"המפלצות בקונגרס השתוללו למראה נתניהו המנותק מהמציאות; אפשר לכנות אותו ראש הממשלה גאגא"

מתנגדיו של בנימין נתניהו בארצות הברית - וישנם לא מעט כאלה - סבורים שתהליך השלום נדרס השבוע תחת גלגלי מכונית השרד השחורה ששימשה אותו במהלך הביקור שלו בוושינגטון. לגבי דידם, ראש הממשלה כבש בשבוע החולף את שני מוקדי הכוח החשובים ביותר בבירת ארה"ב, מבלי להיעזר בחייל אחד, רק על מנת לוודא שניצני השלום במזרח התיכון, שדולדלו ממילא, יקמלו באופן מוחלט.

נתניהו, אומרים בחוגים מסוימים בוושינגטון, טמן מארב לנשיא העולם החופשי במגרשו הביתי. ביבי הגיע לתוככי הבית הלבן וניצל את התפאורה הפנטסטית, ששום שחקן, או פוליטיקאי, אינו יכול לקוות לטובה ממנה - הלשכה הסגלגלה - כדי לשדר ליקום את המסר שלו. נתניהו, אומרים אותם גורמים, השתמש בסיועו הכפוי של שחקן העזר המפורסם בעולם, ברק אובמה, ובעידודם של כמה סטטיסטים, עיתונאים עם מיקרופונים. ראש ממשלת ישראל הציג, הישר מהבית הלבן, בחסות נשיא ארה"ב, את תוכנית השלום השלו שמורכבת מחמישה 'לאווים' ו'כן' אחד.

אותם ציניקנים מתייחסים גם לצעד הנוסף של ביבי. תוך פחות משעה, הם אומרים, נתניהו כבש את גבעת הקפיטול על מאות מחוקקיה בנאום עתיר שטיקים קוטפי תשואות, פרי המקלדת של מקצוען עלום שם (נתניהו עצמו?), ששם בכיס הקטן את כל כותבי הנאומים למתמודדים על הנשיאות בארה"ב. תראו אותו, את האיש שיודע ללחוץ על כפתורים פטריוטיים שמקפיצים מאזינים על הרגליים באינסטינקט פאבלובי. אחרי הכל, איזה אמריקני לא יריע בחדווה למשמע צירוף המילים: 'בין לאדן' ו'ברוך שפטרנו?'.

בשורה התחתונה, אומרים המבקרים של נתניהו בארה"ב, שרובם ממוקמים בצד השמאלי של הגינה הפוליטית, אנחנו לא מתרשמים מהתיאטרליות של האורח מירושלים.

"ראש הממשלה בנימין נתניהו הצליח לומר את המילה האחרונה בעימות התורני שלו עם הנשיא ברק אובמה; המילה הזו היתה 'לא'", כתבה אתמול ג'ודית מילר באתר של פוקס ניוז. כן, האתר הימני שתמיד מחייך לישראל. מילר, שעזבה את ה"ניו יורק טיימס" בעקבות הדיווחים המתלהמים של העיתון על הנשק הגרעיני הדמיוני של סדאם חוסיין, הוסיפה כי "בניגוד לאובמה, שנאומו על המדיניות המזרח תיכונית של ארצו, בשבוע שעבר, זרע בלבול, אם לא ייאוש נטול תקווה, בקרב ישראלים רבים, פלסטינים ותומכיהם, ביבי לא היה יכול להתנסח בצורה ברורה וחותכת יותר. התגובה שלו לעקרונות השלום שאובמה התווה בנאומו הסתכמה במילה אחת: 'לא'".

"הקונגרס אהב את הקו הנוקשה של ביבי", הוסיפה מילר. "29 פעמים (ההדגשה במקור - ר.ד) זינקו רפובליקנים ודמוקרטים גם יחד מכיסאותיהם כדי להריע לנואם מישראל". בחלק מהעיתונים בישראל, אגב, דיווחו על 56 זינוקי תשואות. ביבי עצמו התבדח ואמר שהקפיצות הללו היו לא קלות עבור המחוקקים הלא צעירים.

