, וכדי להיפטר ממני הוא שלח אותי להביא תפוחי אדמה. כשחציתי את הכביש דרס אותי תייר צרפתי ואיבדתי את ההכרה. אחי רץ להורים וצעק, אוטו דרס את יהודה והוא מת. התעוררתי בדרך לבית החולים, באוטו של הצרפתים. ראיתי אנשים זרים, מדברים בשפה זרה, והייתי בטוח שאני בעולם הבא.

כדורי: ההתחלה הייתה קשה, אבל אחרי שהתרגלתי הייתי המצטיין של בית הספר. המנהל אפילו העניק לי מלגה ללימודי וטרינריה בקליבלנד, אבל אני רציתי להיות בגולני ורק אחר כך ללמוד.

גולני: דוד שלי נהרג בקרב במלחמת יום כיפור, אחי עבר טראומה קשה בסיני, אבל אני התעקשתי להגיע לגולני. פציעה 2: הייתי מפקד פלוגה, ובאחת הפשיטות בלבנון נפצעתי אנושות מצרור שחטפתי ברגל. היא נקטעה לגמרי, ואני זוכר שחיברו אותה לאלונקה. מישהו אמר שאם לא יגיע מסוק בתוך חמש דקות "שושני גומר", ואני החזקתי חזק באלונקה כדי לא לעלות לשמיים. הניתוח הראשון נמשך 14 שעות. 22 מנות דם, השתילו לי עורק והצילו את חיי. התעוררתי אחרי שההורים הגיעו. אימא שמחה. אמרה, הבן שלי אולי נפצע קשה, אבל הוא לא מת.

שיקום: הייתי שנה בבית החולים. אני נכה צה"ל עם 62% נכות, עם רגל שהתקצרה בשמונה סנטימטרים. כשיצאתי משם לא ידעו מה לעשות איתי, אז שלחו אותי ללימודים והצטרפתי ליחידה שעסקה בפיתוח אמצעי לחימה במערך החי"ר והצטרפתי לכוחות לוחמים.

פציעה 3: במהלך מבצע של"ג נקלענו למתקפת טילי גראד. נפצעתי, וכבר ידעתי להגיד "אורטופדית ב'", שם מיד עברתי ניתוח. כשהייתי מפקד חטיבה נחבלתי בפעילות אימונים, נותחתי, והורידו לי פרופיל ל-24.

קריירה צבאית: נקלעתי אליה רק בגלל הפציעה. תהליך השיקום התבצע על-ידי הצבא, ואין מדינה שנותנת כזה סיוע כמו ישראל.

לימודים: יש לי תארים במדע המדינה, באלקטרוניקה ובמחשבים, תואר שני במדע המדינה ובמדעים צבאיים.

מריאן: אשתי, ירושלמית במקור, אדריכלית בהכשרה ואחותו של דני שמעוני, מנכ"ל הרץ. דני נפצע קשה מאוד בשל"ג. נפגשנו בבית הלוחם והפכנו לחברים טובים. כשאחותו נפרדה מהחבר שלה הוא שאל אם בא לי לפגוש אותה. תשעה חודשים אחר כך התחתנו. היום היא ראש יחידת הבקרה באגף למשפחות שכולות במשרד הביטחון. יש לנו שתי בנות - אחת חיילת בצאלים והשנייה מש"קית ת"ש בגולני.

בנגקוק: נשלחתי לשם כנספח צבאי עם המשפחה. היינו שם שלוש שנים, שבמהלכן קיבלתי תואר מנשיא תאילנד. רציתי להיות קצין חינוך ראשי, כי חשבתי שמי שעבר פציעות ותפקידים מבצעיים יוכל להטמיע את המנהיגות בקרב קצינים צעירים, אבל העיתוי לא הסתדר.

טבע: סמח"ט החטיבה שלי, שהיה סמנכ"ל בחברה, סיפר שהם רוצים להיכנס לפעילות במזרח אסיה. מוניתי למנהל אזור אסיה והפסיפיק וניהלתי את רוב הפעילות מהארץ. קיבלתי כלים מקצועיים וניהוליים מדהימים.

רכבת קלה: המנכ"ל הקודם יאיר נווה (היום מכהן כסגן הרמטכ"ל) המליץ עליי, וגברתי על שאר המועמדים.

דדליין: מקווים שבשמונה באוגוסט תתחיל הפעלה מסחרית.

תאונות: היו שתיים קלות מאוד שנגרמו בגלל אי-עצירה של נהגים באדום. הרכבת הקלה היא עדיין כלי התחבורה הבטוח ביותר לנסיעה בעיר.

טיולים: מטייל בעיקר בארץ, אבל עשיתי עם אשתי ועם הבנות טרק בניו זילנד. חזרתי באלונקה, אבל מאושר.

ספורט: מת על טניס ומשחק מעט אפילו שאסור לי.

תפיסת עתיד: רוצה להיות חלק משינוי פני ירושלים. אני לא בקטע של פוליטיקה, אבל הייתי מוכן לרוץ לתפקיד של שר החינוך.