אצא לי לה-שוקה: אוכל טעים ומחירים שפויים במסעדת "לה שוק"

כיכר דיזנגוף. המזרקה של אגם ממשיכה להשפריץ מים ולפעמים גם אש. היונים באות לאכול. מדי פעם עוצר כאן תייר שמדריך התיירים שבידיו מעודכן ל-1975.

הניסיון להכתיר את מסעדת "לה שוק" החדשה כתחייתה של כיכר דיזנגוף המסכנה נראה לי קצת מהיר ונמהר מדי. אבל מילא. כך או כך נצטרך להמתין כמה חודשים טובים בשביל לבדוק לאן בדיוק נושבת הרוח כאן, במסעדה החדשה שנפתחה רק לפני כמה שבועות. אני מבטיח לבוא לבניין העירייה, לעמוד מתחת לחלון של חולדאי ולמחוא כפיים אם אכן יחזיר לי ביום מן הימים את כיכר דיזנגוף של ילדותי. בינתיים, כיכר דיזנגוף נשארת, עם או בלי המסעדה החדשה, אחד המקומות הכי עצובים בעיר.

והנה, דווקא במקום העצוב הזה החליטה קבוצת היזמים הצעירים שהם בעלי הבית, לחרוט על דגלם את השמחה. אולי העצב הוא רק בראשי?

אתה נכנס פנימה וברגע הראשון תוהה האם עשית את קפיצת הדרך ואתה פתאום בירושלים. "לה שוק" נראית ונשמעת כמו צילום זירוקס, קצת דהוי, של "מחניודה", הירושלמית הלוהטת, לוהטת מדי. מסעדה כה מתוקשרת עד שזכתה למערכון משלה בארץ נהדרת, ללמדכם. שוב אותה מוזיקה ערבית לטובת ההשתלבות במרחב, אותו עיצוב מקושקש המורכב בעיקר מריהוט פורמייקה משוק הפשפשים ושלל אביזרים נוסטלגיים ובעיקר מאותם אריחים צבעוניים המכסים את קירות המטבח הפתוח. המטבח הפתוח. האימה, הו, האימה.

מעניין מי היה האידיוט הראשון שהחליט שטבחים לא מחטטים באף. או שהם כולם בני דודים של ג'רי סיינפלד. הטבחים של "לה שוק" לא חיטטו באף מולי. מזל. ההומור שלהם לא ממש הצחיק אותי ועל האסתטיקה הפרטית שלהם הייתי מוכן להתווכח גם בלי חיטוטים באף. זו לא אשמתם כמובן אבל למה אני חייב להיתקע למשך כל ארוחת הצהריים שלי מול חבורת צעירים לא מגולחים ומגניבים כל-כך בעיני עצמם. וזה בעדינות. פעם אסור היה לעבוד במטבח לא מגולח. נודניק שכמוני.

שכפול על שכפול

מטבח פתוח הוא עניין לטבחים רודנים כמו יונתן רושפלד, לא למשכפלים. אפילו רושפלד מחביא את הטבחים שלו בתוך אקווריום שקוף בקומה השנייה. שלא ישמעו ומי שלא רוצה גם לא יראה. גם אצל איל שני, אגב, זה נראה רע, כן או לא ההצגה הכי טובה בעיר. במטבח הפתוח של שני זו באמת גם ההצגה הכי מצחיקה בעיר. ברצינותה התהומית. שני לא פחות מצחיק מסיינפלד. אותי לפחות.

מי שהחליט לשכפל את "מחניודה", החלטה צינית ומודעת לעצמה עד כאב, לא היה כמובן ראשון המשכפלים. גם "מחניודה" עצמה, טוענות הלשונות הרעות, היא סוג של "מחווה" ירושלמית למסעדת "הבסטה" בשוק הכרמל (ראו מסגרת), על עיצובה הזרוק, סגנונה הקולינרי והנורא מכל - התחכמויותיה הלשוניות.

תנו להציק עוד שנייה. מעוז אלונים מהבסטה לא המציא את הז'אנר הזה. עיינו ערך אייל שני. אלא שהחבורה הירושלמית מ"מחניודה" היא אוסף נודניקים בלתי נלאה שהפך את קריאת התפריט שלהם למשימה המחייבת יועץ לשוני צמוד ואולי גם עורך דין ובעיקר מישהו באמת מצחיק ליד השולחן, כזה שיאזן את ההומור השכונתי הלא ממש מצחיק של אסף גרניט ושותפיו. ב"לה שוק" זה כבר אפילו לא מעצבן. פשוט פתטי. תפריט ההרצה נראה כמו ניסיון נואל של ילד בן שבע לזכור מה ראה בטיול האחרון בירושלים ולשלוף את זה מהזיכרון במבחן בכתב אצל המורה חסיה בשעת אפס.

