חני פירסטנברג שחקנית

חני פירסטנברג נוסעת מפה. זאת אומרת, שוב נוסעת, לארצות הברית, המקום שבו גדלה עד גיל 16. מאז שעלתה לארץ היא נמצאת על הקו הלוך-חזור, פעם פה ופעם שם, עם שורשים בשתי היבשות ובאף אחת מהן. הנסיעה הפעם היא לשנה, בינתיים, סוג של ירח דבש מאוחר עם בעלה, עדו חזקיה, מתמטיקאי, מתכנת מחשבים והבן של "חיזקי", יצחק חזקיהו, ששיחק איתה בקאמרי וערך ביניהם היכרות. הם מתכננים לחרוש את ארצות הברית, להיות כמה חודשים בדרום אמריקה; חני תיקח קורסים במשחק, תעבוד על המוזיקה שלה, ואולי גם תשתלב בתעשייה.

יש לה מבטא אמריקאי קל, עם שין חיננית שחומקת ברווח שבין השיניים הקדמיות, ועדיין הרבה יותר קל לה לחשוב ולהתבטא באנגלית מאשר בעברית. מצד שני, עם השיער הג'ינג'י ועם הטמפרמנט הסוער היא לגמרי משלנו, אחת שתריב על התור בסופרמרקט כמו שצריך. "המקום הזה הוא מדהים וקשה", היא אומרת, "ביחס של האנשים, במנטליות. אנשים צוחקים על האמריקאים שהם צבועים בגלל שהם כל הזמן מחייכים ואומרים, שיהיה לך יום יפה, ואת יודעת מה, לחיות ככה זה הרבה יותר קל. העניין של ההלוך ושוב, הדו-קיומיות הזאת, נמצא אצלי כל הזמן. פה אני קצת יותר אמריקאית ושם יותר ישראלית. כל כמה שנים אני לא יכולה לסבול את המנטליות של הארץ שבה אני נמצאת ואני חייבת לברוח החוצה".

אז אין לך באמת שקט.

"יש לי שקט בשני המקומות. כשאין שקט פה, אני נוסעת לשם".

אם רוצים לפתח קריירה, צריך להישאר במקום אחד ולצמוח בו.

"גדלתי עם אבא, איש עסקים בהיי-טק, שהיה בקומברס ומקים פרויקטים, והוא זה שלימד אותי איך למכור את עצמי, איך להסתכל על הדברים בהסתכלות עסקית, לחשוב קדימה, להשאיר דלתות פתוחות, להציב מטרות ולדעת מה אני רוצה. אז אני קודם כול יוצאת מנקודת הנחה שאני שחקנית בכל מחיר ושאני לא יכולה לעזוב את זה עד כמה שאני רוצה. כשהייתי נערה ואמרתי שאני רוצה להיות שחקנית, היו שואלים אותי, ומה אם לא תצליחי? זה מקצוע קשה, את יכולה לעשות דברים אחרים. חשבתי שהם אומרים את זה כי קשה להצליח עם כל-כך הרבה אנשים בתחום. היום אני מבינה שהמקצוע באמת קשה".

מה הקושי?

"קשה לעמוד כל הזמן בביקורת, להיות תלויים באנשים אחרים כדי לעבוד, להרים את עצמך, להתמודד, יש בו המון סטרס אמוציונלי, ומצד שני - זה האושר הכי גדול שיש. מתוך הידיעה הפנימית הזאת אני מאמינה שתמיד אעבוד כשחקנית כי אין אפשרות אחרת, ואני לא לוקחת את העובדות שאני עובדת ושיש לי תפקידים מופלאים והקהל בא כמובנות מאליהן".

וזה לא משנה איפה תהיי? כאן את מוכרת, יש לך רזומה מצוין.

"אנשים אומרים לי שאני אמיצה שאני נוסעת עכשיו, אבל אני לא מפחדת. אני לא רוצה להאמין שאני עובדת בגלל שאני כאן ושמכירים אותי".

בארצות הברית יש לך סוכנות?

"אני לא נוסעת לשם בשביל הקריירה. המשחק הוא לא המהות שלי, הוא חלק ממני ויש לי עוד אהבות ובעל מדהים. יש לנו אפשרות לנסוע כי בעלי קיבל שם עבודה והחלטנו שלפני שאנחנו נכנסים להקמת המשפחה צריך לעשות את זה. בן הזוג הראשון שלי אמר לי פעם, שאם אתה עובד, אף פעם לא יהיה זמן טוב לנסוע, כי תמיד משהו קורה. איזה כיף לי שאני נוסעת אחרי תפקיד כזה ב'גטו' (מגלמת את הבובה הרשל'ה, ל' ר')".

כבר שיחקת בסדרה אמריקאית, ב-CSI מיאמי.

"ובספטמבר סיימתי לצלם תפקיד ראשי לסרט אמריקאי, The Loneliest Planet, עם גאל גרסיה ברנאל".

איך הגעת לקאסט?

"כשנטע גרטי נכנסה להיריון החלפתי אותה ב'המלט' ונסענו לקליבלנד אוהיו, שבה לא ביקרתי קודם. כשהייתי שם קיבלתי מייל מהבמאית, ג'וליה לוקטב, שזכתה על סרטים שלה בפרסים בפסטיבלים של קאן וסאנדרס, והיא ביקשה שאקרא תסריט וכתבה שתשמח לפגוש אותי אם אני מגיעה לניו יורק. היא חיפשה גבר לא אמריקאי ואישה אמריקאית לתפקידים הראשיים, ולא ידעה שאני אמריקאית.