הבלוגר ג'רי בוייר, שכתב באתר של "פורבס", היה נדיב יותר: "ללא גסויות או ביטויי טינה, הצליח ראש ממשלת ישראל להאפיל לגמרי על נשיא ארה"ב בארצו שלו, במושב משותף של שני בתי הקונגרס".

דייוויד רותקופף, נשיא ומנכ"ל חברת גארטן רותקופף, שמתמחה בחיזוי מגמות גלובליות בתחומי האנרגיה, הביטחון ושווקים מתעוררים, כתב במגזין המקוון "פורין פוליסי": "הקונגרס האמריקני צרח ושאג וקיפץ פעמים רבות כל כך בהריעו לנתניהו עד שהיה אפשר לצפות שבכל רגע יפרצו המחוקקים קדימה, לרחבה שלמרגלות בימת הנואמים, ויהפכו אותה לאולם ריקודי דיסקו. המפלצות הלא כל כך קטנות האלה לא השתוללו למראה איזה כוכב רוק אלא למראה פוליטיקאי שכל כך מנותק מהמציאות ואפילו מההשקפות של רוב אזרחי ארצו, עד שבהחלט אפשר לכנות אותו ראש הממשלה גאגא".

"כמובן, כמו הקהלים במופעי רוק, גם בקונגרס איש לא בא לשמוע את המילים", כותב רותקופף. "היה ברור שהמחוקקים משתי המפלגות הגיעו לאולם כה נחושים להביע את תמיכתם בביבי עד שהם לא שמעו בעצם אפילו מילה אחת ממה שהוא אמר. לו הקשיבו, הם היו מבינים שהם מריעים למעשה לגוויעת הסיכויים לשלום בין ישראל לפלסטינים".

לרדת מהעץ הגבוה

גורמים שמכירים קצת יותר את מה שהתרחש מאחורי הקלעים של הביקור התזזיתי של נתניהו בוושינגטון, מגחכים למשמע ההאשמות, שנאמרו ספק בהומור, ספק ברצינות, שלפיהן ראש הממשלה זמם לאגף את הנשיא אובמה במעוזו שלו ולהשתמש בו, ובמחוקקים בקונגרס, כבאביזרים תיאטרליים שנועכו לקדם את האינטרסים הלוחמניים של ממשלת ישראל.

האנשים שנמצאים בוושינגטון הרשמית והרשמית למחצה, אומרים שההתנגחויות המילוליות בין מנהיגים ודוברים אמריקניים וישראליים, מהצמרת ומטה, הן לכל היותר סימפטום של תיאום ליקוי ומהיר מדי בין שני הצדדים. לא מדובר, מדגישים גורמים פוליטיים, בזדון חד צדדי או הדדי. כדי להימנע מצרימות פומביות, חשוב להקפיד על תיאום דיפלומטי. בביקור הנוכחי לא התעלמו מהצורך הזה, אבל כנראה שהיישום לקה מעט בחסר.

אובמה, מספרים, לא הופתע כאשר נתניהו פתח בהרצאה שלו בלשכה הסגלגלה, קבל עם ועולם, בתום פגישתם בארבע עיניים, גם אם זה הצטייר כך לצופים בטלוויזיה. אובמה היה מוכן מפני שנתניהו אמר לו, בשיחתם בארבע עיניים, שהוא מבקש לתת פומבי לחלק מהדברים שאותם אמר למארחו בפגישתם הסגורה. הנשיא לא התנגד. ייתכן שאובמה לא התכונן לכך שאורחו ידבר זמן רב כל כך, אבל נתניהו לא הסתיר זאת ממנו במכוון. זה פשוט יצא כך.