שתייה? בבקשה יש "מים לא מהברז" או "סוג של משקה מוגז". אוכל מישהו? "עלאפה" - כותרתן של מנות הביניים , "גברת, זה לא קטן" - כותרת מחלקת המנות העיקריות. יש כאן מנות כמו "ירקות קלויים ושליכטת לבנה", "שניצל של אמא אלמונית" ועוד כל מיני כאלה.

את המנות הראשונות מכנים כאן בפשטות סלטים ופתיחים ולא לכל המנות יש שמות מופרעים, ללמדכם שפרנסי "לה שוק" עוד לא ממש החליטו מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים. נו, שוין. להגנתם איחלץ דווקא אני ואזכיר לעצמי שמדובר כאן כבר במכת מדינה ושאלה יהיו הצרות שלי ושלכם.

שוק החיים הקשים

אבל אז קורה הנורא מכל. האוכל מגיע. כל התיאוריות קורסות. האוכל טוב. בזמן שהאוכל של "הבסטה" הוא טוב אבל יקר להחריד והאוכל ב"מחניודה" עיצבן אותי כבר פעמיים, האוכל של "לה שוק" הוא פשוט. פשוט וטעים.

בואו נעמיד דברים על דיוקם ונרגיע קצת. האוכל ב"לה שוק" טוב כיוון שהוא לא מנסה לנצח את יכולות הטבח שהכין אותו והוא נטול כל יומרת שפים מעצבנת, יומרה שנדמה שאפשר כבר לפגוש בימינו בכל קפה שכונתי נידח.

אין לי מושג מה זה מסעדת שוק, ו"לה שוק" הופכת מבלי משים את ההמצאה הזו לבדיחה בזכות מיקומה בכיכר שהשוק היחידי שלה הוא שוק החיים הקשים, אם לא סופרים את שוק הפשפשים של ימי שלישי.

אז נכון שהמנה הראשונה שלי ניסתה על פניה להיות מין חיים כהן או אייל שני לעניים. קובנייה של דג. אבל התוצאה הייתה כל-כך פשוטה וברורה עד שבאורח פלא זה היה טעים. גבעה קטנה ומעוצבת של בורגול כשאת הבשר הנא מהמנה המזרח-תיכונית המקורית מחליפות כאן קוביות נאות של דג אינטיאס טרי מאד, מתובלות בהרבה מיץ לימון ואולי קצת שמן זית ולצידם כמה חצאים של עגבניות שרי מעוטרים בפטרוזיליה. פשוט, כמעט נאיבי וטעים. אני הייתי מוסיף קצת סומק לתערובת ואולי קצת יותר שמן זית, שלא לדבר על עוד טיפה פלפל שחור גרוס, אבל זה ממש לא משנה. טעים, כבר אמרתי?

המנה העיקרית הייתה בנאלית אפילו יותר. פילה דג בורי צרוב שהוגש עם חציל קלוי, סליחה, על חציל קלוי, עם קצת לבנה לצידם וסלט עגבניות ופלפל ירוק חריף מעליהם. מנה פשוטה שמתכתבת בלי בושה עם כל הטרנדים הכי לעוסים של המטבח הישראלי החדש, או איך שלא מכנים זאת, אבל, וזה אבל גדול, עושה זאת בהצלחה רבתי. הדג היה עשוי בדיוק מופתי, עורו פריך ובשרו מוצק אבל לא מדי, מתובל רק במלח ופלפל ומעט טימין טרי, החציל הקלוי היה חרוך כדבעי, סלט העגבניות החזיר לי ביס, והלבנה הייתה לבנה.

ויתרתי על הכנאפה של מוטראן מיפו, חבל לקלקל ועדיף להתגעגע לזו של אל באבור וחזרתי אל הכיכר העצובה ואל המשרד מופתע ושמח. שום בשורה קולינרית חדשה לא תצא כמדומני מ"לה שוק". ואתם יודעים מה, טוב שכך.

לה שוק, דיזנגוף 92, כיכר צינה דיזנגוף, 03-6033117. א'-ש' 10:30-00:00