על האש ועל המוות

א. השבוע עמד בסימן אש בזכות ל"ג בעומר. אני שונא את ל"ג בעומר. לתחושתי, את מה שעשה הוולנטיינ'ז דיי לאהבה עשה ל"ג בעומר לאש. לקח דבר יפה וחירב אותו. אולי זה כי אני טיפוס דווקאי שלא יכול לשמוח מתי שצריך, אבל בעיניי מדורות של ל"ג בעומר הן תמיד המדורות הכי גרועות; האש תמיד גבוהה מדי, יש יותר מדי אנשים שצריך לדבר איתם ופחות מדי על מה לדבר.

מה גם שנורא קשה לי להתרכז. הדבר היחיד שאני מצליח לראות זה ילדים דוחפים שיפודים עם מרשמלו לתוך עיניים של ילדים אחרים. יש לי גם חזיונות בעתה של גצים שנתפסים בחולצות, דברים מהסוג הזה. סבל טהור.

אני מנסה, ולא מצליח להיזכר ולו בל"ג בעומר אחד מילדותי ועד היום שהיה סביר. כל מה שאני זוכר זה כוויות ואכזבות. יש אנשים ששונאים את ליל הסדר, יש כאלה ששונאים את ראש השנה - אני לא מסוגל לסבול את ל"ג בעומר.

אולי זה משהו שאני צריך לפתור עם מהפנט. מה היה שם בל"ג בעומר אחד שאני לא מצליח לזכור אבל לא מסוגל לשכוח?

אבל הילדים, אתם יודעים, אוהבים את זה, אז עשיתי את עצמי כאילו אני נהנה. אני חושב על כל הל"גים בעומר שעוד נותרו לי, והדבר מדכדך אותי עד אין קץ.

אלה ימים לא פשוטים עבורי.

ב. כמה ימים לפני זה לקחנו את הילדים לראות את תחנת מכבי האש. היה שם מין בית פתוח עם הדגמות, סולמות לטפס בהם וקסדות לחבוש אותן, אפילו היה המוט הזה להתגלץ' בו. גם שם הייתי חייב לעשות את עצמי נהנה, על אף שהדבר רחוק היה מהאמת.

תבינו: אני מגיע מעיר במרכז הארץ שאחד מהמיתוסים היותר חזקים שלה הוא שתחנת מכבי האש שלה נשרפה כליל. המופרכות הפתח-תקואית הזו נעוצה בי חזק מאוד, עד לרמת הדנ"א ממש. כפתח-תקואי ילידי אני נתקף תחושה חזקה של אבסורד, לפעמים עד כדי סחרחורת ממש, בכל פעם שאני נכנס לתחנת מכבי אש או רואה כבאי.

אני יודע שמאז השריפה בכרמל, שלא לומר מאז פיגועי 11 בספטמבר, אני אמור להעריץ את שירותי הכיבוי ואת גבורתם העילאית של העוסקים במלאכה. ברמות מסוימות אני אכן חש את התחושות הנ"ל, אבל הידיעה שאי-שם, אי-אז, נשרפה בעיר הולדתי תחנת מכבי האש, פשוט לא נותנת לי לחוות את התחושה עד הסוף.

אז אנחנו עומדים שם, מקשיבים להסברים של בני הכבאי על חילוץ נפגעים ממכונית שעלתה באש (מוזר שדווקא אלה הדברים שבחר לספר לחבורת ילדים. מה שמזכיר לי שהגננות שלהם סיפרו להם על ילדה שנפלה למדורה ונשרפה. די מוזר, לא?), אבל כל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא דרך המילוט הכי מהירה.

אלה באמת ימים לא פשוטים עבורי.

ג. אחר-כך הילדים רצו להיות כבאים, כמקובל. חייכתי אל מול החלום התמים הזה. בתחילה חשבתי שאני מחייך כי אני יודע טוב מילדיי את מצב שירותי הכיבוי במדינה - אחרי הכול אני קראתי את דוח המבקר והם לא - אבל פתאום הבנתי שמדובר במשהו אחר לגמרי.

פתאום הבנתי שפתח תקוה זו גזלה ממני את ילדותי, או לפחות את החלק בתקופה הזו שאמור להיות קסום. כפתח-תקואי ילידי אני מבין פתאום שאף פעם לא רציתי להיות כבאי. החלום הספציפי הזה - שכמו שהבנתי משותף לכל הבנים בעולם - פשוט לא היה אפשרי במקום שממנו אני בא. אפשר לומר שאם החיים הם פאזל, חסרה לי החתיכה הזו של הכבאי. חסרה לי הוודאות הזו שאת האש ניתן לכבות, שיש מישהו שיכול לה.

אולי גם על זה אשוחח עם המהפנט שלי. יש אנשים שיש להם בעיה עם ההורים, אני חושב שלי יש בעיה עם פתח תקוה. ולתחושתי, הדבר תמיד מתגבר בתקופה הזו של השנה, תקופה של מדורות ואש. מה עשית לי, מקונדו שלי? ולמה לעוגיות המדלן יש ריח של עשן?