ארה"ב דיווחה לישראל על מה שאובמה תכנן לומר בנאומו על מדיניות ארה"ב במזה"ת, שבו איזכר בראשונה את גבולות 1967. יכול להיות, מוסיפים אותם גורמים, שהמסרים הללו הגיעו מאוחר מדי. יכול להיות, אומרים שם, שהמסרים הישראליים לא תמיד היו מלאכת מחשבת, אבל שום צד לא ניסה לשים רגל לצד שכנגד. בריקוד טנגו של מגעים דיפלומטיים, כאשר צד אחד שם רגל, שני הצדדים נופלים, אומר דיפלומט לשעבר.

שחזור המגעים ומאמצי התיאום מעלה את התמונה הבאה: ישראל קיבלה רק ביום רביעי שעבר את ההודעה על החלטת אובמה להעלות את נושא גבולות 67' בנאומו בסטייט דיפרטמנט ביום ה'. הפמליה התכוננה לטיסה לוושינגטון וקוצר הזמן והבדלי השעות הקשו על המאמצים להעביר את רוע הגזירה. בנוסף לכך, עמד להיווצר חלל תקשורתי בפרק זמן קריטי: הטיסה מנתב"ג לוושינגטון. נתניהו ידע שהוא חייב למלא את החלל הזה.

לשכת רה"מ פרסמה אפוא הודעה לקונית שנאמר בה, בין השאר, שישראל "מצפה" לשינוי נוסח הנאום של אובמה. הניסוח הזה עורר תרעומת בוושינגטון. פרשנים באמצעי תקשורת אמריקניים כתבו שכך לא צריכה לנהוג בעלת ברית. בדיעבד, מודים עתה בירושלים, ההודעה הזו היתה תפורה בחוטים גסים מדי ונוסחה בצורה מעט מסורבלת.

המגעים בין הצדדים התחדשו לאחר נחיתת הפמליה בוושינגטון: כמעט שלושה ימים תמימים של חילופי מסרים אינטנסיביים ופגישות אישיות שאותן הובילו עו"ד יצחק מולכו, נציגו האישי של נתניהו, והשגריר בוושינגטון, מייקל אורן בצד הישראלי. בצד האמריקאי ניצבו דניס רוס, היועץ הבכיר לנשיא לענייני המזה"ת, טום דונילון, היועץ לביטחון לאומי, דן שפירו, שמיועד להיות שגריר בתל אביב ובן רודס, סגן היועץ לביטחון לאומי לענייני תקשורת וכותב הנאומים הראשי של אובמה בנושאי חוץ.

"היתה הבנה הדדית ששני הצדדים צריכים לרדת מהעץ הגבוה שעליו טיפסו", סיפר גורם בוושינגטון. הפגישה בין אובמה לנתניהו ביום ו' הוגדרה כ"מתוחה". הצד הישראלי לא היה מאושר מנאום הנשיא ביום ה', בגלל ההדגשה שגבולות 67' ישמשו בסיס למו"מ מחודש עם הפלסטינים. הצד האמריקני לא היה מאושר מהאופן שבו ציירה התקשורת את הקטע הפומבי של פגישת שני המנהיגים. הנשיא תואר בכמה כלי תקשורת כתלמיד נזוף. בבית הלבן ובסטייט דיפרטמנט חרקו שיניים, אבל שני הצדדים הסכימו שכך אי אפשר להמשיך.

ההזדמנות ליישור ההדורים נוצרה בנאומו המתוכנן של הנשיא בוועידה השנתית של אייפא"ק, השדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון, ביום א'. האמריקנים הציעו תיקון ורצו לשמוע כיצד תגיב ישראל על ניסוח מסוים שיבהיר את דברי אובמה על גבולות 67'. הישראלים הגישו הצעה נגדית. בסופו של דבר נמצא הניסוח שרה"מ הסכים לברך עליו, ניסוח ששם דגש על "חילופי שטחים מוסכמים" ומצהיר במפורש שהתוצאה של חילופי השטחים לא תהיה חזרה לגבולות 67'.