"בכל מקרה תכננתי עצירה של יומיים בניו יורק בדרך חזרה, כדי לפגוש כמה מלהקים, וקבעתי איתה. היא צילמה אותי שעתיים ושאלה אם יש לי רעיון למישהו שיכול לשחק מולי. אמרתי שאיתי טיראן הוא אחד הפרטנרים האהובים עליי, ושאני מאוד מעריכה את גאל גרסיה. היא אמרה שהרעיון מעולה אבל הוא בטח לא יסכים. חצי שנה לא שמעתי ממנה, ואז קיבלתי טלפון. היא אמרה שהיא רוצה אותי לתפקיד הראשי ושגאל הסכים".

ואז היה עיכוב.

"שבוע לפני שהיינו אמורים לעלות על מטוס לסין, השלטונות שם עשו בעיות והוחלט לדחות את הצילומים בשנה. שאלו אותי, את לא מתבאסת? אמרתי שממש לא. אני מאמינה שמה שצריך לקרות יקרה. בזכות הדחייה יכולתי לחגוג יום הולדת 30 כמו שרציתי, במסיבה גדולה, ולראות את מדונה בשורה הראשונה, ובגלל שנשארתי פה פגשתי את בעלי. בסוף גם עשינו את הסרט".

הסרט יכול להפוך לכרטיס כניסה טוב לעבודה שם.

"זה סרט אמנותי. הוא לא הולך להיות שובר קופות".

אז מה.

"כל דבר יכול להפוך לכרטיס ביקור. אני יכולה למצוא את הדבר הטוב בכל דבר. אני לא רוצה שזה יישמע שחצני חלילה, אבל כמו כל השחקנים אני מלאה בחוסר ביטחון, ובכל זאת חייב להיות המקום הזה שבו אני ארגיש שאני מיוחדת, שאין אף אחת כמוני. כי אם אני לא ארגיש ככה, אני איעלם".

יש לך חלומות על איך זה ייראה אם תצליחי?

"בחלומות הכי פרועים שלי אני עובדת שם ועושה מספיק כסף כדי שבעלי לא יצטרך לעבוד בהיי-טק אלא יוכל לתופף כל היום, ושאני אוכל לעבוד פה בארץ ושם. אני מאמינה שכמו שניהלתי מערכות יחסים בשלט רחוק, כך גם אפשר לנהל קריירה בשלט רחוק, כמובן אם יש שם אהבה".

הצלחת להתבסס כלכלית בשנים שבהן את עובדת?

"לא מספיק. אני לא יכולה לחיות בשני המקומות. תמיד היה לי חשוב שיכירו בי ובכישרון שלי, ולעשות דברים שאני מאמינה בהם, ואם צריך - לסרב לתפקידים שיכולים לתת לי הרבה כסף. מהצד השני אני שומרת על עצמי מבחינת חוזים, ואני עובדת על זה בהסכמה עם הסוכנת שלי. כסף הוא דבר חשוב, הוא חופש בעולם של היום. אני דואגת שאקבל את מה שאני מאמינה שמגיע לי, ומנסה לנהל אותו כמה שיותר חכם. אבל אני לא נמצאת במקום שבו אני מוכנה לוותר על העקרונות המקצועיים שלי בשבילו".

לא היית צריכה אף פעם להתפשר על איכות של תפקיד בשביל כסף?

"כשלמדתי בניו יורק עבדתי כמלצרית כשהייתי צריכה. אולי כשיהיו לי ילדים ואצטרך לדאוג להם המצב יהיה שונה".

מאז ההצלחה של "דרכנו" לא שרת יותר. היה נדמה שחווית את ההצלחה הזאת כטראומה.

"כי גם בשיר הזה, וגם בשיר ששרתי עם איתי טיראן כחלק מ'הבורגנים', שרתי כדמות ולא כעצמי. התחלתי את החיים שלי בחשיבה שאהיה זמרת. זה היה החלום. בגיל 14 עשיתי אודישן לבית הספר לה גווארדיה, בית הספר שהיה ההשראה ל'תהילה', בשירה, וגם בשביל הכיף - לתיאטרון. התקבלתי לשניהם, ואבא שכנע אותי לבחור בתיאטרון כי זה מקצוע שלא אוכל ללמוד לבד כמו לשיר".

החלטה חכמה.

"לגמרי. ככה התחלתי לשחק, והשירה תפסה מקום אחר בחיים שלי. באיזשהו שלב חשבתי לעשות מחזות זמר, אבל נמשכתי לז'אנרים פחות ריאליסטיים, אפילו שהופעתי ב'כנר על הגג'. בגיל 16 הייתה לי להקה, אבל הרגשתי שאני לא מספיק מגניבה בשביל זה ונכנסתי לחוסר ביטחון גדול. ואז בא 'דרכנו'. ביאס אותי שזה קיבל כזאת תשומת לב".

אבל קיבלת בזכותו פרסום.

"לא רציתי ללכת ברחוב ושאנשים יכירו אותי בגלל השיר הזה. לא בשביל זה עבדתי כל-כך קשה. עד היום זוכרים לי את זה".

יכולת למנף את ההצלחה ולהוציא תקליט.

"רציתי להתמקד בתיאטרון כדי שיכירו בי בגלל הדברים הנכונים. אין לך מושג מה זה עושה לי כשאומרים לי שמכירים אותי בזכות הצגה".

ועכשיו אולי יכירו אותך בתור זמרת.

"בגיל 29 קניתי לעצמי פסנתר והתחלתי לכתוב באנגלית. לא היה אכפת לי מה אנשים חושבים, פתאום זה נראה לי פחות דרמטי. עשיתי הופעה עם חברה לפני שלושים חברים טובים, כדי לבדוק אם אני מסוגלת להופיע ולנגן בלי לחטוף שיתוק ולהתבלבל. ואת יודעת מה היה הכי טוב?".

מה?

"שגם כשהתבלבלתי, נהניתי להתבלבל".