כך שאתם מבינים, אלה הם ממש לא ימים פשוטים עבורי. יכול להיות שפה לא יספיק מהפנט, ושעליי להתכונן לאמצעים קיצוניים יותר, כמו מכות חשמל.

ד. ואם כל הסיפורים מסמרי השיער האלה לא הספיקו לכם, אז בזמן האחרון הילדים שואלים אותי הרבה על המוות. אין בזה שום דבר מיוחד; בדקתי, וזה בדיוק הגיל שבו ילדים מגלים את מושג המוות. הם כל הזמן שואלים אותי אם אני אמות ומתי. מאחר שאנחנו בסימן פתח תקוה אי-אפשר שלא להזכיר את השורה מההמנון הלא נצחי של העיר: "המוות פה מולך".

אבל האמת היא שאני מחבב מאוד את השלב הזה, מוזר ככל שיהיה. אני מוצא שיש משהו מאוד מעורר מבחינה רוחנית בלומר כמה פעמים ביום ובקול רם, בהיר וצלול, את האמיתות הנצחיות שאין בלתן: כן, גם אני אמות. כן, כולם ימותו. לא, אני לא יודע מתי. לא, אין דבר כזה לא למות. כן, גם סבא ימות.

אלה לא דברים שקל להגיד, ממש לא, ולפעמים אתה צריך לומר אותם דבר ראשון על הבוקר, עוד לפני הקפה. לפעמים, אחרי שאתה אומר את הדברים האלה עוד לפני הקפה אתה בכלל לא צריך לשתות אחר כך קפה - המוות מעורר אותך לחיים.

אבל כמו שיודע כל הורה, לפעמים גם הדברים שהכי לא קל להגיד נאמרים בדרך אגבית למדי. מין מדיטציה טו-גו; כן, בן, אני אמות. עכשיו לך לצחצח שיניים. כן, בתי, גם אימא תמות. עכשיו תנעלי סנדלים. כן, ילדים, כולנו נמות, עכשיו הולכים לגן. אני לא יודע מתי, איפה המפתחות שלי.

יש משהו כל-כך - לא יודע איך לומר את זה - כואב וחריף ומטהר בלומר לילדים שלך שכן, גם הם ימותו יום אחד. אתה לא יכול לומר זאת בלי לקבל את התחושה הזו שמרגישים כשמתכופפים מעל מעקה בקומה גבוהה במיוחד. או התחושה כשאתה רואה אותם נופלים. ההוכחה הכי טובה שהזמן הוא יחסי. עשיריות השנייה שעוברות מהזמן שבו הילד נפל ועד שהוא נחבט ברצפה הן נצח.

מה קורה למי שמת, הם שואלים. יש הורים שאומרים דברים כמו 'עולה לשמיים' או 'הולך למקום טוב יותר', אבל אנחנו פשוט אומרים שכלום לא קורה. לא שיש לי בעיה לשקר לילדים, אני משקר להם כל הזמן: אני אומר להם שפתחי הביוב הם מעברים לעולמות אחרים, שיש לי חבר יתוש בשם ריצ'רד, ושהמשקוף מבקש סליחה על זה שנתקל בהם. אבל בעניין הזה אני פשוט לא מצליח לחרטט.

אני מתאר לי שבשבילם זה מהמם אפילו יותר. איזה מזל שאנחנו לא זוכרים את הרגע הראשון שבו הבנו את המוות. או יותר נכון: את הרגע הראשון שבו לא הבנו את המוות. אחרי הכול, כמו שיש דברים שאין להם באמת להפך (כמו דובדבן, או סולם), כך יש דברים שאי-אפשר באמת להבין (כמו מוות. או חיים).

ה. אני לא היחיד המוטרד בענייני מוות בזמן האחרון. הנה, גם שר החינוך חזק בקטע. השבוע הציע משרדו שתלמידים מכיתה ז' יאמצו קברי חללים ואנדרטאות. אין טעם לחזור על הביקורת יפת-הנפש משמאל על היוזמה הנ"ל. נותר רק לקוות שמשרד הביטחון ידאג לאספקה שוטפת של קברים חדשים. לא הייתי רוצה שהילדים שלי יגיעו לכיתה ז' ויקבלו קברים ענתיקות, קברים שכבר אומצו ונשכחו ואומצו שוב, ושוב נעזבו. לא. בשביל הילדים שלי רק קברים טריים. לטיפולכם אודה.

נראה כי במשרד החינוך לא כל-כך מחוברים לדור הצעיר. הרבה ילדים שאני מכיר, אלה שקצת יותר גדולים משלי, מודאגים מדברים אחרים. הרבה יותר מעסיק אותם לא לגמור כמו גלעד שליט. דור שלם של חיילים לעתיד גדל על מיתוס של חייל שבוי נמק בכלאו, ומה עושים האנשים שאמונים על חינוכו של אותו הנוער ממש? שולחים אותם לטפח קברי חללים. כל הכבוד, אין מה לומר.

אנחנו חיים בארץ משונה, והימים, כמו שאמרתי, אינם פשוטים כלל ועיקר.

 דרור פויר

הרהור

לפעמים, הדברים שהכי קשה להגיד נאמרים בדרך אגבית למדי. כן, בן, אני אמות. עכשיו לך לצחצח שיניים