"לרה"מ היה חשוב שאובמה יאמר בפועל, באופן מפורש, את מילות הקסם שאין שיבה לקווי 67', מפני שזו המנטרה שהוא עמד להשתמש בה בנאומיו שלו בוועידת איפא"ק ובקונגרס", אומר מקור ישראלי. "נתניהו גמל לאובמה בהבעות תודה נלהבות ובמאמצים להדגיש שאין משבר ביחסים בין שתי המדינות. הבית הלבן, מצידו קיבל בברכה את נאומי נתניהו".

בסוף היום, התחושה בצד הישראלי היא שמדובר בתקלה שניתן היה למנוע ושכדאי לשפר את התיאום מול האמריקנים בעקבות החריקות.

ביבי הוא בחור פיקח

רוברט ווקסלר הוא ציר בית הנבחרים לשעבר מדרום פלורידה, שהיה מועמד בעבר לכהן כשגריר ארה"ב בישראל. ווקסלר, שמשמש כראש המרכז לשלום ושת"פ במזה"ת מיסודו של דניאל אברהם, לא מבין למה הצד הישראלי התנגד כל כך לנאום הראשון של אובמה.

ווקסלר, מקורבו של אובמה, הוביל את המאמץ לשכנע את יהודי פלורידה שהמועמד אובמה אינו המפלצת האנטישמית שהרפובליקנים ציירו בקמפיין הבחירות לנשיאות ב-2008. כאז כן עתה, הוא מוסיף לומר שאין ידיד טוב לישראל מאובמה, ידיד אמת שמבין את צרכיה האמיתיים.

ווקסלר טוען שהנשיא הדמוקרטי לא התכוון שישראל צריכה לחזור לגבולות 67' בנאומו ביום ה'. נתניהו העדיף להתעלם מהעובדה, שאובמה הדגיש, יחד עם "קווי 67'", גם את המילים "עם חילופי שטחים מוסכמים".

"כאשר מנהלים מו"מ על בסיס קווי 67', ומסכימים על חילופי שטחים, ברור שלא תהיה שיבה לגבולות 67'", אומר ווקסלר. "זה פשוט עניין של היגיון. אין הבדל בין הנאום של אובמה מיום ה', לבין זה שהוא נשא בוועידת אייפא"ק שלושה ימים לאחר מכן. בנאום השני הוא פשוט אמר מה שהשתמע באופן ברור מהנאום הראשון. ביבי הוא בחור פיקח ונשגב מבינתי מדוע הוא בחר להתעלם מהמילים 'עם חילופי שטחים מוסכמים'".

"כל מי שקרא את הנאום הראשון באופן אובייקטיבי אינו יכול להתעלם מהעובדה שמדובר במסמך פרו-ישראלי ביותר", אומר ווקסלר. "הנה, הנשיא הגשים משאלה ותיקה של ישראל ונתן גושפנקא לכך שישראל היא מדינה יהודית ובית לאומי של היהודים. זו דחיה מפורשת של זכות השיבה. אני גם לא שומע אף מילה מישראל על כך שאובמה חתם למעשה על המשך נוכחות של כוחות צה"ל לאורך הירדן, בקטע הנאום שבו מדובר על נסיגה מדורגת של ישראל משטחי הגדה, בעקבות מו"מ ולאחר שתוכח יעילותם של הסדרי הביטחון הפלסטיניים. בפועל, מדובר בתהליך שיימשך עוד שנים רבות ועד שהוא ימוצה, כוחות צה"ל ישארו בבקעת הירדן.

"אני לא כל כך מבין את ההיסטריה הישראלית", הוא אומר. "נראה לי שהיתה החמצה גדולה. במקום להתכתש עם האמריקנים על ניסוחים ברורים מאליהם על גבולות 67', בביקור שאך הסתיים, היתה ישראל צריכה לנצל את חלון הזדמנויות שפתח אובמה ויחד עם ארה"ב ללחוץ על מחמוד עבאס, נשיא הרשות הפלסטינית, שיקבל את חזון אובמה לחידוש המו"מ עם ישראל ושינטוש את היזמה לבקש הכרה של האו"ם במדינה פלסטינית עצמאית".

דן ארבל, סגן שגריר ישראל בארה"ב ודיפלומט ותיק במשרד החוץ, אינו רואה שום ענן שמעיב על הצלחת ביקור נתניהו בוושינגטון. להיפך, "הביקור היה הצלחה גדולה", הוא אומר.

לדברי ארבל, ביקור המשלחת הישראלית איפשר לשתי המדינות לקיים הידברות יסודית, ברמה הגבוהה ביותר, בנוגע לנושאים החשובים ביותר שעל סדר היום המשותף ולגשר על פערים בנקודות מחלוקת. ארבל מספר שבפגישות הושגו הסכמה בנוגע לכך שישראל לא תנהל מו"מ עם חמאס עד שהארגון לא יתנער מטרור, יכיר בזכות קיומה של ישראל ויקבל את הסכמי העבר. נושא נוסף שבו הושגה הסכמה הוא הצורך לסכל את היוזמה להכרה במדינה פלסטינית בעצרת הכללית של האו"ם בספטמבר.

"מעבר להיבט המדיני, הביקור נתן לשני הצדדים הזדמנות להדגיש את מה שנראה מובן מאליו - שיתוף הפעולה הצבאי והביטחוני ביניהן, שהגיע לרמות גבוהות ביותר", אומר ארבל, "רמת שיתוף הפעולה בודאי אינה נופלת מזו שהיתה נהוגה בתקופת הממשל הקודם של ג'ורג' בוש. אובמה אפילו דיבר בגאווה על המימון המיוחד לפיתוח מערכת 'כיפת ברזל', ליירוט טילים לטווח קצר".

ובינתיים, בקהילה היהודית

הביקור של נתניהו הצליח לזעזע את אמות הסיפים של הקהילה היהודית בארה"ב. המחלוקת הפומבית על המשמעות של גבולות 67', שחולל אובמה, ושנתניהו נתן לה תהודה גדולה, הצליחה לעורר שוב ספקות ישנים, חבויים, שנותרו רדומים מאז הבחירות לנשיאות ב-2008: האם אובמה הוא באמת חבר של היהודים, ידיד אמת של מדינת ישראל? האם הוא יהיה מוכן להשליך את ישראל לכלבים כדי לנצל הזדמנות היסטורית כלשהי? ההיסוסים האלה מקבלים משמעות מיוחדת נוכח העובדה שהבחירות לנשיאות נמצאות ממש מעבר לפינה, בנובמבר 2012.

בבחירות הקודמות, זכה אובמה ב-78% מקולות הבוחרים היהודיים, תוצאה שעולה בקנה אחד עם דפוסי הצבעה של יהודים בארה"ב. מתוך 28 הצירים היהודיים בבית הנבחרים, 27 הם דמוקרטים. השורה התחתונה היא, שהיהודים מצביעים בעד הדמוקרטים. נקודה. זו מסורת רבת שנים שהתגבשה מאז תקופתו של הנשיא פרנקלין רוזוולט. סקרים שנערכו במרוצת השנים הראו שכ-50% מהיהודים נותנים קדימות גדולה יותר לנושאים חברתיים וכלכליים - תוכניות ביטוח רפואי והזכות להפלות - מאשר לנושאים שקשורים בישראל. ישראל חשובה להם, אבל עד גבול מסוים.

בכל מערכת בחירות לנשיאות מנסים הרפובליקנים לשנות את המשוואה ולמשוך יהודים למחנה שלהם. הנימוק המרכזי הוא בדרך כלל שהמפלגה הרפובליקנית אוהדת את ישראל יותר מאשר המפלגה הדמוקרטית. עד עתה נדונו המאמצים האלה לכישלון. השנה, שואבים הרפובליקנים עידוד ממה שמסתמן כשחיקה בתמיכה היהודית באובמה. הם מעוניינים לא רק בבוחרים היהודיים אלא גם, ואולי בעיקר, בתורמים היהודיים הגדולים, שלפי הערכות אחראים לכ-50% מהכספים שמסובבים את גלגלי המפלגה הדמוקרטית. ועידת אייפא"ק, ששימשה רקע ובמה להתכתשויות בין אובמה לנתניהו, היא גם הזירה שבה נעשים מאמצי החיזור הגדולים ביותר.

האם יש סיכוי שהעימות המתוקשר בין נתניהו לאובמה יחולל שינוי בדפוסי ההצבעה של יהודי ארה"ב? ציר בית הנבחרים אליוט אנגל, דמוקרט שמייצג חלק גדול מרובע ברונקס בניו יורק, הוא דוגמה טובה לתסיסה שמתחוללת מתחת לפני השטח בעולם היהודי. אנגל, כמו מחוקקים דמוקרטיים רבים אחרים, לרבות ראש סיעת הרוב הדמוקרטי בסנט, הארי ריד, חלק בפומבי על עמדות אובמה כלפי ישראל.

"אני חושב שאובמה שגה כאשר העלה את נושא גבולות 1967 בנאומו", אומר אנגל בראיון מיוחד ל"גלובס", "במשך שנים היה ברור לפלסטינים שאין תנאים מוקדמים למו"מ ואז בא אובמה ואכף את הקפאת ההתנחלויות. עכשיו הוא הכניס לזירה את גבולות 67' וזה מעודד את הפלסטינים. עכשיו הם לא מוכנים להיכנס למו"מ עד שלא ימולאו התנאים שהעלה אובמה".

"בארה"ב אין שיטה פרלמנטרית", אומר אנגל, "הנשיא נבחר בזכות עצמו ואני תמיד הולך עם מה שטוב לישראל. זה לא שהוא אינו עושה דברים טובים למען ישראל - יש רמה גבוה של סיוע ביטחוני וצבאי - אבל אנשים חייבים לדעת שהוא עושה גם שגיאות לגבי ישראל".

מריבה לא משמעותית

האם התמיכה היהודית באובמה בבחירות 2012 תקטן? אנגל מאמין שלאובמה "יהיה קשה להגיע לרמת תמיכה של 78%, כפי שקרה בבחירות הקודמות. לא אתפלא אם התמיכה תרד ל-70%, או אפילו 68%".

אייב פוקסמן, ראש הליגה נגד השמצה, חולק על ההערכה הזו. התמיכה היהודית באובמה לא תקטן, הוא אומר ל"גלובס". "ראשית, ביבי יצא מגדרו כדי להדגיש את נקודות ההסכמה עם אובמה אחרי שיושבה המחלוקת על גבולות 67'. שנית, הנשיא טרח לבוא בכבודו ובעצמו לוועידת אייפא"ק. בכך הוא הוכיח שאכפת לו מה היהודים חושבים. הוא מראה שהוא קשוב אליהם".

כך או כך, בימים אלה מתפתחת יריבות של ממש בין שתי המפלגות הגדולות על הקול היהודי. מספרים שנתניהו הזמין מחוקקים ופעילים דמוקרטיים ורפובליקנים לפגישת רעים בבלייר האוס. שבת אחים גם יחד זה לא היה. פרצה שם התכתשות מילולית עזה בין שני המחנות. נתניהו נבוך עמוקות. הוא מבין את החשיבות של תמיכה דו מפלגתית בישראל ונוהג לומר שאסור שיתפתח מצב שבו ישראל היא כדור משחק בידי המפלגות.

"המריבה הזו אינה משמעותית, למרות כל הרכילויות", אומר פוקסמן. "זה כמו שאוהדים של שתי קבוצות בייסבול מתווכחים זה עם זה. בקלפיות, הדמוקרטים יוסיפו להצביע בעד אובמה".